למה מי אתה בכלל? בלוג המעקב אחרי דיוויד בלאט וקליבלנד

את השבוע החולף ניתן לסכם בכך שקליבלנד הופיעה בענק למשחק היחיד שעניין אותה, המשחק בממפיס, וניסתה לא להירדם בשני האחרים. זה מאפיין מוכר של סוף עונה, והיכולת להתעלות במשחק שהתחשק לה להתעלות בו היא סימן מעודד. לקאבס נשאר המאבק על המקום השני במזרח, וביום ראשון תהיה להם הזדמנות לחסל את המאבק הזה עם ניצחון ביתי על שיקגו שיגדיל את הפער בין השתיים וייתן לקליבלנד את הניצחון בסדרה העונתית. אם זה יקרה, יהיה קל יותר להפוך את חמשת המשחקים האחרונים למנוחה אחת גדולה.

בעוד שהמהפך שקליבלנד ביצעה במהלך העונה הביא אותה רגועה לשבועות האחרונים (גם המאבק על המקום השני לא נראה עד כדי כך חשוב), בגזרת דיוויד בלאט דווקא הייתה תחושה של שבוע לא רגוע. המקום ה-19 בדירוג המאמנים של ESPN וכל מיני ביקורות של אוהדים ופרשנים ברשתות החברתיות לאחר המשחק החלש מול פילדלפיה, העלו מחדש תהייה מהחצי הראשון של העונה: מה היחס של האמריקאים למאמן שנחת, מבחינתם משום מקום, היישר אל אחת הקונטנדריות הבכירות בליגה? האם הם נותנים לו יחס ראוי או מרשים לעצמם לזלזל בו יותר מהמקובל? התהייה הזו מאפשרת להתחיל לסכם את העונה הרגילה הראשונה של בלאט ב-NBA, כאשר היום אתמקד בזווית התקשורתית.

לפני כן, חשוב להבהיר שיש כאן הרבה רעש רקע. המכונה התקשורתית חייבת להמשיך לעבוד, הפרשנים חייבים להמשיך לכתוב ולדבר והאוהדים חייבים להמשיך לצייץ גם כשהמשחקים חסרי חשיבות לחלוטין. הגודש התקשורתי הוא אחד ממאפייני התקופה, והוא מקשה על היכולת לראות את התמונה הגדולה ולהתמקד בתהליכים ארוכי טווח. התמונה הגדולה היא ששום דבר שיקרה בשבועיים הקרובים לא ישפיע במיוחד על המעמד של בלאט, אלא רק מה שיקרה בפלייאוף.

התקשורת קוטלת: "ג'יימס נייסמית' מתהפך בקבר. משעשע לראות את בלאט ולברון לא מסכימים על דבר"

המומחים של ESPN קבעו: דיוויד בלאט המאמן ה-19 בטיבו ב-NBA

ובכל זאת, יש תחושה של משהו שונה ביחס לבלאט, שהוא עדיין האורח שצריך להוכיח את עצמו כדי להתקבל למועדון ולהיות אחד מהחבר'ה. למרות המהפך, למרות שקליבלנד נראית מצוין כבר תקופה משמעותית, למרות שהאמריקאים נוטים להיות סבלניים עם מאמנים, נדמה שעבור רבים בלאט עדיין נמצא במבחן קבוע. מארק שטיין מ-ESPN, חובב ישראל ידוע, התייחס לכך כשבחר בבלאט למאמן השליש השני של העונה: בעוד שחיצי ביקורת רבים הופנו כלפיי המאמן הישראלי בעקבות הפתיחה החלשה של קליבלנד, מעט מאוד מהקרדיט של המהפך יוחס לו.

חבריו של שטיין לאתר חיזקו את התחושה בדירוג המאמנים שלהם. הדירוג אמנם מתייחס גם להשפעה ארוכת טווח של מאמנים, לכן הגיוני וטבעי שמאמנים כמו ריק קרלייל, אריק ספולסטרה ופרנק ווגל שהובילו את הקבוצות שלהם להישגים ידורגו הרבה יותר גבוה מבלאט ושמאמנים עם רזומה כמו ג'ורג' קארל וסטן ואן גנדי גם ימוקמו לפניו. אבל לא מעט מאמנים טריים קיבלו הרבה יותר קרדיט: סטיב קר, מייק בודנהולצר, דייב ייגר, בראד סטיבנס, ג'ייסון קיד, ג'ף הורנסק וקווין סניידר הם כולם מאמנים ראשיים שהתמנו במהלך השנתיים האחרונות, הם ניצחו ביחד סדרת פלייאוף אחת, חלקם מאמנים קבוצות שלא יהיו בפלייאוף השנה וכולם מדורגים מעל בלאט.

