גיא נחשון לוקח עוד לגימה קצרה מהקפה שכבר התקרר על השולחן. עוד רגע יצלול לתהום של חייו. לרגע שהפך את עולמו לפני קצת יותר מחמש שנים. בצעירותו הוא היה שוער ליגה טוב. עלה לבוגרים של שמשון תל אביב בסוף שנות ה-80 והפליג לתחנות רבות בקריירה. בני יהודה של יענקל'ה גרונדמן היתה כנראה המקום שעשה לו הכי טוב, ובתקופות מסוימות הוא אף השאיר על הספסל את בוני גינצבורג הוותיק ממנו ואת לירן שטראובר שהיה אז מאוד צעיר. את הקריירה סיים בגיל 39 ופרש לאימון שוערים.
החיים זימנו לו גירושין לא קלים, אבל את שלושת ילדיו לא החמיץ אפילו ביום. דור היה הבכור. בן 16 בסך הכל כשהאסון קרה. הקשר ביניהם היה יוצא דופן. אף שהתגורר בנפרד מאמו, דאג נחשון שהם יתראו בכל יום. "זה היה נדיר שהוא לא מצלצל אלי אחרי בית הספר. ובאותו יום הוא באמת לא צילצל", חוזר נחשון ל-6 באוקטובר 2010.
"עבדתי אז על מונית מעבר לאימון שוערים במחלקת הנוער של הפועל יהוד. ואז לקראת השעה 16:00 קיבלתי טלפון מגרושתי שאמרה לי להגיע דחוף לתחנת הדלק יובל בחולון ליד מחלף קוממיות. היא אמרה לי שצילצלו אליה ואמרו לה שקרה משהו לדור. הייתי לא רחוק משם וטסתי כמו משוגע, עובר רמזורים באדום. טילפנתי לפלאפון שלו והוא לא ענה. טילפנתי שוב ושוב עד שמישהו ענה ואמר שקרה משהו, אבל הילד יהיה בסדר ושאגיע למקום. הגעתי לתחנת הדלק וראיתי את הילד שלי שוכב על הקרקע כשאחד העובדים מבצע בו החייאה. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שמישהו דקר אותו, אבל לא היו סימני דם. ניסיתי לעזור, אבל אותו בחור אמר לי שהוא יודע מה שהוא עושה. רכנתי לעבר דור ולא הבנתי מה קורה איתי. כשהאמבולנס הגיע למקום, נותר רק לקבוע את המוות של הבן שלי".
ילדים רבים מגיעים מדי יום לאימונים של מכבי תל אביב בקרית שלום. לכולם יש חלומות להיות יום אחד שחקני בוגרים אצל מיטש גולדהאר. מזה שלוש שנים וחצי שגיא נחשון מנסה לקרב את אלה שרוצים להיות שוערים לעבר אותו חלום. חלום שהיה לו בעבר גם עבור דור. "הוא היה בן 16 במותו. בחור גבוה. בשנה האחרונה לחייו כבר נדלק על אימוני השוערים. היה בא איתי כמעט לכל אימון והייתי עושה לו אימונים אישיים. כבר היו לנו תכניות שהוא יתחיל לשחק באיזו קבוצת נערים, וכישרון בהחלט היה לו. גם אני התחלתי לשחק בגדנ"ע יהודה רק בגיל 15 וחצי, כך שלא חשבתי שזה יהיה מאוחר לדור להתחיל בגיל 16".
הכל נגדע ברגע.
"שבוע בלבד אחרי שחגגנו לו 16 הוא נפטר. גם היום, כשאנחנו חמש שנים אחרי, אני לא יכול לחיות עם הידיעה שהבן החזק והגיבור שלי מת מבעיה בלב. באותם צהריים הוא ישב עם החברים שלו בחורשה שליד אותה תחנת דלק. לפתע הוא קיבל טלפון מחברה שלו שסיפרה כי היא חוששת שיקרה לה משהו כי היא רוצה לצאת מהבניין בו היא מתגוררת ויש איזשהו הומלס לידה. דור היה קרוב אליה. אולי מרחק של 200 מטר. הוא לא הספיק להגיד דבר לחברים ופתח בריצה. מהחורשה הוא נכנס לתחנת הדלק ואז נפל. הוא התרומם פעם אחת ואז נפל שוב. במכון לרפואה משפטית באבו כביר אמרו לאחר הנתיחה כי הוא נפטר מקרע בשריר הלב. פשוט כך".
