אחרי הפציעה של קיירי אירווינג במשחק 1, פרשנים רבים בארה"ב הגדירו ניצחון של קליבלנד בסדרה כנס. פלא שאחרי זה אוהדי כדורסל מתחילים להאמין בנסים? הפרשנים משתמשים במילה נס יותר מדי בקלות בכל הנוגע לספורט, וזו אחת הסיבות שנסים כל כך שכיחים בתחום הזה. אבל הלילה זה לא היה נס. זה היה כדורסל בלאטי-קליבלנדי טיפוסי, עם המון מלחמה, המון לב, וקצת מזל. הם נלחמו נגד הקהל, נלחמו נגד השופטים, ולא פלא שבסיום המשחק לברון שחרר זעקת ניצחון. הניצחון הזה הגיע לו, השחקן הכי טוב של קליבלנד על המגרש. הניצחון הזה הגיע לבלאט, שמוכיח שזה לא שגולדן סטייט משחקת רע, זו קליבלנד שמשחקת טוב. אחרי עונה של עליות ומורדות, ולאור המצב כרגע, נראה שהשניים הופכים לשותפים שווים. הקרדיט מגיע לשניהם.
אם יש משהו שאפשר ללמוד משני המשחקים הראשונים זה שזה לא נגמר עד שזה נגמר. 3:14 דקות לסיום, כשקליבלנד עלתה ליתרון 11 נקודות, זה נראה גמור. גולדן סטייט נראתה שבורה. עד אותו רגע היא קלעה 31 נקודות ב-21 דקות משחק. כמות שהיא רגילה לקלוע ברבע. אבל כמו שאמרנו, זה לא נגמר עד שזה נגמר. גולדן סטייט פתאום מצאה שתי שלשות וזה הפך בר השגה. בשלב הזה השופטים מפסיקים לשרוק, וגם כשאיגודאלה פוצץ את לברון על שתי הידיים, המשרוקית נותרה דוממת ולברון נותר נדהם. הוא לא רגיל ליחס הזה. זה עוד אחד מה"נסים" שגולדן סטייט עושה בפעמים הנדירות שבהם קבוצה מובילה עליה ביתרון משמעותי. הבעיה היא שזה לא יעבוד בקליבלנד. גולדן סטייט קיבלה שיפוט ביתי בשני המשחקים ברגעי ההכרעה, ואם יגיעו למשחקים צמודים בקליבלנד השופטים ישרקו אחרת.
בלאט התרגש: "לחבר'ה שלנו אין שום דבר בראש חוץ מהאליפות"
מי היה מאמין? אלבום התמונות ממשחק 2 בין גולדן סטייט לקליבלנד
הגורו והקנגורו: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק מספר 2
מתיו דלבדובה היה חושך במשך שלושה רבעים. ברבע הראשון קליי תומפסון לא ספר אותו כשקלע עליו 9 נקודות. דלבדובה לא מצא את הסל, ואיבד 6 כדורים במשחק. אם לבלאט הייתה ברירה, כנראה שדלבדובה לא היה משחק כל כך הרבה דקות. אבל לבלאט לא הייתה ברירה, וכמו שאמרנו, זה לא נגמר עד שזה נגמר. בתחילת הרבע הרביעי הוא קלע נקודות ראשונות בפלוטר. מיד אחריו הגיע עוד אחד, ועם הביטחון בהתקפה הבאה הוא זרק שלשה מוקדמת. הוא החטיא, אבל לפחות חזר למשחק. בפעם הבאה שלברון מצא אותו חופשי, זה נכנס. את הטוב ביותר הוא שמר לסוף. ריבאונד התקפה, 2 נקודות מהקו שהעלו את קליבלנד ליתרון, ואז הגנה חונקת על קרי בכדור האחרון של גולדן סטייט.
בלי קיירי, קליבלנד הגיעה למשחק אחרת. הרבה פחות נוצצת, הרבה יותר לוחמת. היתרונות של לברון ג'יימס בפוסט על השומרים שלו עדיין שם, אבל בניגוד למשחק הקודם, כשכל התקפה הלכה לשם, הפעם לברון שמר את מהלכי הפוסט לדקות הסיום. בלי קיירי, החשיבות שלו כמנהל משחק וכיוצר עבור השחקנים האחרים הופכת לגדולה יותר. לברון נענה לאתגר. הוא המשיך להיות הסקורר העיקרי של הקבוצה הזו, כשהלילה הוא קלע 39 נקודות, ולא שכח לדאוג לפנק את החברים עם 11 אסיסטים. כשלברון בפוסט גולדן סטייט נשארת עם האחד על אחד, אבל כשהוא חודר אחרי פיק אנד רול, להגנה אין ברירה אלא לקרוס פנימה כדי לנסות לעצור את המלך. במצב הזה הוצאת כדור לקלעים קלה יותר.