חוסר סבלנות וחוסר הערכה לאנשים שבאים מבחוץ זו תופעה מוכרת, כולל בתקשורת הספורט הישראלית. פרשנים שהתלהבו מבראד סטיבנס במכללת באטלר והסיקו שמדובר בגאון כדורסל יהיו הרבה יותר סלחניים כלפיו בבוסטון, זו סיבה חשובה לכך שהוא קיבל בעיקר מחמאות במהלך השנתיים האחרונות למרות שרק בחודשיים האחרונים יש ניצנים של תוצאות. אבל זה החלק הפחות מעניין, זה חיסרון מובנה של כל מאמן זר, שבמקרה של בלאט ממותן בזכות היותו יליד ארה"ב. ישנו גם הבדל מהותי יותר בין בלאט לבין המאמנים האחרים ברשימה הזו.

ההבדל הוא שאצל כל המאמנים האלה ניתן לזהות טביעת אצבע מקצועית ברורה בקבוצה שלהם, הם באו עם שיטה ומנחילים אותה לשחקנים. גולדן סטייט, אטלנטה, ממפיס מילווקי, בוסטון, פיניקס ויוטה הן כולן קבוצות שמצליחות יותר מהצפוי וההצלחה מיוחסת קודם כל למאמן ולשיטה שלו. קליבלנד, לעומת זאת, לא נראית כמו קבוצה של מאמן. גם בהגנה וגם בהתקפה השיטה יחסית פשוטה ודי גמישה, וכאשר לברון מחליט להשתלט על המשחק ולהזיז את כולם הצידה אין כוח שימנע זאת ממנו. אחרי הניצחון הנאה על הנטס, התראיין כתב "אקרון ביקון" ג'ייסון לויד, ממבקריו היותר מושחזים של בלאט, לתכנית רדיו. כשהמראיין החמיא להנעת הכדור המצוינת של קליבלנד באותו משחק, השיב לויד ביובש: "זה תלוי בלברון, כשלברון רוצה להניע כדור אז הכדור זז וכשהוא לא רוצה, אז אין הנעת כדור". לעומת הקבוצות האחרות, קליבלנד גם לא מצליחה יותר מהמצופה. להפך – בתחילת השנה הציפייה הייתה ליותר מהחמישים וקצת ניצחונות שקליבלנד תשיג. השדרוג באמצע העונה חשוב, אבל אי אפשר להתעלם מהחצי הראשון.

מהבחינה הזאת, בלאט הגיע לסיטואציה לא נוחה. עד השלבים המאוחרים של הפלייאוף יש לו בעיקר מה להפסיד באווירה שגם כך חשדנית כלפיו. ומה שיותר חשוב: בכלל לא בטוח שקליבלנד היא קבוצה שניתן היה להנחיל לה שיטת משחק מתוחכמת מהסוג של גולדן סטייט ואטלנטה. גם בגלל שרוב הרוטציה בנויה משחקנים שהגיעו בקיץ ובמהלך העונה וגם בגלל שמדובר בקבוצה של הכוכב הגדול בליגה, שרגיל לשחק באופנים מאוד מסוימים. אם בלאט היה מנסה להתעקש על ה-motion offense שהוא ניסה בתקופת ההכנה, או על הגנות אזוריות מסוגים שונים, סביר להניח שקליבלנד לא הייתה יעילה כל כך בחצי השני של העונה. ההתקפה רוב הזמן לא אסתטית כמו של חלק מהגדולות האחרות, אבל מאז אמצע ינואר היא היעילה ביותר בליגה, בפער לא זניח.

