הגומיות כבר פרוסות לקראת סשן המתיחות בסוף האימון של צפון קרוליינה, ואני רץ במעלה המדרגות לכיוון היציאה מהדין סמית סנטר. חייב להספיק להזמנתו של מאמן התיכון בעל מספר הניצחונות הרב ביותר במדינה לבוא למשחק היום.
מטרת ההשתלמות שלי בארצות הברית הייתה לימוד מכדורסל המכללות. אבל כמי שאוהב ומאמין שכדורסל טוב שורשיו בכדורסל ילדים ונוער איכותי, גם בהיבט התפתחות השחקן וגם ככלי חינוכי, החלטתי שאמצא את הזמן גם ללמוד על כדורסל הנוער במקומות בהם אהיה. אז בין האימונים של קואוץ' וויליאמס בקרוליינה לאלה של קואוץ' גוטפריד בקרוליינה סטייט, מפעם לפעם הלכתי לצפות באימוני ילדים ונוער, וניהלתי שיחות עם אנשי מקצוע, בשאיפה ללמוד על המסלולים של התפתחות הכדורסלן בארצות הברית. את הטור האחרון אקדיש לכך.
גילאים צעירים
הספורט הוא חלק גדול מהתרבות האמריקאית, ובשל כך ילדים מתחנכים על ברכיו. רק כשבדקתי לעומק, הבנתי כמה הוא מושרש אצל הילדים, שרובם ככולם עוסקים בספורט החל מגילאים צעירים וכלה בגילאי תיכון, בנות ובנים כאחד. חשוב מכך הוא שעל פי רוב, ספורטאי אמריקאי צעיר יתאמן במהלך השנה ביותר מענף מספורט אחד. מערכת הספורט האמריקאית מחולקת לפי עונות, ובכל עונה משחקים סוגי ספורט שונים. כך יוצא שילדים לומדים יותר מתחום ספורט אחד לאורך שנות ילדותם ונעוריהם. לימוד הכולל את חוקי המשחק, התנועות הייחודיות שבו, ולא פעם, כפועל יוצא, גם את הבסיס לאהדת קבוצה בספורט הספציפי אותו למדו לאהוב.
הילדים לומדים תנועות שונות המאפיינות את אותו ענף, עובדים על שרירים דומיננטיים שונים, מפתחים ראייה מרחבית ולומדים אסטרטגיות משחק שונות. חשוב מכל, הם מפתחים בסיס תנועתי רחב שיהיה להם לעזר רב מאוחר יותר, בבואם ללמוד תנועות ספציפיות ביתר קלות, כמו גם להיות מסוגלים להגיב במשחק בצורה יעילה יותר. האימונים בגילאים הצעירים בדרך כלל מועברים על ידי מאמן מתנדב, לרוב אחד ההורים. יש בכך קסם, והילדים שאני ראיתי נהנו מאוד, ממש כפי שחוגי ספורט צריכים לשים להם את ההנאה כמטרת על. החסרונות מתבטאים בכך שאלו מאמנים שלא עברו הכשרה וזהו לא מקצועם.
גילאי הנוער
שחקני כדורסל נוער בארצות הברית משחקים בדרך כלל באחת או בשתי המסגרות הבאות: בתיכון ובקבוצות נוער בארגונים שונים, שהגדול שבהם נקרא AAU. הכדורסל משוחק בעונת החורף, אך לנער שרוצה יש אפשרות לשחק אותו כל השנה, כאשר עם סיום כדורסל התיכון מתחילות עונות ה-AAU.