בלאט הוסיף הלילה את מייק מילר לרוטציה, אבל נשאר עם רוטציה של שמונה שחקנים. לברון שיחק 50 דקות, והמשמעות היא שאם זה מה שצריך, הוא יעשה את זה עד סוף הסדרה. אלא שהמספרים מספרים סיפור אחר. את החצי הראשון הוא סיים עם 20 נקודות ב-7 מ-13 מהשדה. בחצי השני ובהארכה הוא היה עם 4 מ-22. אין ספק שזה קשור גם לשיפוט, אבל העייפות מדברת. הלילה לקליבלנד היו שחקנים אחרים שלקחו את המשחק ברבע המכריע ובהארכה, לא בטוח שהם יהיו שם גם במשחק הבא. בלאט חייב למצוא את דקות מנוחה ללברון. לברון נח בחצי הראשון רק 52 שניות ולא ברור למה. אין ספק שבלי ג'יימס קליבלנד פגיעה, אבל המשחק לא יוכרע בחצי הראשון. ג'יימס מן הסתם לא יתלונן על עייפות בחלק הזה של המשחק, ובלאט לא רוצה להגיע למצב שג'יימס מבקש לצאת. הוא צריך לנהל טוב יותר את הדקות של המלך, גם אם המלך מתנגד.
בצד השני, סטיב קר צריך להתחיל לחפש פתרונות. למרות הניצחון במשחק הראשון, הסדרה עד כה מתנהלת בשליטה מוחלטת של קליבלנד. זה הקצב שקליבלנד רגילה אליו, זו כמות הנקודות שקליבלנד רוצה. ההתקפה של גולדן סטייט לא עובדת. המספר שמספר את כל הסיפור עבור גולדן סטייט הוא 16 האסיסטים שגולדן סטייט מסרה במשחק. הווריורס הובילו את הליגה באסיסטים למשחק עם 27.4, אבל הנעת הכדור שלהם לא עובדת נגד ההגנה של קליבלנד. קר לא מצליח לשחרר את קרי ותומפסון לזריקות שהם רגילים, ורוב הזריקות שלהם מגיעות ממהלכים אישיים או פיק אנד רול. ההגנה של קליבלנד מתרכזת במרדף אחרי השניים דרך החסימות ולא נותנת להם חופש. מפעם לפעם האריסון בארנס מוצא את עצמו חופשי בפינה. במשחק הקודם זה הכריע את המשחק. הלילה הוא החטיא את כל 4 השלשות שהוא זרק. זה הימור שבלאט ייקח בכל משחק.
תומפסון נכנס למשחק מצוין ולקח על עצמו חלק גדול מנטל ההתקפה. הבעיה היא שהוא עושה את זה באחד על אחד ולא דרך החסימות והנעת הכדור. זה מפרק את ההתקפה של גולדן סטייט. גם קרי עסוק מדי בעצמו, עסוק מדי בקליעה שלו שלא נכנסת. הלילה הוא החטיא 13 שלשות, שיא שלילי בגמר. חלק גדול מזה נגרם על ידי השמירה של דלבדובה ושאמפרט עליו. חלק גדול מזה מגיע מההגנה של קליבלנד שמפרקת את הנעת הכדור והופכת את ההתקפה של גולדן סטייט לאחד על אחד. דווקא כשהיא במצוקה, גולדן סטייט מצליחה לחבר ריצות קצרות כמו שראינו בסיום המשחק, אלא שזה לא יעבוד בכל פעם, וכמו שכבר אמרנו זה לא היה עובד בלי העזרה של השופטים.
בסדרה נגד ממפיס ראינו שני משחקים רעים של גולדן סטייט וקרי. אחריהם הגיעה ההתפוצצות של שני הגורמים. יתרון הביתיות חסר משמעות בסדרה בין שתי הקבוצות האלו. עכשיו תורו של קר למצוא את הפקק שישחרר את ההתקפה שלו, כי ההגנה עובדת מצוין. קליבלנד קלעה ב-32% מהשדה, הרבה פחות מה-39% של גולדן סטייט. היא ניצחה בזכות עודף פוזשנים משמעותי (45:55 בריבאונד ו-13:18 באיבודים לטובתה) וגם הרבה יותר הליכות לקו (40 לעומת 25). דווקא בסדרה כזו גולדן סטייט מוכיחה כמה היא טובה. קליבלנד מוציאה אותה לחלוטין מהמשחק שלה, ועדיין זה נגמר פעמיים בהארכה, ופעם בניצחון. קליבלנד מצידה מוצאת אישיות אחרת בלי לאב וקיירי. נחושה, רעה, לא נכנעת.
הסדרה ויתרון הביתיות עוברים לקליבלנד, אבל זה לא נגמר, ההפך, זה רק מתחיל.
לטוויטר של שגיא רפאל