רעש לבן: ניתוח ניצחון מכבי תל אביב על ריאל מדריד

הניצחון הענק של מכבי תל אביב אמש (חמישי) על ריאל מדריד (86:90) אולי מפתיע, אבל לבטח לא סנסנציוני. מכבי תל אביב הרי מתחילה להיראות כמו הדבר האמיתי לאחרונה, וריאל? היא כבר הפסידה העונה לקבוצות טובות פחות ובאולמות ידידותיים הרבה יותר. גם ההיסטוריה הקרובה של הצהובים מוכיחה לנו שיש דרכים לנצח את הקבוצה של לאסו. טקטיקה ותכנית משחק מוצלחת + קיר עידוד של צהובים מוטרפים + גוטוגאי אחד בשיאו, וזה קורה.

שניים מהיסודות שמנינו הרגע התקיימו. דווקא היסוד הראשון לא. לגיא גודס מגיעות מחמאות בשפע על המשחק אתמול, אבל צריך לומר שתכנית המשחק שלו התרסקה. התובנות ההגנתיות עמן הגיעה קבוצתו להתמודדות התאדו חיש קל. מחשבות על מאצ' אפים הגנתיים, על טיפול טקטי בתרגילים והתייחסות לתכונות הספציפיות של היריבים – כל זה היה שווה כקליפת השום מרגע שהלבנים התחילו לרקוד. ואוהו, איך שהם רקדו במחצית הראשונה.

זר לא יבין זאת, אבל ריאל קלעה אמש 54 נקודות במחצית הראשונה, נגד מכבי תל אביב, ביד אליהו, וזאת כשהיא לחלוטין לא מתפוצצת התקפית. ביצוע מדויק ויעיל של התרגילים? צ'ק. קצב מסחרר בהתקפה המסודרת ובמעבר? צ'ק. אינטליגנציה ותנועה ללא כדור? צ'ק. פליפה רייס עושה בצבע כבשלו? צ'ק. אבל לא התפוצצות. אפילו ההיפך הוא הנכון.

ריאל, שהגיעה לתל אביב כשהיא מחזיקה בממוצע של 39% לשלוש נקודות במשחקי חוץ, קלעה רק 27% לשלוש במחצית הראשונה (נתון שעוד הידרדר עד ל-25% בסיום המשחק). אז מבלי להתפוצץ, ריאל קלעה ב-67% בזריקות ל-2 נקודות – עדות לעליונות התקפית ושליטה מוחלטת על ההגנה שעמדה מולה. דגש על עמדה. האורחת לא נזקקה לזריקות גדולות או קשות במיוחד. היא ייצרה 36 נקודות קלות מאזור הצבע ובזריקות עונשין. אמרנו כבר בשליטה?

דווקא מכבי תל אביב, זאת שירדה למחצית בפיגור 8, היא זו שהציגה באותן דקות תצוגה התקפית חריגה ויוצאת מן הכלל. כולל 55% ל-3 נקודות. כולל 3 מ-3 ל-3 של מרקיז היינס, כשלרוב הזריקות שלו אין שום קשר לתרגילים או סיסטם. כולל המחצית הכי טובה ודומיננטית שראינו מביג סופו, ככל הנראה, אי פעם. עם 15 נקודות במעט למעלה מ-13 דקות משחק. עם 7 עבירות שהוא סוחט. כל זאת שדווקא התרגילים היפים שראינו לאחרונה מצליחים הרבה פחות. חוץ מתרגילי פוסט אפ של היווני הגדול, שאר הדברים לא ממש עבדו. מכבי תל אביב הצליחה להבקיע, והרבה, מהתחלות של תרגיל (entries, למי שמתעקש), חדירות – ויכולת אישית.

וזה הסיפור המרכזי והמעניין של הערב. מכבי תל אביב, שימו לב, ניצחה את ריאל מדריד הגדולה בזכות כישרון. אני חוזר, כי קצת קשה להאמין: במשך חלקים בלתי מבוטלים מהמשחק, נראה היה שהקבוצה בעלת היכולות האישיות הגבוהות יותר היא המקומית. מול ריאל. כן כן. בדיוק כמו ששערנו, ניתחנו ודיברנו במהלך העונה הזאת – רק הפוך.

