כולם התפשרו: ניתוח מינויו של קרלו אנצ'לוטי כמחליפו של פפ גווארדיולה

בווידאו: צפו בסטודנט שהפתיע את גווארדיולה

לו זה היה תלוי בפפ גווארדיולה, הוא היה מושך עוד מספר חודשים. על אף שקיבל כבר מזמן את ההחלטה לא להאריך את חוזהו בבאיירן מינכן, הוא ממש לא מיהר לחשוף אותה. המאמן הקטלאני מכור לתשומת לב תקשורתית ולשמועות על עתידו, ונדמה שקשה לו לתפקד בלעדיהם. בברצלונה הוא תמיד התעקש לחתום לעונה אחת על מנת לשמור על אי ודאות גבוהה ככל הניתן, ובסופו של דבר, הוא בישר על עזיבת הקאמפ נואו רק באפריל 2012, אחרי ההדחה בחצי גמר ליגת האלופות.

באיירן התעקשה להחתים את פפ על חוזה לשלוש שנים בתקווה להשאירו לתקופה ממושכת הרבה יותר. השאיפה הזו תרמה רבות לגלי השמועות על עתידו על אף שהיה חתום עד 2016, והן ליוו את כהונתו. עם גווארדיולה פשוט אי אפשר אחרת - הוא תמיד מבוקש איפשהו, תמיד מתלבט, מסרב לבנות את ביתו במקום אחד וחושב על אתגרים חדשים. את ראשי באיירן הגישה הזו התישה לחלוטין. הם מעולם לא היו רגילים להתנהלות מאמנים מסוג זה, וגם לא רצו להתרגל. אצל הגרמנים הכל צריך להיות מתוכנן, אלא אם פורץ משבר בלתי צפוי. לכן בשלב מסוים הציב היו"ר קרל היינץ רומניגה אולטימטום חד וברור.

המועדון רצה לדעת עד סוף 2015 לאן מועדות פניו של גווארדיולה על מנת לדאוג ליורש מראש, וכולם הרי הריחו שהצורך הזה בהחלט קיים. אז גווארדיולה אולץ לצאת בהצהרה מוקדם יותר ממה שרצה. אף צד לא קיבל את מבוקשו במלואו. העיתוי היה סוג של פשרה, אבל גם זה לא סוף הסיפור. גווארדיולה לא הודיע היכן יחתום בקיץ, והסאגה הזו תמשיך ללוות אותו, לשמחתו הרבה, עד משחקו האחרון על ספסל באיירן. אולי זה ייתן לו מוטיבציה מיוחדת לסיים בטעם טוב. באשר לשחקנים, זו כבר שאלה קצת אחרת.

בבאיירן מקווים שנחזה בתחילת 2016 באפקט הפרישה של יופ היינקס. לפני שלוש שנים, על מנת להקדים את כולם ולהבטיח את חתימתו של גווארדיולה, הוציאה הנהלת המועדון את המאמן הוותיק לפנסיה מוקדמת בניגוד לרצונו. במקום להפוך לברווז צולע, היינקס ניצל את התפנית כדי לגבש את חדר ההלבשה סביבו עוד יותר, והשלים זכייה בטרבל היסטורי. את העונה המופלאה הזו בינתיים לא הצליח פפ לשחזר. הוא נכשל פעמיים בשלב חצי הגמר בליגת האלופות, וכעת נותרה לו רק הזדמנות אחרונה.

העניין הוא שיש הבדל לא מבוטל בין היינקס לגווארדיולה. הגרמני תרם ליצירת הרמוניה כמעט מושלמת בין כל השחקנים, וגם בין השחקנים לקהל. הוא היה אהוב ומקובל על כולם. גווארדיולה הוא מוח כדורגל מבריק יותר, אולי הטקטיקן הגדול של זמננו. ההכנות שלו למשחקים מדוקדקות, הניתוחים מעמיקים, האימונים שלו מרתקים, והוא עוזר לכוכבים להתפתח וללמוד דברים חדשים. אחרי הכל, מי היה מאמין שג'רום בואטנג יתחיל לשלוח כדורים ארוכים כמו צ'אבי אלונסו? אין ספק שפפ הוא מאמן נערץ. אבל האם הוא אהוב כמו היינקס? התשובה לכך שלילית, הן בקרב השחקנים והן בקרב האוהדים.

אנשי באיירן מאושרים מפפ בכל הקשור למקצוענות. הוא למד גרמנית מראש, ניסה להתאים את עצמו למנטליות המקומית, והמסירות שלו לתפקיד לא יודעת גבול. מאידך, מבחינה ניהולית לוותה הקדנציה של הקטלאני בלא מעט בעיות, בין היתר בגלל התמכרותו לתשומת לב תקשורתית ושתלטנותו. במינכן נהוג שהמילה האחרונה שייכת לשמות הגדולים בהנהלה, אבל פפ רצה לשלוט בכל פרט קטן. הוא רואה בעצמו סמכות עליונה בכל נושא, ויעיד על כך הסכסוך המתוקשר שגרם להתפטרות הצוות הרפואי בראשות האנס וילהלם מולר וולפארט בעונה שעברה. גם עם הרופא החדש, פולקר בראון, הספיק גווארדיולה לריב לא פעם.

