"אני מבין את הסקפטיות של אנשים רבים. הם יבטחו בי שוב אם אשלים עונה מוצלחת של 40 משחקים בלי להיפצע. אז הם ישכחו את כל הפציעות", אמר אבו דיאבי בראיון ל"גרדיאן" בספטמבר 2012. הקשר הצרפתי של ארסנל הרגיש אז נהדר. הוא חזר למגרשים שופע אופטימיות, עבד מצוין באימונים לפני תחילת העונה, והפגין יכולת פנטסטית בתחילתה.
המשחק מול ליברפול באנפילד במחזור השלישי היה השואו הפרטי שלו. הוא שלט ביד רמה במרכז המגרש מול סטיבן ג'רארד, ג'ו אלן ונורי שאהין, עשה ככל העולה על רוחו והצעיד את התותחנים לניצחון 0:2. בחלוף חמישה ימים בלבד, הבקיע דיאבי את שער הבכורה שלו במדי הנבחרת והעניק לצרפת 0:1 בפינלנד במוקדמות המונדיאל. המאמן דידייה דשאן, שיודע דבר או שניים על המשבצת שלו במגרש, הצהיר באופן נחרץ: "אבו הוא הקשר המושלם".
"רובין ואן פרסי נפצע פעמים רבות, אבל התמיד והאמין, וכיום הוא אחד השחקנים הטובים בעולם", אמר אז דיאבי. "הוא אמר לי להמשיך בטיפולים, נתן כמה טיפים והעניק השראה. כעת המטרה הראשונה היא להישאר בריא, ואז לנסות להשיג תארים עבור המועדון. נעשה היסטוריה אם נזכה באליפות או בליגת האלופות, ואני רוצה להיות חלק מזה".
כדורגלן הוא לא מכונה
שבוע בלבד אחרי הראיון, הוא מתח את שריר הירך האחורי בתחילת המשחק מול צ'לסי ונעדר עד ינואר. במרץ הוא כבר קרע רצועות בברכו והושבת למשך יותר משנה. היו לו 16 דקות בלבד על הדשא בעונת 2013/14. בעונה הוחלפת שותף דיאבי למשך 67 דקות בגביע הליגה וכלל לא שיחק בפרמיירליג. השער ההוא בפינלנד היה לא רק הראשון אלא גם האחרון שלו בשורות צרפת, כי דשאן לא זכה עוד ליהנות משירותיו של הקשר המושלם שלו.
בשבוע שעבר עזב דיאבי את ארסנל בתום חוזהו, מסיים כמעט עשור של טרגדיה. מאז הוחתם מאוקזר בינואר 2006 היו לו 19 שערים, 16 בישולים ו-42 פציעות. בסך הכל, נספרו 1,550 ימים בהם לא היה זמין עבור ארסן ונגר מסיבות רפואיות יותר מארבע שנים במצטבר. בערך מחצית מכל הקדנציה הארוכה שלו בצפון לונדון.
היו אוהדי ארסנל לא מעטים שהחלו להתייחס לצרותיו בציניות בשלב מסוים, האשימו אותו בכך שהוא מקבל שכר עתק בלי לעשות כלום. רבים מדי מתייחסים לכדורגלנים כאל מכונות, ומזלזלים במכונות שנוטות להתקלקל. אלא שאבו דיאבי הוא לא מכונה. הוא בן אדם עם כישרון אלוהי ואופי של מקצוען, שיכול היה להפוך לאחד הטובים בתבל בתחומו, אך מקום זאת סבל מכאבים, עבר ניתוחים וראה את החלום הגדול הולך ומתרסק. לא מתנפץ פעם אחת, לא פעמיים, אלא כל הזמן, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה.
הכסחן שהפך לטלפן
סיפורו של דיאבי הוא פנטזיה שלא התגשמה. בקיץ 2005 עזב פטריק ויירה את הייבורי לטובת יובנטוס, והצוות המקצועי היה נרגש לקבל דיווחים מהסקאוטים שאיתרו את המחליף. התותחנים לא היו היחידים במאבק גם צ'לסי, האלופה והקבוצה העשירה בעיר חשקה מאוד בקשר בן ה-19, אולם מבחינת השחקן עצמו ההתלבטות היתה קצרה. "העדפנו את ונגר על פני ז'וזה מוריניו", לא הסתיר אז רוז'ה בולי, סוכנו של דיאבי. הצרפתי האמין שיקבל אצל המנג'ר הוותיק הזדמנות הוגנת להוכיח את עצמו, וצדק. ונגר זרק את הנער הישר למים העמוקים, ודיאבי גילה ניצוצות של כדורגל משובח בפרמיירליג.
אז הגיע המשחק בסנדרלנד ב-1 במאי. החתולים השחורים כבר ירדו בכל מקרה, התוצאה עמדה על 0:3, ושריקת הסיום היתה קרובה. דן סמית', מגן מקומי צעיר וחסר כישרון, נכנס כמחליף והיה להוט להוכיח את עצמו. תיקול פראי וחסר הגיון ריסק את קרסולו הימני של דיאבי, ושלח את הצרפתי לתהליך החלמה שנמשך 10 חודשים. ונגר הזועם דרש להשעות את סמית לתקופה ארוכה, אבל בדיעבד כלל לא היה צורך בכך. היה זה משחקו האחרון של העבריין העלוב בסנדרלנד בכל מקרה. הוא נעלם בליגות הנמוכות, פרש בגיל 23 ועבר "הסבה מקצועית" לטלפן במרכז הזמנות. הדבר היחיד שעשה סמית על מגרש הכדורגל הוא להרוס את הקריירה של דיאבי.