ראיתי אימונים ומשחקים במספר תיכונים שונים, ושוב נפעמתי להיווכח איך לכל בית ספר יש לפחות שלושה אנשי מקצוע המלווים את התוכנית. על פי רוב, בבתי הספר הציבוריים הגדולים ובאלה הפרטיים הכדורסל נחשב לטוב ביותר, ושם בדרך כלל יש מאמן שהוא גם מורה ולא להפך. שם גם תמצאו את המאמנים שנחשבו תמיד ל"מורים לכדורסל". בתיכון בגרינסבורו, שזכה באליפות צפון קרוליינה השנה, צפיתי במאמן כזה - קואוץ' ג'ונסון. אכן, הקבוצה שלו משחקת בקצב מאוד גבוה, בסגנון קבוצתי וממושמע וברמה גבוהה מאוד. כך גם באימונים שראיתי אצל ג'יי. אר. הולמס, ממאמני התיכון המוערכים באינדיאנה, אבל אני חושב שאלו הם היוצאים מהכלל. ברוב משחקי התיכונים שראיתי (שהם חגיגה ספורטיבית עם קהל, תזמורת ומעודדות), קשה לי להגיד שהיה מדובר בכדורסל מתוחכם שמעיד על התפתחות נפלאה של שחקני הנוער. היו לא מעט ליקויים טכניים וקבלת החלטות שגויה, שנבלעו באתלטיות הבלתי נתפסת של השחקנים. לדוגמה, ניסיתי לחשוב מה עומד מאחורי הרעיון לשחק בלי שעון התקפה. הריטואל הבא חזר על עצמו כמעט בכל בסוף רבע (בן שמונה דקות) במשחקים בהם הייתי: שחקן מחזיק את הכדור האחרון ביד אפילו בלי לכדרר במשך כדקה, מושך את הזמן עד ל-open המיוחל לפני הבאזר. לי עדיין לא ברור במה זה סוג משחק כזה תורם להתפתחות השחקנים.
ויש גם את ה-AAU, שתפקידו העיקרי הוא למעשה לייצר פלטפורמה נוחה וחפה מהגבלות שקיימות בתיכונים לתהליך ה-recruiting (גיוס שחקנים). מאמני הקולג' מוגבלים ביכולתם לראות ולייצר קשר עם שחקני תיכון, והשחקנים הצעירים, שכמהים לחשיפה, נוהרים ל-AAU בתקווה לקבל את המלגה הנכספת. בתוך כמות השחקנים העצומה שבארצות הברית, ובהתחשב בכך שכל נושא הגיוס הוא אחד הנושאים המשמעותיים בכדורסל הקולג'ים, אולי נדרש מפעל שכזה שיהווה חלון ראווה, אבל לא לחינם קיימת ביקורת מתוקשרת מצד שחקנים כמו קובי בריאנט ומאמנים כמו ואן גנדי, שטוענים שה- AAU מייצג את כל מה שרע בכדורסל האמריקאי.
עוד לפני שידעתי את כל זה הלכתי להתראיין למשרת מאמן AAU בקרבת מקום, ואחרי שעברתי תהליך בין שלושה שלבים, שלא היו מביישים תפקידים בכירים יותר, כולל ראיונות עומק במייל, בטלפון ופנים מול פנים, קיבלתי מייל: "ברכות, התקבלת למשרת מאמן". שמחתי שצלחתי ראיונות בשפה זרה, עד אשר גיליתי שכל התהליך הזה היה כדי "לזכות" לאמן קבוצה בהתנדבות. נוכחתי לדעת שאימון כדורסל הנוער פה הוא על פי רוב התנדבותי או מעין השלמת הכנסה. ואם להיות כן, אימוני הAAU- שנחשפתי אליהם דחקו בי לא לבזבז את זמני ולהתרכז במקומות אחרים בהם אוכל ללמוד יותר על אימון כדורסל.
קבוצות הAAU- הגדולות נתמכות על ידי ספונסרים גדולים כמו נייקי או אדידס, שמחפשות את הכוכבים הבאים. שם יש כסף ולעתים גם רמת אימון גבוהה יותר, ושחקנים טסים ממדינות שונות על מנת לשחק עבור קבוצות אלו. המטרה היא לצאת ל"סיבובי הופעות" חובקי ארצות הברית בטורנירים הגדולים והנחשבים ברחבי המדינה, אליהם מגיעים מאמני קולג'ים לצפות ולגייס. זה הופך את ה-AAU לפופולארי ומשמעותי יותר ויותר עבור השחקנים, שמצדם מנסים להרשים כמובן, והסגנון מזכיר יותר חמישה משחקים של אחד על אחד, ופחות משחק אחד של חמישה על חמישה.
