בגיל 14, במדי קבוצת AAU בטורונטו, סטפן קרי גרם לאביו, דל קרי, למבוכה כה רבה עד שזה קם ויצא מהאולם. הבן השדוף של שחקן ה-NBA לשעבר נכנס ל"זון" משלו, שבעתיד יהפוך להיות סימן ההיכר שלו כשחקן, ותפר זריקה בלתי-אפשרית אחרי זריקה בלתי-אפשרית בדרך ל-63 נקודות. האב החזיק מעמד ב-43 הראשונות, לפני שההתעללות הפכה ליותר מדי בשבילו. הקריירה של קרי שזורה ברגעים כאלה, שהם אולי ההתעלות הכי מרגשת בכדורסל, והוא שוחה בתוכם בביטחון שטרם ראינו כמותו.
מה סוד הקסם של סטפן קרי? מה הופך אותו לקלע הטוב בהיסטוריה של המשחק? מה עשה פיקאסו כדי להפוך לפיקאסו? מה הסוד שהפך את בטהובן לבטהובן? כלום. הם פשוט טובים יותר. לכל מי שמגיע לפסגה של התחום שלו יש אופי סופר-תחרותי, קשיחות וכוח רצון, האנשים האלה מכירים ניואנסים וטריקים שנעלמים מעיני האדם הפשוט, או אפילו המקצוען הממוצע. זה מובן מאליו, איש-פלוס.
אבל אם כל המרכיבים האלה לא באים יחד עם כישרון מיוחד במינו, חד פעמי, הרי שתקרת האפשרויות תהיה נמוכה בהרבה מהפסגה. אין שום לחש, או לחיצת יד סודית. לסטפן קרי יש חוש כיוון וקשר עין-יד יחידים מסוגם. אין עוד כמוהו, ואין הרבה מה לומר בנושא מעבר לכך. כל ניתוח שמתעלם מהעובדות האלה חוטא למציאות מיסודו.
קרי נולד באקרון, אוהיו. כן-כן, באותו מקום בו נולד לברון ג'יימס כארבע שנים לפניו. אבל הדרך שלהם לטופ הייתה שונה לגמרי. אנחנו מאוד אוהבים לגלות את הסודות של הטובים ביותר, אולי כי אפשר לקרוא עליהם כתבות וסיפורים מרתקים. ואולי גם כי זה אומר שאם נדע את הדרכים הנסתרות, ואולי קצת נתמיד יום אחד גם אנחנו נוכל להיות הטובים ביותר. ככלל, המציאות לא מתיישרת עם השאיפה הזו, וההסבר שהיא מספקת מעט אפור יותר. אבל זה בטח לא ימנע ממנו לחגוג את מה שקרי עושה העונה, וההגעה שלו לטופ מתחילה נמוך ורחוק, ושוזרת בתוכה לא מעט רגעים, אנקדוטות וסיפורים שמהווים עבורו את המדרגות לגן עדן.
בארצות הברית משוכנעים: גולדן סטייט תזכה באליפות
"שיקגו עשתה דה-הומניזציה": הודעת הפיטורים של ת'יבודו הדהימה את ה-NBA
הכישרון של קרי למשחק ניכר כבר מהרגעים הראשונים שלו על המגרש. כבר בגיל שש, האגדה מספרת, אנשים מבוגרים היו נאספים בספונטניות כדי לחזות בילדון שלא מסוגל להחטיא. הסיפורים רק הופכים ליותר הזויים ככל שילד הפלא התבגר. אבל איש לא חשב לרגע שיש לו מקום במקצוענים. כשקווין דוראנט וסטפן קרי היו בני 10 הם נפגשו בטורניר AAU בשארלוט. "חשבתי שהוא ילד לבן, בכל אופן, כולם היו רזים כמוני, וכשנכנסתי לאולם ראיתי אותו זורק. אמרתי לעצמי 'אין סיכוי שהוא קולע' - ספלאש. כששיחקנו נגדו הוא קלע איזה 35, והוא רק בן 10, אמרתי לעצמי 'מי הילד הזה?' עשר שנים אחר כך אמרתי 'וואו, זה היה סטפן קרי'. מדהים איך הדרכים מצטלבות כילדים ואתה לא יודע את זה, וכשאתה מגלה את זה זה וואו, זה קול שראיתי אותו בגיל צעיר".
