דריל דוקינס הלך לעולמו לפני יומיים, בגיל 58, כנראה מהתקף לב. בדרך כלל, שחקן עם ממוצעים של 12 נקודות ו-6 ריבאונדים ב-NBA ששיא הקריירה שלו היה לפני יותר מ-30 שנה לא הופך לדמות מוכרת. אבל הכללים הרגילים אף פעם לא ממש חלו על דוקינס, לטוב ולרע. זו לא תהיה טעות להתייחס אליו כשחקן חד מימדי, לא מקצוען יוצא דופן, פוטנציאל שמומש רק באופן חלקי. אך רוב אוהדי הכדורסל שזכו לראות אותו בזמן אמת יזכרו אותו כשחקן אגדי, דמות יוצאת דופן ואחד האנשים המבדרים ביותר ב-NBA.
דוקינס היה סנטר אתלטי בגובה 2.13 מטר. הוא נבחר בשנת 75' על ידי פילדלפיה ושיחק בסיקסרס למשך שבע עונות בהן זו הייתה אחת הקבוצות הטובות בליגה, בעיקר תודות לד"ר ג'יי שהגיע שנה לאחר מכן. שלוש פעמים הוא הגיע עם פילדלפיה לגמר ה-NBA, בכל השלוש הוא הפסיד כשהוא מתמודד עם שניים מהסנטרים הגדולים בכל הזמנים: ביל וולטון (במדי פורטלנד) וקארים עבדול ג'באר (במדי הלייקרס). ב-82' הוא עבר לניו ג'רזי נטס, ואחרי שתי עונות טובות הוא החל להיפצע ושיחק שתי עונות חלקיות. הוא ניסה לחזור כמה פעמים ואף היה רשום בדטרויט בשנים הגדולות של סוף האייטיז, אך שיחק שם משחקים בודדים. בשנות ה-90 הוא שיחק מספר עונות באיטליה, ולאחר שפרש די נעלם מהתודעה.
דיווח: קיירי אירווינג עלול להיעדר מהמגרשים עד ינואר 2016
עומרי כספי: "סקרמנטו הולכת בכיוון הנכון, רוצה להיות חלק ממשהו גדול"
בקריירה של דוקינס בולטות מספר נקודות ציון. הראשונה קשורה לרגע בו הגיע ל-NBA. דוקינס היה מהשחקנים הראשונים שהגיעו לכדורסל המקצועני היישר מהתיכונים והראשון שנבחר בגיל 18 ומיד החל לשחק בליגה. באותן שנים ה-NBA היה במאבק נגד דילוג על המכללות, אך פסיקה של בית המשפט לא אפשרה לחייב שחקנים לחכות לפני שהם נרשמים לדראפט. באותן שנים פעלה גם הליגה המקבילה, ה-ABA, ושם מוזס מאלון נבחר היישר מהתיכון ב-74'. ב-NBA הכלל היה שכדי להירשם לדראפט היישר מהתיכון השחקן צריך להוכיח שהוא נמצא בקשיים כלכליים, דוקינס עשה זאת, קיבל אישור מהליגה ובדראפט 75' נבחר בבחירה החמישית. בהמשך אותו הדראפט נבחר תיכוניסט נוסף בשם ביל ווילובי.
הניסוי נחשב לכישלון. ווילובי התברר כשחקן זניח ודוקינס היה זקוק לשנתיים כדי להפוך לשחקן NBA לגיטימי. גם כאשר הפך לסנטר מוביל בליגה, בלטו היסודות הלקויים של דוקינס, יסודות שרבים טענו שהוא היה יכול לשפר בעזרת כמה שנים בקולג'. הוא הרבה לאבד כדורים ולא הצליח להימנע מעבירות, שתי הבעיות האלה רק הלכו והתגברו לאורך הקריירה שלו. בכל הקשור לעבירות המצב שלו היה קיצוני במיוחד. כמעט כל עונה הוא ביצע יותר מ-4 עבירות למשחק, מה שהוביל לכך שרק בעונה אחת הוא הצליח לשחק יותר מ-30 דקות למשחק. השיא היה בשנתיים המלאות שלו בניו ג'רזי, בהן ביצע 4.7 ו-4.8 עבירות למשחק בעונה הרגילה, השנתיים האלה מדורגות ראשונה ושלישית בכמות העבירות המצטברת של שחקן בעונה בודדת ב-NBA בכל הזמנים. לדמרקוס קאזינס יש עוד לאן לשאוף.
התחושה ברחבי הליגה הייתה שדוקינס לא מימש את מלוא הפוטנציאל שלו כסבן פוטר אתלטי מאוד עם טאץ' לא רע. בפילדלפיה קיוו שהם הביאו את היורש של ווילט צ'מברלין וקיבלו במקום שחקן עם מגבלות בשני הצדדים, שלא הפך למפלצת התקפית וגם לא לעוגן הגנתי יוצא דופן (הוא היה ריבאונדר בינוני ולא חוסם בסדר הגודל של הגדולים ביותר). ב-82', פילדלפיה החליטה לוותר עליו ולהחתים במקומו את מוזס מאלון, שהתברר כפיסה החסרה בפאזל. מאלון הצטרף לד"ר ג'יי ואנדרו טוני והוביל את הסיקסרס לאליפות כבר בעונה הראשונה שלו, עונה בה היה ה-MVP של העונה הרגילה והגמר. ההשוואות לווילט ומוזס נובעות מהמעמד איתו דוקינס הגיע ל-NBA, זה לא היה מקרה שהוא היה הראשון שהימרו עליו היישר מהתיכון. אבל הוא הבהיר שלא כל סנטר אתלטי עם יכולות בנוי להיות שחקן שמשתלט על הליגה. לקח 20 שנה עד שנבחר שוב שחקן היישר מהתיכון קווין גארנט ב-95'.