Recruitment הוא שם המשחק. מאמני ה-AAU עסוקים בניסיון לגייס שחקנים לקבוצתם, ועדיף, אם אפשר, להביא כוכבים שימשכו אליהם מאמני קולג'ים וייווצר ה-networking המיוחל. מאמני הקולג'ים עסוקים בניסיון לגייס את השחקנים הטובים ביותר והמתאימים ביותר לשיטתם, ויש גם שמועות על כאלה שבדרך חוצים את התחום האפור. ככל שנברתי יותר, נדמה היה לי שמדובר במכירות לא פחות מאשר בכדורסל. נתקלתי במאמני תיכון ונוער מצוינים, וקיימות מסגרות מקצועיות טובות מאוד, אבל בואו נאמר שגם שם נחשפתי לתחלואי כדורסל נוער.
העולם שמחוץ לארצות הברית, בעזרת טיפוח יסודות וחוכמת משחק, מצמצם פערים, ואני חושב שלאט לאט גם אנשי מקצוע אמריקאים מתחילים להבין שאתלטיות ולהטוטי כדרור זה יפה, אבל זה לא הכול. לא לחינם כמות השחקנים הזרים ב-NBA הולכת וגדלה, ולא סתם סן אנטוניו לקחה אליפות עם סגנון אירופאי ושחקנים זרים רבים.
ליגת המכללות
ליגת המכללות היא מטרה בפני עצמה, אבל היא גם שלב בדרך. ככזאת, היא מעניקה יתרון חשוב לכדורסלנים האמריקאים ומהווה חלק מתהליך הפיכתם לשחקני כדורסל מקצוענים. אפשר להתווכח לא מעט האם המכללות עוזרות להתפתחות השחקנים במידה שהיה מצופה, אבל קשה להתווכח עם כך שזו פלטפורמה תחרותית ומלאת משאבים, שבה שחקנים כן מתפתחים תוך צבירת ניסיון.
רוב השחקנים האמריקאים משחקים בין שנה לארבע שנים בליגת הקולג'ים, והשלב הזה חשוב בהתפתחותם. ליגת המכללות מאפשרת לשחקנים בסוף גיל נוער (הם כמובן לא צריכים להתגייס לצבא) לקבל עוד זמן להשתפשף, לצבור קילומטרז' ולשפר את המשחק שלהם בהיבטים טכניים, טקטיים, גופניים ומנטליים. הם מתמודדים באימונים ובמשחקים תחרותיים, חווים עונה אינטנסיבית מאוד ומתמודדים עם ציפיות ולחץ תקשורתי מקומי או ארצי.
כל זה קורה, במובן מסוים, ב"חממה". על אף הלחץ הגדול והשאיפה להישגיות, בניגוד לקבוצות מקצועניות, בשביל לחתוך שחקן קולג' צריך שיהיה מקרה יוצא דופן בחומרתו. כמו כן, כחלק מתוכנית הכדורסל, השחקן בקולג' זכאי לפריווילגיות כמו שימוש במתקנים ובאנשי המקצוע סביבו, ואם בחר לשחק תחת המאמן הנכון, הוא גם יקבל כמה טיפים טובים במהלך העונה. הדבר הנהדר ביותר בעיני הוא שלכל אלו שלא מתאימים להתמודד בסוף כתה י"ב בליגה של הגדולים, יש את האפשרות להמשיך ולהתמודד מול בני גילם, לבחור בתכנית שמתאימה למידותיהם ולהמשיך להתפתח.
כנראה שלעולם לא תהיה לנו ליגת מכללות או משהו דומה לה, אבל ברור לי היום יותר מתמיד עד כמה חשוב לייצר מסגרת או אופציות לשחקנים, שמסיימים גיל נוער ונמצאים במצב בעייתי מול האופציות הקיימות. מי שפנומן יצליח למרות הכול, אבל יש לא מעטים שללא עוד שנתיים שלוש של השתפשפות, לא יוכלו למצות את הפוטנציאל ולהפוך לשחקנים שהיו יכולים להיות.