הסיפור של סטף קרי הוא סיפור על הפייבוריט שמאז הוא מעולם הוא אנדרדוג, ואנדרדוג שמאז ומעולם הוא פייבוריט. אצל קרי זה עניין של נקודת מבט יותר מכל דבר אחר. בנו של שחקן NBA שגדל סביב המשחק, במשפחה הנכונה בחוגים הנכונים מצד אחד, אך שחקן צנום ולא אתלטי שאין לו עמדה מצד שני. הדרך של קרי בן ה-27 לתואר ה-MVP ולגמר ה-NBA תמיד הייתה רצופה מטילי-ספק קולניים. בכל שלב בקריירה שלו, הם טענו באופן רציונלי בעליל שסטף קרי אמנם השיג יותר ממה שציפו עד לאותו רגע, אבל כאן הוא ייעצר. עד שהוא דילג באלגנטיות לשלב הבא, כמובן, וחוזר חלילה. למזלו של סטף, ולמזלנו, המאמנים ואנשי המקצוע שעבדו אתו בכל רמה ידעו לזהות את ה-MVP שבו. הם שאלו את עצמם מה קרי מסוגל לעשות על המגרש במקום לפסול אותו על מה שלא.
וקרי יודע לעשות המון על המגרש. הוא רכז קלאסי בטבעיות שבה הוא קורא את המגרש. השליטה שלו בכדור אבסולוטית, מהפנטת לעיתים. היצירתיות שלו מתבטאת באינספור מהלכים במשחק, שבהם נתיב הפעולה המקובל נסגר, וסטף מאלתר פתרון, אותו הוא מגלה יחד אתך האוהד ההמום. יש לא מעט כוכבים ב-NBA שמקבלים יד חופשית בהתקפה, אבל הם כולם יכולים לקנא בקרי, שכל התקפה שהוא מוביל היא סוג של צ'ק פתוח בשבילו לחקור את הרעיונות השערורייתיים שלו. אבל לקרי יש עוד טריק אחד בשרוול שמפריד אותו משאר העולם, ולמעשה מאפשר לו לשחק את המשחק שלו בצורה הזו.
שש עונות בליגה הטובה בעולם, זה כל הזמן שקרי היה צריך כדי להשיג את הקונצנזוס, ולהיות מוכתר כקלע הטוב בהיסטוריה של ה-NBA. ריי אלן, רג'י מילר, דראזן פטרוביץ' ואחרים, כולם נאלצו לרדת מקום אחד ברשימת כל הזמנים, ופינו מקום לתופעה שהיא סטפן קרי הצלף הכי מפחיד שידע המשחק. הג'אמפ-שוט היפהפה שלו צריך להיות מוצג בסרטוני הדרכה, בארכיונים לדורות הבאים. העלייה לאוויר, התנועה החלקה והאחידה של הכדור, שמתחיל את הקשת שלו הרבה לפני שהוא עוזב את היד, שחרור הכדור נטול המאמץ, הרוטציה שלו באוויר, המפגש המוכר עם תחתית הרשת. קרי מסוגל לעשות דברים שאף אחד לא ידע לעשות לפניו באותה אפקטיביות מעוררת קנאה קרי מסוגל לקלוע מכדרור ולייצר את הזריקה שלו בעצמו בעקביות ויעילות שמכריחות את ההגנה להתמודד עם בעיות תקדימיות לחלוטין. מי שמכונה "הרוצח בעל פני המלאך" כינוי קריפי משהו, תודו משפיע על ההגנה שמולו גם כשהכדור לא בידיו. הוא זורע פחד ביריביו מהרגע שהוא עובר את קו מחצית המגרש. יש בנוכחות שלו לבדה כדי לשנות את הלך הרוח של היריבה.
עד כמה שזה לא נראה כך לעיתים, קרי היה צריך לעבוד קשה בשביל הקליעה שלו. בקיץ שלפני עונתו האחרונה בתיכון, בתקווה להיות מגויס לאחד מהקולג'ים הנוצצים, דל קרי הסביר לבנו שאם הוא רוצה שייקחו אותו ברצינות בשלב הבא, עליו להרים את הכדור כשהוא זורק, ולשחררו מהראש ולא מהחזה. קרי, שבגיל 16 התנשא לגובה 1.68 מ', ושקל כ-56 ק"ג, עבד עם אביו כל הקיץ על תיקון מכניקת הקליעה שלו. אין בקולג'ים הגדולים, ובטח שלא ב-NBA, שחקנים שעדיין שולפים מהמותן, הצלף המחונן ידע שאביו צודק. הוא כמעט נשבר לגמרי, היו לא מעט תסכול ובכי בחצר הבית באותו קיץ. "קראנו לזה קיץ של 'קיץ של דמעות'", סיפר הסבא ג'קי, "דל הפך לג'ק, סטף הפך לדל, וסטפן זרק הרבה זריקות כשדמעות בעיניו".