אך אם נשים בצד את הציפיות שבדיעבד היו לא ריאליות, נקבל שחקן שבמעט הזמן שהיה לו עד שהפציעות הכריעו אותו הייתה לו קריירה יפה מאוד. הוא שיחק בקבוצה בכירה והיה אחד השחקנים החשובים ביותר שלה, שיחק לצד אחד הכוכבים הגדולים בתולדות המשחק ומול כמה מהסנטרים הגדולים ביותר שהיו, לקח חלק בסדרות גדולות, קלע באופן קבוע בספרות כפולות עם אחוזי שדה שנושקים ל-60 וידע להעלות את התפוקה שלו בפלייאוף. ואל כל אלה צריך לצרף את המהלך שהפך אותו למפורסם: הדאנק.
עד לשנות ה-70 הדאנק לא היה נפוץ במיוחד והיו שראו בו מהלך לא ג'נטלמני. ד"ר ג'יי ודיוויד תומפסון ,שתי תופעות טבע אתלטיות, הכניסו אותו לשימוש רחב יותר. דוקינס היה השחקן שהגביר את הפופולריות של סוג מסוים של דאנק: הדאנק המפלצתי. הוא היה מסיים בעוצמה, בדרך כלל על הראש של שחקן הגנה, ודאג להראות כמה הוא נהנה מזה. בעזרתו עולם הכדורסל למד את שני הדברים החשובים ביותר שצריך לדעת על הדאנק המפלצתי: כמה הוא יעיל וכמה הוא מבדר.
אין לסנטר עם הנתונים של דוקינס דרך יעילה יותר לסיים התקפה בצבע מאשר להתרומם בכל הכוח ולהטביע, אם הוא מקבל את הכדור בעמדה טובה אין להגנה כל דרך להפריע למהלך הזה. זה מה שאפשר לדוקינס לקלוע באחוזי שדה גבוהים במיוחד. היום זה נשמע טריוויאלי, בתקופתו של דוקינס לא היו יותר מדי שחקנים כמוהו. בלעדיו קשה לדמיין שחקנים כמו שאקיל אוניל, דוויט הווארד ודיאנדרה ג'ורדן.
הממד הבידורי של הדאנק הפך לבולט במיוחד בשני המקרים המפורסמים בהם דוקינס שבר את הקרש ב-79'. הפעם הראשונה הייתה במשחק חוץ של הסיקסרס בקנזס סיטי וקרתה במקרה. השנייה כבר הגיעה לבקשת הקהל, כפי שדוקינס עצמו סיפר: "כל האוהדים צעקו: 'אתה חייב לעשות אחד בשביל הקהל הביתי'. אז הלכתי על זה ושברתי אותו. כולם היו בהלם. אוהדים התרוצצו ואספו חתיכות זכוכית. ידיים של אנשים דיממו. הרגשתי שאני עושה משהו שאף בן אנוש אחר לא מסוגל".
הציטוט הזה מבהיר עד כמה דוקינס היה מחויב לכך שהאוהדים ייהנו, אולי יותר מכל דבר אחר. הוא לא הסתפק בפעולות על הפרקט אלא הוסיף לאלמנט הבידורי שלל כינויים והצהרות. הכינוי המוכר ביותר שלו הוא chocolate thunder, כינוי שהוא טען שהוא קיבל מסטיבי וונדר, כינוי שבאותה מידה שהוא מתאים לשחקן NBA היה יכול להיות גם שיר של בארי וויט או כינוי של כוכב פורנו. כמובן, הוא לא הסתפק בכינוי בודד והמציא עוד כמה, למשל ד"ר דאנקנשטיין. פרט לכינויים האישיים, דוקינס דאג להמציא כינויים גם לדאנקים השונים שלו, שאת המובחרים שבהם עדיף להביא באנגלית: The In-Your-Face Disgrace, The Yo-Mama, The Spine-Chiller Supreme. הייתה אפילו תקופה שהוא טען שהוא חייזר מכוכב הלכת לאבטרון.
אני בטוח שהגישה הזאת שלו לא מצאה חן בעיני גורמים רבים בליגה, שהוא טיפח תדמית של ספורטאי לא רציני. הוא עצמו מאמין שהתדמית הזו פגעה בו לאחר שפרש, כשקיווה לחזור ל-NBA כמאמן סנטרים והרגיש שהתדמית הזו מרתיעה קבוצות. אך עבור רוב מי שחי את הכדורסל של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, אלה בדיוק הסיבות שבגללן זוכרים את דוקינס. לא כולם בנויים למקסום יכולות, יש אנשים שכל מה שהם רוצים זה לעשות את מה שהם יודעים וליהנות מכל רגע בדרך. נדמה שדוקינס הצליח בכך.