בבאיירן נהנו תמיד ממאמנים שלא מושכים תשומת לב מיוחדת, כמו אוטמר היצפלד והיינקס. מהפכנים עם אגו גדול, דוגמת יורגן קלינסמן ולואי ואן חאל, עוררו מהומות והפרו את האיזון, גם אם ההולנדי הצליח מאוד בעונתו הראשונה. גווארדיולה, עם כל יתרונותיו, שייך לקבוצה השנייה. הוא חייב להיות במרכז העניינים, ואור הזרקורים תמיד יהיה עליו. ואם הוא לא עליו, הרי שהוא כבר ימצא את הדרך להחזיר אותו, כמו למשל עם הפתקים שהחל לחלק לאחרונה לשחקנים תוך כדי משחק.

גמישות טקטית זה נהדר, אבל עד גבול הטעם הטוב. לאוהדים נמאס בשלב מסוים מהניסויים הטקטיים האינסופיים, ופעמים רבות היתה תחושה כי הדבר נעשה אך ורק כדי להאדיר את שמו של המאמן. כאשר פורסמו ההרכבים, איש לא ידע מה יהיה המערך, ועובדה היא שברגע האמת, מול ריאל מדריד ב-2014 וברצלונה ב-2015, זה פשוט לא עבד. קרלו אנצ'לוטי ולואיס אנריקה ניצחו את גווארדיולה במאבק הטקטי.

תוסיפו לכך את תחושת הניכור של הקהל הבווארי שראה את השחקנים המקומיים עוזבים בגלל גווארדיולה. טוני קרוס נמכר לריאל לפני שנה וחצי, ובסטיאן שוויינשטייגר נשלח הקיץ בברכתו של פפ להתאחד עם ואן חאל באולד טראפורד. ואם זה לא מספיק, הרי שנפוצו הדיווחים על כך שגווארדיולה ממש לא מתנגד למכור גם את תומאס מולר – הוא פשוט נתקל בווטו מוחלט שהטיל רומניגה על העסקה. בין היתר, התעמת החלוץ עם המאמן אחרי ההפסד 3:0 בקאמפ נואו, במהלכו הוחלף במפתיע. מבחינת מאכלסי אליאנץ ארנה, מולר חשוב הרבה יותר מגווארדיולה, ולא תראו שום התלבטות לו היה צורך לבחור בין השניים. יש סמליות בכך שהכוכב האריך את חוזהו עד 2021 במקביל להודעת העזיבה של המאמן.

אז בבאיירן חשקו בשיתוף פעולה ארוך טווח, והצעת החוזה לגווארדיולה היתה תמיד בתוקף, אך ניכרה גם עייפות מהעיסוק המתמיד בעתידו ובסכסוכים הפנימיים שנוצרו. לכן, אנשים רבים נשמו לרווחה כאשר כל הסיפור הזה הסתיים. שלוש השנים עם פפ היו מרתקות, מעשירות ומגוונות, אבל הגעגועים לימי היינקס מעולם לא נעלמו. הבחירה באנצ'לוטי טבעית לאור זאת, כי האיטלקי שונה בתכלית מהקטלאני, וקרוב הרבה יותר לגרמני.

אם תרצו, אנצ'לוטי הוא המאמן המנוסה והנוח ביותר מבחינה פוליטית. בעוד גווארדיולה חייב שהכל ייעשה בדיוק לטעמו, האיטלקי התרגל במשך שנים ארוכות במילאן של סילביו ברלוסקוני שהוא לא הבוס האולטימטיבי. לכן היה לו קל עם רומן אברמוביץ' בצ'לסי, עם הקטארים בפריז סן ז'רמן, וגם בריאל מדריד, המועדון הפוליטי ביותר בתבל. במינכן, הוא יתיישר לפי המסרים של פרנץ בקנבאואר ורומניגה, ויתעסק אך ורק באימון.

גם הגישה שלו לשחקנים שונה בתכלית בהשוואה לגווארדיולה. הקטלאני שואף לגרום לכל שחקן להתנסות במספר רב של עמדות ככל הניתן, ולשכלל את הכישורים במגוון תפקידים. לעומתו, האיטלקי מעוניין לאתר את התכונות החזקות ביותר של כל שחקן, להתאים לו את העמדה טובה ביותר על סמך הממצאים, ולתת לו לבטא את כישרונו. זה לא תמיד היה כך, ובתחילת הקריירה הוא גרם לג'נפראנקו זולה לברוח מפארמה כי דרש ממנו לשחק כקשר ימני בניגוד לרצונו. התקרית גרמה לשינוי תודעתי הדרגתי, ובמילאן כבר אפשר היה לראות את אנצ'לוטי הפשרן. הוא מאמן של שחקנים, שתמיד שמח לבוא לקראתם במידת האפשר. עובדה היא שכל כוכבי ריאל מדריד רצו שיישאר והתאכזבו מההחלטה של פלורנטינו פרס להעזיבו בקיץ.

בבאיירן ימצא אנצ'לוטי, שחתם לשלוש שנים, את היציבות שהיתה חסרה לו בסטמפורד ברידג' ובסנטיאגו ברנבאו. הוא יביא שקט למערכת, וגם יעשה היסטוריה אישית. מעולם לא היה מאמן שזכה בתארים חשובים עם קבוצות מכל חמש הליגות הבכירות - איטליה, אנגליה, צרפת, ספרד וגרמניה. אנצ'לוטי הולך לעשות זאת, והוא חולם גם להפוך למאמן הראשון שזוכה בליגת האלופות עם שלוש קבוצות שונות. אבל עד שזה יקרה, גם גווארדיולה רוצה לשים את ידיו על הגביע הנכסף. זו המטרה הגדולה שלו בחצי השנה שנותרה לו בתפקידו, לפני המעבר לפרמיירליג, והסיכום הסופי של העידן שלו תלוי במידת הצלחתו בה.