כמו שאביו ג'ק לימד אותו לקלוע בתחילת שנות ה-70 בחצר האחורית בגרוטוס, ורג'יניה, כך דל לימד את בנו, באותה חצר של סבו וסבתו. הטבעת הייתה חישוק עבה מברזל, כך שכל החטאה העיפה את הכדור רחוק ואילצה את סטף ללכת להביא אותו. רק קליעה נקייה, במרכז, הבטיחה שלא יצטרך להתרוצץ. אז בהתחלה הוא התרוצץ, הרצון לוותר כמעט השתלט יותר מפעם אחת. אבל כל מה שעניין אותו היה הסל בחצר. "סבתו ג'ואניטה ידעה שאם היא רוצה לקבל ממנו נשיקה עליה היא צריכה לעמוד בין לעמוד בינו לבין הסל", כתב דייויד פלמינג ב-ESPN, "שם נולדה האהבה של קרי לקליעה מרחוק. הוא רצה להיות הראשון במשפחה שעושה סוויש מ-20 מטר, בלי לראות, מהמדרגה שמובילה למטבח". קרי אמר על אותם ימים: "תמיד אהבתי והערכתי את השיעור שלימדה אותי הטבעת ההיא. מדהים שהכול התחיל שם, בבית הזה, עם הטבעת הזאת". קרי מצא את דרכו לצד השני, והגיע לעונתו האחרונה בתיכון עם הג'אמפ-שוט בו הוא משתמש גם היום, והשאר הפך להיסטוריה.
כל זה לא קנה את תשומת ליבן של התכניות הגדולות, שראו את השחיף מלהטט מול ילדים בתיכון ופשוט לא חשבו שיצליח לתרגם זאת בשלב הבא. רק מכללת דיווידסון הקטנה זיהתה בו את אלמנט החמקמק הזה. את מה שהיום ניתן לקרוא לו הגדולה שלו, והציעה לו מלגה. הוא פתח בחמישייה במשחק הראשון שלו, איבד תשעה כדורים עד למחצית, וקבוצתו ירדה מהפרקט במינוס 18. המאמן, בוב מקילופ מספר שהתלבט אם להעלות אותו בחמישייה במחצית השנייה, וקשה להאשים אותו. אלא שהוא בחר להאמין בילד, שאמנם סיים את משחק הבלהות עם 13 איבודים, אך גם עם הניצחון. המשחק השני כבר היה יותר טיפוסי לקרי בתקופת הקולג' שלו 32 נקודות מול מישיגן האימתנית שהצדיקו את האמון שנתן בו מקילופ. המאמן הלך לאביו של קרי ואמר לו: "הבן שלך יעשה הרבה כסף מכדורסל". דל קרי נזכר באותו רגע ואמר: "עניתי לו 'אה, כן, אולי באירופה', אבל הוא ידע כבר אז".
בשנתו השנייה בקולג', קרי סיים לצמוח, נמוך מאביו בשלושה ס"מ, 1.91 מ', ועדיין רזה כמו פיגום. זה לא מנע ממנו להמשיך להתנקם בכל קולג' גדול שוויתר על ניסיון לגייסו, עם כמה הופעות ענק שסחבו את המכללה הקטנה לריצה מפורסמת בטורניר ה-NCAA, שהפכו את קרי לסלב בן לילה. אחת מההופעות שלו הגיעה מול גונזאגה, עם 40 נקודות, מתוכן 30 במחצית השנייה. פתאום היוצרות התהפכו בבית משפחת קרי, ודל הפך פתאום להיות "אבא של". בעונה הבאה סטף כבר היה הקלע המוביל במכללות, עם 28.6 נקודות למשחק, ויצא לדראפט 2009 במטרה להגשים חלום ישן מאוד.
