מי שגדל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 בשכונות הדרומיות של תל אביב לא יכול היה להישאר אדיש להתפשטות הכתומה בכל פינה. כילד שלא אהד את בני יהודה ואפילו לא סימפט אותה זה לא היה פשוט. הם גדלו והתפתחו לך מול העיניים, עד אשר יצרו ב-1990 את המפץ הגדול שהסתיים באליפות. בימים האלה כל דרום תל אביב לבשה חג, ומכל חלון משכונת התקווה, אל דרך ההגנה, משה דיין, דרך לוד כביש הטייסים ודרך השלום (כן, דרך השלום של פאר טסי) לא היה כמעט חלון ללא דגל כתום. גם מי שלא אהב כדורגל הרגיש לא נעים ושם את הדגלים הכתומים שחורים על התריס או הסורג. זה היה החג של השכונות. שוב, זה לא פשוט למי שלא אהד את בני יהודה, אבל קשה היה שלא להתחבר לשמחה. חייבים להודות, מדובר באליפות הכי שמחה שהייתה כאן עד היום.
מאיפה הכל התחיל? אפשר לכתוב ולהלל את היו"ר המיתולוגי גד סולמי, את ההתנהלות הייחודית באותם ימים, אבל באותה שנת אליפות זה היה מעבר לזה. רק בעונה לפני כן גיורא שפיגל הגיע למועדון בזמן מאבקי ירידה, והקבוצה בקושי נשארה בליגה. אף אחד לא ציפה לאליפות בעונה שאחרי, אליפות שנוצרה בזכות בסיס מקומי של ותיקים וצעירים שגדלו בשכונות והתחשלו יחד עם רכש נקודתי בדיוק בכל תפקיד נחוץ.
הבסיס המקומי כלל בעיקר שחקנים כמו דוד סלמן ומשה עלו (שהם קרובי משפחה), רוני מאיר ("במבי"), אייל חיים וצעירים דאז כמו חזי שירזי וגיא שרעבי. אגב, גם "במבי" וחזי שירזי קרובי משפחה, פשוט חיבור שקשה היה להפריד באותם הימים. מי שכבר היה טאבו באותם ימים הוא השוער יעקב אסייג, שאמנם גדל בנצרת עילית אך כבר נחשב לשחקן בית לכל דבר ועניין, ולמעשה סמל של בני יהודה וחלק מהמערכת עד היום.
אל הבסיס הזה הצטרפו אז יוסי זאנה והבלם הצעיר רואי חדד מהפועל יהוד (שהגיע עד לנבחרת ישראל), החלוץ הארגנטינאי חירארדו גונזלס ("ספידי גונזלס"), ניר מנחם שחזר למועדון מגלות, אבל מעל כולם היו שני מהלכים שוברי שוויון ששינו את התמונה.
הראשון והגדול מכולם היה צירופו של משה סיני מהפועל תל אביב. עד היום לא ברור מי היה איש העסקים שסגר את העסקה ששחררה אותו מהפועל תל אביב דרך הבורר ב-120 אלף דולר והביאה אותו לשכונה. אמרו בצלאל מזרחי, יחזקאל אסלן ז"ל, כנראה שאף פעם לא באמת נדע. מה שחשוב הוא שבני יהודה הרוויחה את הקשר הטוב בארץ באותם הימים, כזה ששינה את כל פני הקבוצה והפך אותה בשנה אחת לטובה ביותר בישראל.
דוד סלמן נזכר בצירופו של סיני ומספר: "את האמת, אני זוכר שאמרו לנו שהוא מגיע ולא האמנו. אנחנו מועדון קטן, שחקנים כמו סיני גם אם הם עוזבים את הפועל לא באים לבני יהודה, אין לנו את הכסף ואנחנו לא מחזיקים שחקנים במעמד כזה אלא אם גדלו כאן. היינו די המומים. הבנו שאם הוא מגיע, אנחנו כבר לא אותה קבוצה, ושכולנו צריכים לשנות את החשיבה".
בני יהודה לא פתחה טוב את העונה, ואז, לאחר 10 מחזורים, צורף למועדון קשר מכבי נתניה רוני לוי. כן כן, זה שמונה אתמול (שני) למאמן מכבי חיפה. לוי הביא פן אחר של אגרסיביות ורוע לקישור של בני יהודה יחד עם חוכמת משחק. רוני מאיר "במבי" סיפר: "רוני שינה את כל הקישור. הוא הוסיף איכויות כמו שהוא מוסיף כמאמן. עשה סדר, לא התעסקו איתו, הביא ביטחון וכוח שהיה חסר לנו, רוע שלא היה להרבה כאן. עד היום אני והוא חברים טובים ומדברים לפחות פעמיים בשבוע, זאת שנה אחת שנכנסה ללב של כולנו".
