עכשיו זה רשמי: קובי בריאנט לא יחזור לשחק העונה. הקרע בכתף ישבית את השחקן בן ה-36 עד לפתיחת האימונים של העונה הבאה. המשמעות היא שמאז אותו קרע בגיד האכילס לקראת סיום העונה הרגילה לפני שנתיים, שהתרחש במהלך נסיון הרואי של קובי להכניס את הלייקרס לפלייאוף ברגע האחרון, הוא שיחק רק 41 משחקים בשתי עונות מלאות. אם לא יקרה משהו לא צפוי, הפציעה ההיא תיזכר כקו פרשת המים, כרגע בו קובי הפסיק להיות רלוונטי.
בעוד שבעונה שעברה קובי בקושי שיחק, השנה הוא שרד חצי עונה וזה לא נראה יותר טוב. הלייקרס בהנהגתו היו בדיחה עצובה, קבוצה שכאילו מנסה להילחם בכל התפתחות ובכל שינוי שהביא הדור החדש של המנהלים, המאמנים והפרשנים. בעוד שכל שאר הקבוצות מחפשות שלשות וכניסות לצבע, הלייקרס מפגיזים מחצי מרחק, בעוד שכל השאר מחפשות זריקות פנויות בקאץ' אנד שוט הלייקרס זורקים יותר מכל קבוצה אחרת בעלייה מכדרור ומול שומר צמוד.
קובי, כמעט מיותר לציין, נתן את הטון עם יותר מ-10 זריקות מכדרור (pull up shots) למשחק, מקום ראשון בליגה, אפילו לפני ראסל ווסטברוק. בעבר הוא לפחות היה קולע את הזריקות האלה באחוזים יפים, השנה הוא קלע אותן ב-36 אחוזים בדרך ל-37.3 אחוזים מהשדה. זה לא מנע ממנו להמשיך לזרוק ולהיות מדורג שני בליגה אחרי ווסטברוק בכמות זריקות למשחק עם 20.4. ניתן היה לטעון שללייקרס לא היו אופציות אחרות, אך המספרים הראו באופן ברור שהקבוצה של ביירון סקוט יעילה יותר, גם בהגנה וגם בהתקפה, ללא קובי.
דמרכוס קאזינס יחליף את קובי בריאנט במשחק האולסטאר
קובי בריאנט: "חזרה למשחק בעונה הבאה? כן, זו התכנית"
קובי בריאנט סובל מקרע בכתף ולא ישוב לשחק העונה
השאלה עד כמה לייחס משקל לשנים האחרונות של ספורטאים גדולים היא מהשאלות שאין להן תשובה חד משמעית. הדעה שלי, בגדול, היא שיש טעם להתייחס רק לטובה, שהשנים האלה יכולות רק להוסיף למיתוס המתפתח. מעט מאוד סופרסטארים מצליחים להתמודד עם השינויים הגופניים ועם השינוי במעמד שלהם. לטעמי זה לא הוגן לשפוט סופרסטארים שהגוף שלהם קורס, שהם לא מצליחים להסתגל לשינוי או שהם לא יודעים לפרוש בזמן. הגדולים ביותר הרוויחו את הזכות לא להרפות מהדבר שהפך אותם למה שהם, גם אם ברמה המעשית זה כבר לא עובד. לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מאלה שכן מצליחים לשמור על הגוף ולהסתגל לסיטואציות חדשות. הדוגמה הבולטת העכשווית היא, כמובן, טים דאנקן, שהשנים האחרונות מחזקות את המעמד שלו כגדול שחקני הדור.
אבל העונה הזו של קובי הייתה קיצונית בחוסר ההסתגלות שלו אפילו ביחס לסופרסטארים אחרים במצב דומה. זה לא שאקיל אוניל שהעביר כמה שנים סתמיות (והבלחה מוצלחת אחת בפיניקס) כשחקן משני, קובי המשיך להתנהל כמו סופרסטאר, לשחק כמו סופרסטאר ולהרוויח כמו סופרסטאר בזמן שהוא כבר לא כזה. העונה הזו השתלבה עם הצדדים הרעים של התדמית שלו: שחקן שלא מסוגל לשחק בקבוצה שלא בנויה סביבו, שלא יודע לטפח את השחקנים המוכשרים שסביבו, שעסוק במספרים האישיים שלו יותר מאשר בהצלחה הקבוצתית. לכן, העונה הזו עלולה להשפיע על האופן בו נזכור את קובי יותר מאשר סתם עונה חלשה בשלהי הקריירה. במרחב ציבורי שלא מסוגל להכיל יותר מנראטיב אחד עבור כל דמות, העונה הזו חיזקה נראטיב מאוד מסוים לגבי קובי.