"בדיוק כמו ויירה"
השלכות הפציעה הקשה הראשונה היו ארוכות טווח. השינויים המבניים בקרסול גרמו לעומס יתר על השרירים תוך כדי ריצה, ולכן נטה דיאבי לסבול ממתיחות בשוק ובירך. רצף הבעיות הרפואיות, שלא איפשר לו להתקדם מקצועית, גרם לתסכול עצום אצל הקשר, ובשלב מסוים הוא שקל ברצינות פרישה. משפחתו וצוות האימון של ארסנל שיכנעו אותו להמשיך, ובעונת 2009/10 הוא נהנה מהתקופה הארוכה ביותר בחייו ללא טיפולים, עם 40 משחקים בכל המסגרות.
היתה זו עונה פנטסטית, וההשוואות ל-ויירה שבו לכותרות. אותו גובה, אותה דומיננטיות, אותה נכונות לבצע עבודה שחורה, אותה מיומנות בפיתוח התקפות. והשליטה בכדור? אפילו טובה יותר. באלגנטיות מרהיבה, עם שינויי כיוון והטעיות כיפיות לצפיה, ידע דיאבי לחתוך את ההגנות כמו סכין בחמאה רכה. ראיית המשחק המשובחת איפשרה לו לשלוח מסירות עומק שפרצו את מערכי היריב. ונגר נשמע מאוהב. "אבו יודע לחלץ כדורים בדיוק כמו ויירה. הוא יודע לעבור במהירות מהגנה להתקפה, שחקן רחבה לרחבה אמיתי. אף אחד לא מסוגל לעצור אותו", אמר המנג'ר. באותה תקופה גם חתם דיאבי על חוזה חדש עד 2015. "יהיה לו חלק חשוב מאוד בארסנל למשך שנים ארוכות", שמח ונגר.
הראשון ברשימה של בלאן
העונה המצוינת גרמה לריימון דומנק לזמן את דיאבי למונדיאל בדרום אפריקה, בו פתח בכל המשחקים בשלב הבתים. לרוע מזלו, היה זה דווקא בטורניר רווי השערוריות וכושל, ושחקן חסר נסיון כמוהו ממש לא יכול היה להציל את המצב. ובכל זאת, העתיד נראה נפלא מבחינתו. לורן בלאן, שירש את דומנק, הרעיף שבחים על דיאבי והודיע בסמוך לכניסתו לתפקיד: "אבו הוא השחקן הראשון שאני בוחר בהרכב, אם הוא כשיר. הוא יכול למלא מספר עמדות בקישור. הוא שחקן מיוחד במינו גבוה מאוד, אבל עם יכולת טכנית נהדרת".
דיאבי היה על הדשא בתחילת קמפיין המוקדמות של יורו 2012, אבל אז נפצע שוב. ושוב. ושוב. אפילו מיקאל אסיין, שחקן שיודע היטב פציעות קשות מהן, כיסח את קרסולו הימני המסכן. בעונת 2011/12 הוא שותף בארבעה משחקי ליגה בלבד כמחליף בגלל הבעיות הרפואיות, ובלאן נותר בלעדיו באליפות אירופה. גם אז היו לקשר מחשבות לעזוב את הכל, אבל ואן פרסי עזר לו, והוא חזר כדי להביס את ליברפול ולפרוח.
בראיון ההוא ל"גרדיאן" פתח דיאבי את הלב, וסיפר עד כמה מסתכלים החיים של שחקן פצוע תמידית, כיצד בחר לנסוע לצרפת, לארצות הברית או למפרץ הפרסי רק כדי לא לראות את חבריו לקבוצה מחייכים באימונים, כיצד העדיף לראות חלק מהמשחקים של ארסנל בטלוויזיה כי לא היה מסוגל נפשית להגיע לאיצטדיון. הוא סיפר גם על הפחד להיפצע, אבל האמין, באמת ובתמים, שהצרות מאחוריו. הרי כמה סבל יכול הגורל להפיל על אדם אחד? מסתבר שאין הגבלה. דיאבי בקושי דרך על הדשא בשלוש השנים שחלפו מאז.
הכי טוב שקאסורלה ראה
כעת, כאשר דרכו בארסנל הסתיימה, נותרה רק תחושת ההחמצה האיומה. ההנאה מצפיה באבו דיאבי בשיא כושרו נגנזה מכל חובבי הכדורגל ברחבי תבל. לא זכינו להיות עדים לשחקן שעשוי היה לפי התוכניות להתעלות על ויירה. כדי להבין את גודל הפספוס, די להקשיב לסנטי קאסורלה, תחבולן בפני עצמו, ששיחק עם טובי הכוכבים הספרדים בנבחרת. "מעולם לא ראיתי באימון שחקן מוכשר יותר מדיאבי", הצהיר קאסורלה, וזה אומר הכל. כמה טרגי שהוא כמעט ולא זכה לשחק לצידו על המגרש האמיתי.
נכון לעכשיו, הצרפתי לא מתכוון לסיים את הקריירה. היו אפילו דיווחים לפיהם בלאן, המעריץ המושבע, שוקל לצרף אותו לסגל של פ.ס.ז', אולם זו אוטופיה שלא תתגשם. אופציית המעבר ל-MLS ריאלית יותר, והיו שמועות על דאלאס, אך גם זה ממש לא ודאי. ייתכן שאחת הקבוצות בסעודיה ובאמירויות תהיה התחנה הבאה שלו. היכן שלא יהיה, צריך לאחל לדיאבי שיזכה ליהנות ממה שהוא עושה, ולא לסבול בטיפולים רפואיים אינסופיים. האפשרות להיות כוכב על נלקחה ממנו, אבל אולי עדיין אפשר להחזיר את החיוך.