"ילד בריא, ספורטאי. היה רץ כמה קילומטרים בכל יום, עושה איתי ספורט, מתאמן איתי בים. יכול להיות שהדופק שלו היה מאוד גבוה בגלל הטלפון של החברה והחשש שיקרה לה משהו. אי אפשר היה לצפות את המוות האכזרי הזה. האמבולנס הגיע מאוד מאוחר. הגיע מבית החולים וולפסון והיו פקקים. כרעתי לעבר דור וניסיתי לדבר אליו ולהעיר אותו. ליצור איזה קשר שאולי יעיר אותו. הייתי בטוח שהפראמדיקים יצילו אותו. לא האמנתי שהוא לא יחיה, אבל הילד שלי מת לי בידיים. לא ידעתי מה קורה סביבי באותם רגעים. לקחו אותו ישר לאבו כביר. אפילו לא לוולפסון".
נחשון לוקח נשימה ועובר עם האצבע על צג הפלאפון שלו. שומר המסך הוא של דור וגם התמונות האחרות הן קודם כל שלו. יש לו גם תאומים, בן ובת, בני 17 היום, אבל במשך חודשים ארוכים לא הצליח להרים את עצמו בשבילם. "עוד באותו ערב הביאו לי לראות את צילומי הווידאו מתחנת הדלק. ראיתי את דור רץ מהחורשה ואז מתמוטט פעם ראשונה. בווידאו רואים אותו קם ושוב מתמוטט. זה היה מחריד. ישבתי וצפיתי בילד שלי כך וזה ריסק אותי עוד יותר. דור מת וגם אני מתי באותו רגע יחד איתו.
"הייתי בדיכאון. לא הפסקתי לבכות. לא רציתי להמשיך לחיות. לא היה לי רצון לכלום. לא חשבתי ממש על התאבדות, אבל לא אכלתי ולא שתיתי ימים שלמים. מי שנלחמה בי היא מי שהיום היא אשתי השנייה ואז היא היתה בת הזוג שלי. היא נלחמה בי כדי שאתרומם מהתהום. אני יודע שלא נישאר כאן לעולמים וגם זמננו יגיע, אבל ילד בן 16? ילד טוב, תלמיד טוב, ילד אוהב, ילד אהוב. קשה היה לי להמשיך בחיים. השבעה עברה והחודש עבר, אבל אני לא יכולתי לקום. לא חזרתי לעבוד ורציתי רק לשקוע אבל אחרי כמה חודשים הצלחתי לצאת מהבית. החברים ממחלקת הנוער ביהוד לא הסכימו שאוותר. הם באו אלי כל יום הביתה וביקשו שאבוא להיות עם הילדים ביהוד שמחכים לי כדי שאאמן אותם. החיבוקים של הילדים והאהבה שהם נתנו לי חזרה נתנו לי המון כוח. היחס שלי עם השוערים שלי היה תמיד אחר. אני בא ממקום של נתינה באהבה והם החזירו לי. את הכוח קיבלתי מהם".
זה הפיצוי שלך.
"אפשר להגיד שכן. זה כמובן לא יכול לכפר על האובדן של דור. יש לי עוד שני ילדים, חן ועידן, והם ילדים מקסימים שנותנים לי המון כוח, אבל יש לי גם את הילדים הצעירים במכבי תל אביב, בנחלת יהודה שם אני גם עובד ואז כמובן ביהוד כשכל זה קרה. עם הזמן פתחתי קבוצת ותיקים בחולון על השם של דור. היא קרויה על השם של דור ועל השם של יניב, הבן של קובי זיתוני. קוראים לקבוצה ותיקי דור יניב חולון. את המונית עזבתי מיד אחרי הטרגדיה. לא יכולתי לנהוג יותר על המונית כי סבלתי מבעיית זכרון לא פשוטה עקב מה שקרה. הייתי נוהג על המונית ופתאום מוצא את עצמי במקומות אליהם בכלל לא התכוונתי להגיע. נוסע ובוכה. כל שיר ברדיו היה מזכיר לי את דור והייתי כל הזמן בוכה. לא הייתי לוקח אנשים במונית. מסתובב סתם עד שהחלטתי ביחד עם אשתי שאני עוזב את זה כי זה לא בשבילי. חבר טוב סידר לי עבודה בדואר כדי ששם אהיה עם אנשים ויהיה לי פחות זמן לחשיבה על דור. מילאתי את היום שלי כך שלא אצטרך לחשוב כל הזמן על דור. כל הזמן הייתי בעשייה. בארבע בבוקר קם לעבודה בדואר ובצהריים ממשיך לאימוני הכדורגל. מגיע הביתה בערב והולך לישון מוקדם".
הורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בצבא אומרים לא פעם שהיו רוצים להתחלף עם הילדים. זה גם מה שאתה הרגשת?
"הלוואי שהייתי יכול לתת את הלב שלי לדור. הייתי מוכן לתת לו את הלב שלי, רק שיחיה. רגשי האשם היחידים שליוו אותי התמקדו בעובדה שלא דיברתי עם דור באותו יום עד השעה ארבע. אמרתי לעצמי, מה היה קורה אם הוא היה מטלפן אלי כמדי יום ואז הייתי בא אליו לאסוף אותו והוא לא היה רץ לעזור ומתמוטט בתחנת הדלק".
מאז קשה לך ליהנות מהחיים?
"אני כל הזמן חי בקונפליקט שבין לחיות לבין להתאבל. אני מנסה לשים את המקרה בצד כדי לחיות וזה קשה. מצד אחד רציתי להמשיך לחיות בשביל אשתי השנייה ובשביל הילדים שנותרו לי וזה היה קשה. החלטתי באיזשהו שלב שאני מדחיק את זה. לפני שנה אמרתי: 'די'. אמרתי שאני חייב להפסיק לחשוב על זה כל היום. אז הכנסתי לי לראש שדור כן נמצא איפשהו ושאנחנו בסך הכל נפרדנו לתקופה מסויימת. זו מעין פנטזיה בה אני חי. זו אולי הסיבה שלפני חודשיים ביום השנה החמישי למותו, לא עליתי לקבר שלו ולא עשיתי לו אזכרה. יש לי חברים דתיים שאמרו עליו מה שצריך בבית הכנסת, אבל אני לא נכנסתי לבית העלמין. אני לא יכול לתאר אפילו את התחושה שליוותה אותי בשנים הראשונות כשנסעתי בחולון ליד בית העלמין וידעתי שחמישים מטר מעבר לחומה הבן שלי שוכב מת. בכל יום נסעתי בצומת ליד או באיילון. נסעתי ובכיתי. הקבר שלו זה המקום בו אני מתפרק ואני לא יכול יותר להרשות לעצמי להתפרק. גם את קבוצת הוותיקים של דור עזבתי כי אני לא יכול יותר עם הכאב הזה. לקחתי את זה כאילו הוא נמצא במקום רחוק ואני פשוט לא בקשר איתו. זה משאיר אותי בחיים".
הילדים במכבי תל אביב מכירים את הסיפור שלך?
"אנחנו שלושה מאמני שוערים במחלקת הנוער של מכבי תל אביב. חן עבדו, איתן חמיאל ואני. אנחנו עובדים עם כל השוערים מגיל הילדים ועד גיל הנוער. בגיל הצעיר הילדים לא כל כך מכירים את הסיפור שלי, אבל כשהם מתבגרים אני לא מסתיר ומשתף כי הם משתמשים בכפפות של 'עלית ספורט' שנקראות כפפות 'דור מונדיאל'. חבר שלי עשה לי מחווה וקרא את הכפפה על שמו של דור. הוא עזר לי להנציח את הילד שלי דרך כפפות השוערים. דור היה דומה לי ויזואלית. הייתי נכנס בחודשים הראשונים לאמבטיה והייתי רואה את עצמי במראה ונבהל כי הייתי חושב שזה דור. אני לא מאחל לאף אחד לאבד בן. כמה רציתי שיהיה לו טוב. לעטוף אותו באהבה, לחבק אותו כל החיים".
היית אבא דואג? פחדת שיקרה משהו שיהפוך את חייך מקצה לקצה?