לאחר פתיחה בינונית יחסית, אט אט החלה הקבוצה להתייצב הן מקצועית והן בקצב צבירת הנקודות. רוני מאיר סיפר על השינוי באותם ימים ואמר: "גיורא שפיגל שינה את החשיבה של כולם. גרם לכולם לפתוח את הראש ולימד אותם אינטיליגנציית משחק. זה היה חדש לנו והיינו בטירוף מזה. כל שחקן התחיל לראות את המגרש בצורה מרחבית כמו מאמן. זה שינה עבורנו הכל. אני זוכר שאלי גוטמן, אנדריי באל, אברהם אבוקרט ועוד רבים וטובים היו באים לצפות באימונים שלנו, הבינו שיש כאן משהו ללמוד ממנו".
כל השחקנים עמם שוחחנו מדברים על שני משחקים שוברי שוויון ששינו את כל התמונה: ה-0:3 על האלופה מכבי חיפה בשכונה, ולאחר מכן הניצחון על הסגנית הנצחית של אותן שנים הפועל פתח תקוה, 0:1 באורווה משער של חזי שירזי.
סלמן זוכר: "נגד מכבי חיפה הכל התפוצץ. לפני כן היה קשה לנו במשחקים מולם, אבל במשחק הזה אכלנו את הדשא. זה נגמר 0:3 אבל במחצית השנייה זה היה צריך להיות גם 8 או 9. אחרי המשחק הבנו שעם חיפה גמרנו. זאת הייתה קבוצה אדירה אז עם שחקנים כמו עטר, קלינגר, עופר מזרחי, קבוצה שהייתה אלופה".
זה לא סתם התפוצץ. לנצח ככה את מכבי חיפה ועוד במגרש בשכונה זה ניצחון בעל משמעות אדירה. המגרש בשכונה זה משהו שתמיד ייזכר כחלק בלתי נפרד מהאליפות. הרעש בסמטאות שמתקרבים לאיצטדיון, הדוחק מסביב, התחושה שעוד שנייה הכל מתמוטט שם, תחושה שהייתה כוח עבור בני יהודה. "היינו מגיעים למגרש ברגל דרך הסמטאות והזקנות היו מנשקות אותנו ומאחלות בהצלחה", מספר רוני מאיר.
אחרי שחיפה יצאה באופן יחסי מהתמונה, הפועל פתח תקוה עדיין נאבקה. עד המחזור ה-25. בני יהודה הגיעה ל"אורווה" כשהיא מוליכה בארבע נקודות על פני המלאבסים והפסד אמור היה לצמצם את ההפרש לנקודה. היה זה גם קרב בין מאמן בני יהודה גיורא שפיגל לחניכו בהפועל פתח תקוה בשנות ה-80, אברהם גרנט. הנתון הרשמי דיבר על 9,000 צופים שנדחסו באורווה, כולל 4,000 מהשכונה. בפועל נדחסו שם כ-12 אלף. לפחות.
על המגרש בני יהודה הוכיחה מי באמת הקבוצה הטובה בארץ. היא לחצה על כל המגרש, שיחקה אגרסיבי והגיעה ללא מעט מצבים ליד השער של פתח תקוה. בדקה ה-59 ההתמודדות הוכרעה. מסירה גדולה של רוני לוי על פני חצי מגרש לניר מנחם, שפרץ באגף ימין, התגלגלה בסופו של דבר לחזי שירזי שעמד חופשי שבעה מטרים מול רפי כהן ונגח כמו גדול לפינה השמאלית. שבע נקודות יתרון, שבעה מחזורים לסיום ללא ספק, שער אליפות.
משה סיני הבין רק אחרי המשחק את המשמעות: "אחרי אותו משחק סגרנו את הסיפור. הגענו לפתח תקוה, היינו אגרסייביים, לא נתנו להם להגיע למצבים והכרענו באופן ברור את המשחק ואת המאבק. זה גם כל האווירה ביציעים עם אוהדי בני יהודה שהשתלטו על כל האצטדיון והידיעה הברורה שכבר אף אחד לא יעצור את ההיסטוריה הזאת של בני יהודה. זה כבר היה כוח שמעבר לכדורגל".