צפו בקרי מפציץ 40 נקודות במדי מכללת דווידסון, מתוכן 30 במחצית השנייה
קרי נבחר בבחירה השביעית על ידי גולדן סטייט, במה שנתפס אז בתור טעות של הווריורס הנאיביים. אנשי המקצוע הסקפטיים, והיו לא מעט מהם, התקשו לראות את הבלו-פרינט להצלחה של שחקן דוגמת קרי ב-NBA. הם ראו את מה שהוא לא מסוגל לעשות. הם סברו שמדובר בנער עדין שהחיסרון האתלטי שלו ימנע ממנו להביא לידי ביטוי את התכונות הטובות שלו בליגה של הגדולים. הם ראו קלע בגוף של רכז עם פרצוף של ילד מקהלה חביב. יש מיליון דוגמאות לכישלונות צורמים שעונים להגדרות האלה. הליגה שלנו תאכל אותו בלי לעצור ללעוס, הם חשבו. אם מישהו היה טוען אז שמדובר במישהו שעשוי להפוך לקלע הטוב ביותר בכל הזמנים הוא היה מאבד את עבודתו, או לפחות את זכות הדיבור שלו לאותו יום. זה לא משהו שסקאוטים מסוגלים לחזות, בצדק מבחינתם. המערכת לא בנויה בשביל תחזיות כאלה, בשביל נתינת אמון בלתי מסויג. את המשחק האחרון בקריירה של מאמנו, דון נלסון האגדי, קרי סיים עם 42 נקודות תשעה ריבאונדים, שמונה אסיסטים וניצחון במתנה לקואץ' נלי במשחק משוגע.
שתי העונות הבאות היו עמוסות פציעות, קרי לא הצליח להישאר על המגרש ונדמה שכל ראיון נפתח בהתייחסות מייגעת למצב הקרסוליים שלו. קרי היה על פרשת דרכים, ועשה מעשה לא שגרתי, שבדיעבד החייה לו את הקריירה. קרי החליט לחבור לקוורטרבק של קרוליינה פנתרס, קאם ניוטון, וללמוד במחנה האימונים שלו איך לתפקד טוב יותר כפוינט גארד. ניוטון זכה בתואר רוקי השנה בהתקפה ב-NFL וקרי רצה לראות איך הוא משלב בין קריאת מהלכי משחק, יצירת מומנטום, העמדה נכונה, הגנה על הכדור ושיפור חבריו למשחק. הוא ראה קשר הדוק בין תפקיד הרכז לתפקיד הקוורטרבק, למרות שמדובר בשני ענפים שונים. ניוטון היה אלגנטי ואסתטי, קרי רצה להיות כזה. קרי הרגיש שינוי מידי. "הכול הפך לי טבעי", אמר, "אני חושב שזאת הסיבה שאני חש בנוח על הפרקט ברוב הלילות".
עמוק באי ודאות, הווריורס החתימו בנובמבר 2012 את הרכז על חוזה במחיר מציאה של 44 מיליון לארבע שנים. לשם השוואה, קרי משתכר העונה פחות מ-50 שחקנים אחרים, ביניהם ג'בל מגי, אנדראה בארניאני ואריק גורדון. ה-MVP מקבל את המשכורת הרביעית בגודלה בקבוצה! בשנים האחרונות קרי הצליח לשמור על עצמו מספיק כדי להפוך את החוזה שלו לבדיחה, ואת הנהלת הווריורס לגאונים, פעם נוספת.
את שיטת האימון של שחקן אטלנטה הוקס קייל קורבר הוא גילה דרך עוזר המאמן שלו מהעונה שעברה, בריאן סקאליברני, ששיחק עם הצלף בשיקגו. קורבר היה זורק בסוף כל אימון 100 שלשות מנקודות שונות על הקשת, וסקאליברני נשבע שהוא ראה את קורבר קובר 99 זריקות פעם אחת, וטען שקרי אינו הקלע הכי טוב בליגה מעמדה סטטית. האתגר כנראה הפך את סקאליברני למוקצה בעיני סטף, אבל קרי אימץ את התרגיל של קורבר, והוא ממשיך לדבוק בו עד היום. באחת מהפעמים הוא כבר הגיע ל-94 קליעות, מתוכן 77 רצופות, והסרטון המתעד אותו הפך לסנסציה ויראלית.
גם השנה היו לקרי לא מעט רגעי קסם שגרמו לאולמות מלאים לגעוש בהיסטריה אופורית, שריתקו מיליונים למסך, ששברו את טוויטר. קרי למד לתעל את יכולותיו למען כדורסל מנצח, ושכלל את הכישרון הייחודי שלו עד לכדי שלמות כמעט. עם ממוצע נקודות נמוך מאשר בעונה שעברה, היו אלה 67 הניצחונות של קבוצתו, לעומת 51 מהשנה שעברה, שהטו את הכף לטובתו בעת בחירת ה-MVP של העונה. הגמר מול קליבלנד קאבלירס יהיה מפגש של ה-MVP הטרי מול מי שנחשב לשחקן הטוב בעולם, לברון ג'יימס, בגמר החמישי שלו בחמש שנים. מי שחושב שקרי הגיע לתקרה שלו ואין לאן להתקדם מכאן, עושה זאת על אחריותו הפעם.
לטוויטר של אורן לוי