קן לזקן: לוקה טוני ממשיך לכבוש בצרורות גם בשלהי הקריירה

ללוקה טוני יש חוש הומור מיוחד. כבר לפני עשור צחקו עליו על היעדר המהירות, אז הוא הצהיר: "עובדה היא שאני לא יכול להיות איטי יותר, אז אני יכול להמשיך לשחק לנצח". וזה מה שהוא עושה.

בגיל 38 עומד טוני לסיים כמלך שערי הליגה האיטלקית עם 22 כיבושים. הוא יהיה החלוץ הראשון בתולדות ורונה שזוכה בתואר. בשנתיים בלבד במועדון הוא הרשית 42 פעמים בליגה וחלף על פני רוב הסקוררים שפיארו את מדי הקבוצה בעבר, כולל הדני האגדי פרבן אלקיאר, כוכב האליפות הסנסציונית ב-1985.

הוא יהיה גם השחקן השני בתולדות הליגה האיטלקית שמוכתר למלך השערים בשתי קבוצות שונות, אחרי זלאטן איברהימוביץ' שעשה זאת עם אינטר ומילאן. הזכיה הקודמת שלו היתה עם פיורנטינה בעונת 2005/06, עם 31 כיבושים, והוא השחקן היחיד באיטליה שעבר את רף 30 שערים בעונה מאז תחילת שנות ה-50'! גם בליגה השניה הוא כבש 30 שערים בעונת 2003/04, כאשר העלה את פאלרמו.

וזה ממש לא הכל. טוני היה מלך השערים בבונדסליגה עם באיירן מינכן בעונת 2007/08. באותה עונה הוא זכה גם בתואר מלך השערים בגביע אופ"א. כאשר קיבל את מדליית הזהב כאלוף עולם ב-2006, הוא היה הכובש המצטיין של סקואדרה אזורה בטורניר, אם כי הספיקו לו בסך הכל שני שערים מול אוקראינה כדי לעשות זאת, והוא חלק את הכבוד עם הבלם מרקו מטראצי. אין שחקן שהבקיע יותר ממנו בנגיחות בתולדות הליגה האיטלקית – את השיא הקודם של אוליבר בירהוף הוא שבר כבר בעונה שעברה. העונה הוא הגשים את השאיפה האישית וחגג 300 שערים בקריירה. נכון לעכשיו, יש לו 301 כיבושים בקבוצותיו הרבות, ואליהם צריך להוסיף 16 שערים בנבחרת איטליה, אליה לא זומן מאז 2009.

איך שלא תסתכלו על זה, מדובר באחד החלוצים הגדולים בתולדות ארץ המגף, אבל הקריירה עמדה בסימן שאלה גדול מאוד כאשר היה בסך הכל בן 20. בצעירותו, נחשב טוני לחלוץ מגושם ומחמיצן. לוצ'אנו ספאלטי העיף אותו מכל המדרגות בתחילת דרכו כמאמן אמפולי, וכאשר נכשל השחקן גם בקבוצה זניחה בליגה הרביעית, העונה לשם פיורנצואולה, הוא החליט לתלות את הנעליים. למזלו, באותה תקופה הוא פגש את אשתו לעתיד, הדוגמנית מרטה צ'קטו. היא החזירה לו את הביטחון העצמי, וחייו השתנו. לאט ובהדרגה הוא הוכיח את עצמו מלמטה, ובגיל 23 הגיע סוף כל סוף לליגה הבכירה, כאשר ויצ'נצה הימרה עליו. משם הוא פילס את דרכו לצמרת ולתהילה, עבד קשה למען כל שער ושער.

לאורך הקריירה ידע טוני משברים רבים. אחרי שהפך לאליל מינכן בעונתו הראשונה, הוא נתקל ב-2009 ביחס מחפיר מצידו של לואי ואן חאל. המאמן ההולנדי לא ראה את האיטלקי ממטר, זרק אותו לקבוצת המילואים ודחק אותו בסופו של דבר מהמועדון עם תווית של כישלון. באותם ימים טייל טוני בין קבוצות שונות על תקן שחקן עבר שמנסה להרוויח עוד כמה לירות לפני הפרישה. אחרי רומא הגיעה תקופה לא מוצלחת בגנואה, לאחר מכן יובנטוס גייסה אותו על תקן שחקן ספסל כאשר פאביו קוואליירלה נפצע בינואר 2011. איש לא הופתע כאשר הוא הרחיק בסופו של דבר לאל-נאסר באיחוד האמירויות – היעד האחרון האולטימטיבי לפני הפנסיה.

ואולם, גם כאן השתנה הכל בזכות אשתו, גם אם הפעם בגלל טרגדיה. במאי 2012 היתה אמורה מרטה ללדת את בנם הראשון, אולם בית החולים בו שהתה היה באיזור רעידת האדמה שהחריבה חלקים מצפון איטליה, והעובר מת כתוצאה מכך. לוקה חזר למולדתו על מנת להיות לצידה ברגעים הקשים, והיה קרוב לשבירה מנטלית. הוא החליט לפרוש מכדורגל, אבל מרטה שכנעה אותו להמשיך. "לא אוכל לסבול אותך בבית כל הזמן", היא אמרה לו והבהירה לו שהוא חייב להתמיד בקריירה. טוני הסכים, בין היתר כי הבין שהמשחק עשוי לסייע לו התמודד עם הטראומה.