"ממש לא. בתור בחור צעיר חשבתי שאני הכי חזק בעולם. בן אדם שחושב שהוא הכי חזק בעולם לא יכול להיערך אפילו במחשבה הכי קטנה שיקרה לו משהו שירסק אותו. גם בתור שוער הייתי מקריב את הגוף שלי. הייתי בחור חזק. תמיד הייתי פיזי והמכה הזו ריסקה אותי למיליוני חתיכות. לא חשבתי לרגע שיכול לקרות משהו לי או לילדים שלי. הייתי עם אגו וכוח פיזי ולא חשבתי שיכול לקרות לי או להם משהו. המקרה שינה אותי לגמרי. כל החשיבה שלי וכל דרך החיים שלי אחרות. אני נושק היום לגיל 47 והיום אני עם רגש אחר שפיתחתי. תמיד הייתי עם רגש אבל היום בכמות גדולה יותר. היום אני מבין דברים שלא ראיתי אז. היום אני כל הזמן דואג לחן ולעידן ואני מבקש שישמרו על עצמם".
"לגבי דור לא חששתי לרגע", הוא ממשיך. "אף פעם לא דאגתי לו. הוא היה הדמות האבהית לאחים הקטנים שלו. מאז שקרה המקרה אני גם בריחוק מהדת. לפני כן הייתי מכבד את הדת, מניח תפילין מדי פעם אבל מאז שזה קרה אני כועס מאוד על אלוהים. אם יש דבר כזה אלוהים, אני כועס עליו מאוד. כל החיים שלי לא עשיתי רע לאיש. תמיד רק עזרתי. יכול להיות שבגירושין פגעתי בגרושתי אבל זה לא היה במזיד. זה היה חלק מחיי נישואין בין בני זוג שלא מסתדרים. אף פעם לא הצקתי לאנשים. תמיד הייתי חזק שמגן על חלשים ופתאום המקרה הזה. ועזוב אותי. ילד טוב בן 16 שלא עשה עדיין כלום בחיים שלו. למה? הוא לא ראה עדיין כלום בחיים שלו. מה הוא עשה שהוא לא נהנה מטעמי החיים? מאז יש אצלי ריחוק גדול מהדת והרבה שאלות. היום אני במקום של חוסר אמונה. אני מכבד את כולם. הקיץ למשל יצאתי עם מכבי יבנה בוגרים למחנה האימונים. שוקי נגר צילצל וביקש שאצטרף כי מאמן השוערים שלהם לא יכול היה לבוא. זו קבוצה ממש דתית. כל ארוחה עם ברכות לפני ואחרי ואני כיבדתי. שמתי כיפה, עמדתי בתפילות ואני חושב שאמונה זה דבר טוב. אני לא נגד הדת. משהו אצלי נגמר. אבא שלי גדל בחדר. הוא יודע את התנ"ך על בוריו וכמובן שגם הוא הפך לאפיקורס".
תוכל יום אחד לתת מנוחה לנפש?
"אני מקווה. אני מאוד רוצה. אני מעסיק את עצמי כל היום בעבודה. אני לא בן אדם שמח עדיין אבל אני מצליח לצחוק, מצליח להתרגש. אני מצליח. אבל לא קל. החיים קיבלו אצלי משמעות אחרת".
במכבי תל אביב יצרו לעצמם מוניטין של ריחוק תקשורתי, אבל לא היה אחד במועדון ובעיקר במחלקת הנוער שלא התרגש השבוע כשהתברר לו שסיפור חייו של גיא נחשון עומד להיחשף. "קיבלנו את גיא לפני שלוש שנים וחצי", סיפר המנהל המקצועי ניר לוין. "בכל הקטע המקצועי יש לו מה לתת לשוערים צעירים ובוגרים יותר עד גיל 19. אבל עיקר הדברים זה מסירות ברמה גבוהה מאוד. חריצות. הוא נמצא בקרית שלום מעבר למה שצריך וכל מה שמבקשים ממנו הוא ממלא בשמחה. גיא מביא גישה אבהית ותומכת. יחס אישי. זה פן מאוד בולט בעבודה שלו ומכבי תל אביב התברכה שאיש כזה הוא חלק ממנה".