וזה לא צפוי להשתפר. אם קובי אכן יחליט לחזור לעונה הבאה כפי שהוא מצהיר, מה שבכלל לא בטוח שיקרה (מגיע שלב בו שחקן מתחיל לחשוב גם על הגוף שיישאר לו להמשך החיים. אולי זה יקרה אפילו לקובי), אין סיבה להניח שהיא תהיה שונה מהנוכחית. הלייקרס עדיין תהיה נמושה חסרת סיכוי להיאבק על מקום בפלייאוף במערב, קובי עדיין ירוויח סכום ששווה ליותר משליש מתקרת השכר, מה שיקשה מאוד על מיץ' קופצ'אק להחתים שחקנים בכירים (שכנראה לא היו מגיעים בכל מקרה, השם של הלייקרס כבר לא מושך כמו בעבר הקרוב), במועדון עדיין לא תהיה דמות דומיננטית מספיק כדי להוריד מהדומיננטיות של קובי. בהנחה שקובי קיבל החלטה עקרונית לסיים את הקריירה בלייקרס ולא לחפש טבעת במקום אחר, האפשרות שהוא יגיע לסיטואציה שתאפשר לו להמציא את עצמו מחדש לא סבירה.
לכן, זה זמן טוב להזכיר שקובי הוא אחד הספורטאים המורכבים ביותר של העשורים האחרונים, שהוא הרבה יותר מכישרון עצום ובעייתי שהתמזל מזלו לשחק בקבוצה הנכונה. הוא כבר המציא את עצמו מחדש באופן שאפשר לו להנהיג את הלייקרס לשנים הגדולות של 2008-2010, שנים שהסתיימו בשתי אליפויות וגמר. הוא למד איך לנצח ולמד להעריך שחקני משנה שיודעים לנצח, מה שהקשה עליו במיוחד לקבל את הקבוצות של השנים האחרונות, כולל שחקן כמו דווייט הווארד שלא הבין את זה.
קובי גם השקיע בכשירות הפיזית שלו יותר מכל שחקן אחר, מה שאפשר לו לשרוד ברמות הגבוהות ביותר עד גיל 35 למרות שצבר קילומטראז' ארוך יותר מכל שחקן אחר שהגיע לגיל הזה. האובססיביות של קובי בכל מה שקשור לכדורסל זו תכונה לא מוערכת מספיק שלו. כאשר לברון הגיע למשחק מול הלייקרס, המשחק השני לאחר החזרה שלו מפציעה, הקשר המיוחד שלו עם קובי בלט בהקשר הזה. לברון ידע שיש רק שחקן אחד ב-NBA שבאמת יכול להבין איך הגוף שלו מרגיש, שחקן אחד שמהבחינה הזו מהווה עבורו מודל לחיקוי. הם לא הפסיקו לדבר אחד עם השני במהלך המשחק וקובי גם דאג להתעלות במה שעשוי להתברר כמשחק הגדול האחרון שלו. מיד אחרי המשחק הזה, הגוף החבול ביותר ב-NBA אותת שוב שהוא לא יכול יותר.
אל העונה הזו של קובי, וכנראה גם הבאה אם תהיה, עדיף להתייחס עם ציפיות מותאמות. להתעלם מהרוב, ליהנות מכל רגע גדול שמזכיר את העבר, להתלהב מדברים שקובי מסוגל לעשות בגילו ובמצבו הפיזי ולפנטז על תפנית בעלילה שתאפשר לו סיום ראוי יותר לקריירה. אך בהנחה שהתפנית לא תגיע, את התקופה הזו צריך לשכוח ברגע שקובי יפרוש, בדיוק כפי ששוכחים אלבומים אחרונים ומיותרים של להקות גדולות. הקריירה המשמעותית של קובי הסתיימה באפריל 2013, במשחק בו קלע 34 נקודות, כולל 12 בשש דקות ברבע האחרון, בדרך לניצחון על גולדן סטייט שעזר ללייקרס להעפיל לפלייאוף.