נותר רק למצוא קבוצה חדשה, וזה לא היה פשוט. רק ביום האחרון של אוגוסט 2012 הוא קיבל לפתע טלפון מהנהלת פיורנטינה. הסגולים סברו כי החתימו את דימיטאר ברבאטוב ממנצ'סטר יונייטד, אך החלוץ הבולגרי ברח להם ברגע האחרון לטובת פולהאם, והם היו זקוקים לפתרון מיידי. טוני חביב הקהל נבחר למלא את השורות, גם אם המאמן וינצ'נזו מונטלה לא ראה בו שחקן הרכב קבוע. שמונה שערים הבקיע טוני באותה עונה, ובסיומה הציעה לו פיורנטינה להישאר במועדון. לא כשחקן, אלא כמאמן הנערים עד גיל 16. גם הפעם נשקלה הפרישה ברצינות, וגם הפעם היא נדחתה.

מרטה הרגישה שבעלה עדיין מסוגל לתרום, וגם מאמן ורונה, אנדראה מנדורליני, חשב כמוה. השידוך עם העיר של רומיאו ויוליה עבד היטב מהרגע הראשון. כבר במשחק הבכורה שלו במדים הכחולים-צהובים כבש טוני צמד בניצחון על מילאן, בה כמעט חתם ב-2007, ומאז אי אפשר היה לעצור אותו. צ'ירו אימובילה מטורינו הקדים אותו בקרב על תואר מלך השערים אשתקד, וטוני סיים כסגנו עם 20 שערים. מי האמין שהעונה הוא ילך רחוק יותר, במיוחד אחרי שכבש שני שערים בלבד עד אוקטובר, וגם הם בפנדלים? טוני האמין. חמישה צמדים יש לו ב-2015, והוא מקדיש אותם לשני לילדיו הבריאים שנולדו בשנתיים האחרונות, ביאנקה ולאונרדו. גם בחזית זו יש לו המון אושר.

אתמול הכניע טוני את חברו הטוב ג'יג'י בופון, אותו חיבק לפני שריקת הפתיחה תוך שהוא מאחל לו הצלחה בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה. "כבר ניצחנו ביחד בברלין", הוא אמר בהתייחסו לגמר המונדיאל, "אני מאמין שהוא יכול לנצח גם הפעם, ואז יהיה ראוי לכדור הזהב".

האם השער לרשת יובנטוס יהיה האחרון שלו? לשאלה זו הוא עדיין סירב לענות. אוהדי ורונה מתחננים שיישאר, אך עתידו יהיה תלוי כנראה בזה של מנדורליני – הארכת חוזהו של המאמן תאפשר גם לסקורר להמשיך בשיתוף פעולה. בינתיים עומד על הפרק גם המעבר לאוסטרליה, בדומה למה שעשה בזמנו אלסנדרו דל פיירו. אם יבחר טוני לעזוב, הוא יעשה זאת בשיא – אחד מהשיאים הרבים אליהם הגיע. שמו יישאר רשום באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של הכדורגל האיטלקי, אבל עדיין מוקדם לסכם את פועלו. אולי הוא יהיה כאן גם בעונה הבאה, וישמח את כל איטליה שמאוהבת בו בפעם המי-יודע-כמה.

אם כבר אנחנו מדברים על מלכי שערים לא צפויים, אז שאפו ענק מגיע גם לאלכסנדר מאייר, שסיים בראש טבלת המבקיעים של הבונדסליגה בגיל 32. האליל הבלתי מעורער של איינטרכט פרנקפורט אפילו גבוה יותר מטוני – 196 סנטימטרים אל מול 193, וסיפור חייו שונה בתכלית. בעוד טוני החליף אינספור קבוצות, מאייר נותר במקום אחד מאז 2004. צנוע ומשקיען, הוא בנה את ביתו בפרנקפורט ומעולם לא רצה לעזוב. "אני מאושר שביליתי עשור במועדון טוב, ומחשבות על מה שפספסתי לא מעסיקות אותי. אני מאושר ממה שיש לי", הוא אמר לפני תחילת העונה הנוכחית.

היו"ר הריברט ברוכהאגן הוא חבר ומעריץ. "אלכס הוא הפנים של הקבוצה. הוא תמיד היה בהרכב, כל המאמנים העריכו אותו מאוד", הוא טען. ואז הגיע תומאס שאף, שסבר אחרת. המאמן שמונה בתחילת העונה העדיף לבנות את המערך ללא עושה המשחק הוותיק וסיפסל אותו. מאייר היה מתוסכל, אבל לא הרים ידיים, עבד קשה באימונים, ולבסוף החליט שאף לנסותו בעמדה חדשה עבורו, כחלוץ. התוצאה היתה פנומנלית – מאייר כבש תוך רבע שעה ולא הסתכל לאחור.

ההימור הטקטי עבד נפלא, ובסופו של דבר התברר שמאייר דווקא הרוויח ממינויו של שאף. הוא חווה את עונתו הטובה ביותר מבחינת כיבושים, עם 19 שערים ב-26 משחקים בלבד. סביר מאוד להניח שהמאזן היה משתפר הרבה יותר אלמלא נפצע האיש, אותו מכנים אוהדי פרנקפורט אלוהי הכדורגל, בברכו בתחילת אפריל וגמר את העונה. למזלו, גם אריאן רובן היה פצוע, וכך הצליח מאייר לשמור על מקומו כמלך השערים – רוברט לבנדובסקי, פייר אמריק אובמיאנג ובאס דוסט רואים לו את הגב. יהיה מעניין לראות אם התנופה תישמר בעונה הבאה ללא שאף שהתפטר בעקבות סכסוך עם חלק מאנשי ההנהלה, אבל את שמו בהיסטוריה מאייר כבר רשם.