לו אוהד כדורסל נייטרלי היה נקלע למשחק אמש מבלי שיש לו הכרות מוקדמת עם שחקני שתי הקבוצות, הוא היה מתקשה להאמין שדווקא הקבוצה המפסידה היא היקרה (הרבה) יותר או הפייבוריטית. ביג סופו נראה ברמה התקפית אחרת לגמרי מכל מה שיש לספרדים; פארגו, לכל הפחות, נראה טוב באותה מידה כמו האחיות סרחיו, היינס וסילבן לנדסברג לבטח נראו אתמול מסוכנים ואקספלוסיביים בהרבה מאשר, נגיד, רודי פרננדס וג'ייסי קארול. אתם יודעים מה? אפילו אינסטנט אופנס אלכסנדר נראה כמסוכן ואפקטיבי בהרבה מהמקביל שלו בלבן, בטח אם אותו מקביל זה נוצ'יוני. והלו, רק השכר של גוסטבו איון לבדו שווה, על פי פרסומים זרים, את המשכורת המשותפות של ביג סופו, טיוס, רנדל, אלכסנדר והיינס. והמקסיקני החביב והעשיר למדי למד על בשרו שלא כיף לזרוק עונשין מול יד אליהו הישן והמשתגע.

גודס, במיוחד במחצית השניה, לא היסס לזרוק למגרש את כל הכלים ההתקפיים שלו ביחד. והסתבר פתאום שדווקא בהרכב התקפי של פארגו-היינס-לנדסברג-מישהו ב-4-ביג סופו, מכבי תל אביב גם שומרת הרבה יותר טוב. ופתאום ראינו שם חמישיה מוכשרת, עם ארבעה שחקנים שלא ניתן היה להסתדר איתם באחד על אחד. אה, ואתלטית הרבה יותר מאשר היריבה שלה.

בניגוד לרבע הרביעי בשבוע שעבר בקובנה, אלופת אירופה נראתה מאורגנת הרבה פחות בדקות האחרונות. במקום חזרה עיקשת על תרגילי פיק אנד רול בכלל ודאבל אלבו בפרט, ראינו גיוון גדול יותר ומוצלח פחות של תרגילים. פתאום, נניח, פארגו במצב פוסט אפ. למרות זאת, הראה לנו גודס שוב שבניגוד לחששות המוקדמים, לנהל משחק הוא יודע. וגם להרגיש את השחקנים שלו. שני אסים כמו יוגב אוחיון או דווין סמית' מסיימים את המחצית הראשונה עם מדד פלוס מינוס מצטבר של 34-? יתכבדו נא וישבו על הספסל. היינס ולנדסברג, לפחות לערב קסום אחד, עשו את העבודה טוב מהם בהרבה. ואם לא הולכים לתרגילים שניצחו את ז'לגיריס, אז יוצאים מפסק זמן קריטי עם תרגיל בידוד מנצח של רנדל.

פאבלו לאסו הציג בפנינו מספר דברים שונים מאלה שראינו בעונה שעברה. העונה הוא לא מהסס להחליף חמישיות פותחות, למשל. בורוסיס ונו'ציוני שפתחו בתחילת העונה, כבר מזמן לא. הבדיחה העצובה לפיה שחקן עולה מהספסל, באופן קבוע, ומשחק רק במהלך (כל) הרבע השלישי, כבר איננה בתוקף (אגב, דונטיי דרייפר, עם 4-4 ל-3 נקודות אתמול במדי אנדולו אפס מול אולימפיאקוס, מוסר למאמנו לשעבר ד"ש חמה). ועדיין, קשה לפעמים להבין מה עובר לקואץ' לאסו בראש. אם בכלל. סכמת החילופים למשל. הפואנטות ההתקפיות ברגעים בהם המשחק נתקע. הפיק אנד רולים דווקא מול רנדל. וגם כשהוא מנסה לאלתר, זה נראה די מצחיק: במהלך הרבע הרביעי החליט לאסו לעבור לסמול בול, עם מצ'יוליס חסר הבטחון בעמדה 4. העניין הוא שמצ'יוליס קלע עד כה ביורוליג 7 שלשות. במצטבר. ורוב האפקט ההתקפי שלו מגיע דווקא ממצבי פוסט אפ מול גארדים ששומרים עליו. ככה לא משחקים סמול בול. וככה לא מנהלים משחק.

את מכבי תל אביב כל זה לא אמור לעניין. וגם אותנו לא. עזבו אתכם לרגע מחישובי הצלבה, פיינל פור ושאר הדברים הפחות חשובים. כל מי שראה אתמול את המשחק קיבל חוויית כדורסל מזוקקת ונהדרת. חובבי הרומנטיקה והנוסטלגיה לבטח הפליגו בזכרונות לגלורי דייז של מיקי-מוטי מול קורבלאן ובראבנדר. סביר שאחרים נזכרו במשחק האחרון של העונה שעברה, כשהחבורה של דיוויד בלאט וטייריס רייס יצאה באופן סופי מדעתה. גם הניצחון האחרון על ריאל, גרסת 29.1.15, מקומו בהיכל התהילה של הצהובים.