קשה לאמוד ממרחק את טיב היחסים של בלאט עם התקשורת שמסקרת את קבוצתו, אבל ייתכן שלהתנהלותו יש השפעה. זה מגיע לעתים לאבסורד, כמו אצל כתב ה"ניוז הראלד" בוב פינאן, שקבל על כך שבלאט נתן ליותר מדי תקשורת להיכנס לחדר ההלבשה של הקאבס לפני משחק הבית נגד מיאמי. "היו שם כ-20-25 כתבים וצלמים, זה שינוי גדול לשחקנים כמו קווין לאב, שלא מרגישים בנוח מול כזאת כמות של תקשורת. את בלאט, מנגד, זה לא עניין", כתב פינאן. ממתי עיתונאי מתלונן על סיקור-יתר או על כך שנותנים לתקשורת לסקר כאוות נפשה? פינאן גם טרח לציין שהמאמן הישראלי טוען שהביקורת האינטנסיבית אותה סופג מהתקשורת האמריקאית לא מעניינת אותו.

מבין שלל הקוריוזים הקטנים בעונה המטורפת שעברה על בלאט וקליבלנד, עושה רושם שמה שזוכרים לבלאט במיוחד, מה שהפך לסמל ההיכר שלו, זו ההחלטה לקחת את השחקנים לבאולינג במקום לאימון. ערב הגיבוש הזה התרחש בדיוק בנקודת המהפך באמצע ינואר, בשיאו של רצף הפסדים במסע במערב, לכן אצל חלק מהפרשנים הוא קיבל מעמד מיתי של הרגע בו הכול השתנה. במבט ראשון, העובדה שזה מה שבחלקים מהתקשורת האמריקאית זוכרים לבלאט נראית כמו דוגמה נוספת לזלזול בו. אבל במחשבה נוספת, זאת נראית התדמית הנכונה ביותר עבור בלאט בסיטואציה בה הוא נמצא.

התדמית הזו היא של מאמן פרגמטי שמבין ללבם של שחקנים, שיודע להתאים את עצמו לקבוצה, שמזהה את הדברים שיגרמו לשחקנים שלו להיות מגובשים, לשחק חזק ולנצח. זו אחת התכונות החשובות ביותר למאמן של קבוצת כוכבים ותכונה מאוד לא מובנת מאליה למאמן שמגיע לסיטואציה זרה ובחודשים הראשונים לא היה ברור אם מישהו בקבוצה בכלל מקשיב לו. ההערכה שכן יש לבלאט, ומנקודת מבט מסוימת המקום ה-19 כן מעיד על הערכה (הוא עקף מאמנים עם הישגים ב-NBA כמו סקוט ברוקס וליונל הולינס), היא בעיקר לאופן בו הוא שרד את הפתיחה האיומה והצליח להפוך את אוסף השחקנים המוכשרים האלה לקבוצה.

בתקופה הקרובה הביקורת המרכזית כלפי בלאט תתמקד, ככל הנראה, בחלוקת הדקות שלו. קיירי עדיין מדורג שני בכמות דקות למשחק בליגה ולברון רביעי, למרות ששניהם שיחקו פחות בחצי השני של העונה. הליגה נוטה יותר ויותר לצמצום דקות המשחק של הכוכבים בעונה הרגילה ובלאט לא הצטרף לטרנד באותה נחישות כמו מאמנים אחרים. הפרשנים נוטים להיות מאוד ביקורתיים כלפיי מאמנים שנותנים יותר מדי דקות לשחקני מפתח בעונה הרגילה, ובעוד שבלאט לא מתקרב לסטנדרטים של מייק דאנטוני וטום תיבודו בשנים קודמות, לא כדאי לו להסתמן כנציג העכשווי של חלוקת דקות לא בריאה.

בשבועות הקרובים יתחילו סיכומי העונה ודרכם יהיה קל יותר להבין איך בלאט מצטייר בעיני הפרשנים הבכירים ב-NBA. מעניין במיוחד לבדוק אם הוא יקבל קרדיט על כך שקיירי אירווינג וג'יי אר סמית', שניים שהתחילו את העונה עם תדמית שנעה בין בעייתית (קיירי) להרסנית (ג'יי אר), הפכו לאחד מצמדי הגארדים הקטלניים והיעילים ב-NBA. בנקודה הזו, אני משוכנע שכל מאמן אחר כבר היה מקבל את הקרדיט.