כמו שקראתם, במסלול התפתחות הכדורסלן האמריקאי, כמובן רק ממה שראיתי וניסיתי לתאר על קצה המזלג, יש דברים חיוביים יותר ופחות. לטעמי, מערכת בה משחקים ולומדים בגיל צעיר יותר מספורט אחד מייצרת תהליך בריא ומוצלח. בגילאי הנוער נתקלתי גם בבעיות, וכדאי לשחקן לבחור את המערכת והמאמן הנכון כדי למצות את פוטנציאל. ליגת המכללות, שאמנם אינה מושלמת, מאפשרת לשחקנים להמשיך להתבשל ולהשתפר לפני שיהפכו למקצוענים.
זה נכון שביכולת האמריקאית לייצר שחקנים מצוינים, יש גם משקל רב לכמות הכישרונות הקיימים במדינה בת 315 מיליון איש, לגנים האתלטיים, לתרבות שמקדשת ספורט ואת הספורטאים בתוכה ולמשאבים המוקצים. אבל אני חושב שלא יזיק לנו ללמוד מהם מספר דברים, לא אנחנו המצאנו את הכדורסל.
בטורים אותם כתבתי, ניסיתי לשתף אתכם בחלק קטן מההשתלמות ומהתהליך אותו עברתי בעונת הכדורסל האחרונה. אני מקווה שהצלחתי לחשוף בפני אנשי מקצוע כמו גם אוהבי ספורט, קצת על מאחורי הקלעים המקצועיים, שהצלחתי לשתף בתובנות, בשאלות, ובעיקר שהצלחתי לעורר מחשבה.
הגעתי לפה על מנת לחזור מאמן טוב יותר. הספורט הישראלי צריך אנשי מקצוע טובים, על מנת להיות מקצועי ולייצר ותרבות ספורט אחרת. לטעמי, יציאה מהקופסה, מאזור הנוחות, ולמידה ממודלים מצליחים על מנת לגבש מודלים מותאמים אלינו היא חלק מהתהליך הזה. זה אולי לא יפתור את הבעיות במזרח התיכון, אבל יכול להשפיע לאין שיעור על התפתחות הספורטאים, ההישגים, תרבות הספורט, וכן, גם על החינוך. זה מתחיל מהמאמנים, אלו שנפגשים יום יום עם השחקנים ברמות ובגילאים השונים. וככל שאנחנו נהיה מקצוענים גדולים יותר, יש לנו סיכוי להפוך למשמעותיים יותר עבור שחקנינו, ומשם הדרך להשפיע ברמה המקצועית והחינוכית קלה יותר.
העונה נגמרת, וכך גם ההשתלמות שלי, שכללה לימוד וקבלת פרספקטיבה מאימונים בארבע מכללות עילית שונות, ותובנות מתהליך שמתפרש כמעט על פני עונה שלמה אצל רוי וויליאמס בצפון קרוליינה. אפילו 'מרץ המשוגע' כבר עבר, ונשאר לי עוד אקורד סיום אחד - גילי, שזכיתי בה ובלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה, תיהנה מחופשה על חופי מירטל ביץ' בדרום קרוליינה, בזמן שאני אהיה בהשתלמות מאמנים בת שלושה ימים בעיר, עם מאמנים כמו בילי דונובן ובובי נייט. לאחר מכן החוויה תסתיים ואחזור עמוס בידע. אבל ידע לא שווה הרבה, אם לא אשכיל להשתמש בו נכון ובאופן מותאם לחומר השחקנים ולסביבת הכדורסל שקיימת בארץ, ובעיני זה האתגר הגדול. אחרי חודשים רבים כבר מדגדג ומגרד לי בכל הגוף, אני חוזר לעשות את מה שאני הכי אוהב: לאמן.
נתראה בקרוב.
Golanjablo@gmail.com