סיני נזכר היום באותה העונה ומספר: "תמיד כשאני חושב על זה אני מבין עד כמה מדובר בשנה ייחודית. השנה הזאת, הסיטואציה שנוצרה, זה תמיד ייחרט לי בזיכרון כאחד ההישגים והדברים המיוחדים שהיו לי בקריירה. זה לא דומה לשום דבר אחר שחוויתי. זאת קבוצה קטנה ומקום קטן שהייתה סביבו התאגדות של כל השכונות והתושבים, שפתאום לשנה אחת הרגישו חשובים ומשמעותיים. אתה מדבר על מועדון קטן, שכל משחק בית זה לפחות 6,000 איש, ובמשחקי חוץ אלפים שנותנים הרגשה ביתית, כמו בקבוצה גדולה היום. הם שמחו כמו שלא שמחו בחיים שלהם, ונפלה לי הזכות לתת להם את זה".
וזה לא רק סיני. את הדברים שומעים מכל מי שהיה בשכונה בשנה הזאת. האנרגיות הייחודיות, השמחה והאהבה שקיבלו בכל פינה, אלפי האוהדים שליוו אותם הכל חקוק בזיכרון של כל אחד ואחד. החלוץ הארגנטינאי חיררדו גונזלאס שלח השבוע ברכה לאוהדי בני יהודה והשחקנים הוותיקים יחד עם תמונה עדכנית שלו מארגנטינה במדי בני יהודה. בשיחה עם וואלה ספורט השבוע גונזלס מרגיש את החוויה כאילו הייתה היום.
"אני זוכר הכל, זאת חוויה שעיצבה לי את החיים", אומר גונזלס, "בהתחלה לא ידעתי לאן אני מגיע אבל כשהגעתי אמרתי תודה לאלוהים שאני חלק מזה. זכיתי להתאמן אצל מאמן כמו גיורא שפיגל, לשחק עם שחקנים שנתנו את כל מה שיש להם, פשוט זכיתי". אגב, רוני מאיר סיפר על גונזלס כי "הוא היה לוקח דף ועט באימונים של גיורא שפיגל ורושם כל דבר. כששאלנו למה, הוא היה אומר לנו שזה מאמן גדול, שהוא לא נתקל בדבר כזה ורוצה ללמוד ממנו וליישם את זה בעתיד כשיהיה מאמן".
וגונזלס ממשיך: "אני זוכר את הניצחון בנתניה אחרי 11 שנים שלא ניצחנו שם, את הניצחונות על חיפה ופתח תקוה, אבל יותר מהכל את התהלוכה אחרי משחק האליפות באצטדיון רמת גן. שעות נסענו עד שהגענו לשכונת התקווה. אלה רגעים שנחרטו לי בזיכרון ובלב לכל החיים. תמיד אהיה חלק מבני יהודה וגם המשפחה שלי". גונזלס מדבר על הזכייה באליפות במשחק נגד בית"ר תל אביב, ועל תהלוכת האליפות הרגלית וליווי הרכבים את האוטובוס עד לשכונת התקווה. דוד סלמן סיפר השבוע: "אי אפשר לשכוח את זה. זה הזיכרון הכי חזק שיש לכולם. לקח לנו ארבע שעות להגיע לתקווה. הורים עם ילדים נרדמו והעירו אותם בשכונה. כשהגענו זה היה עוד יותר חזק. כל הרחובות מפוצצים ומחכים לנו עשרות אלפים, לא ידענו איך לאכול את זה בכלל. היו הופעות של מרגול וזמרים. אנחנו היינו בעננים. הסתכלנו על הקהל ולא עיכלנו את מה שקורה שם".
לאחר אותה האליפות בני יהודה עדיין שמרה על מקומה בצמרת לכמה עונות עד אשר החלה לשחרר את כוכביה ואיבדה עניין בכל הנוגע למאבק על תארים עד עצם היום הזה. האם היא תוכל לשחזר זאת בעתיד? "במבי" מסכם ולא שוכח את גד סולמי: "זה יהיה כמעט בלתי אפשרי בעולם הכסף של היום. בכל הנוגע לאווירה ולמה שהלך כאן באותה תקופה, זה משהו שלא יחזור בבני יהודה או בכל מועדון אחר, זאת שמחה וחוויה של פעם בחיים וזכינו להיות חלק ממנה. הרבה מאוד היה בזכות גד סולמי שהיה מגייס כספים ומתקתק את הכל. הוא היה בן אדם של מילה, הוא היה מאוד מוערך. הוא דאג לבני יהודה. היו כאלה שלא תמיד אהבו אותו, אבל הוא עשה עבודת קודש, גייס כספים והביא את המועדון הזה למקום שאפילו לא חלמו. מגיע לו קרדיט ענק על מה שהיה כאן ויש כאן עד היום".