4: חזרה לשגרה
לפני מספר שבועות הגיע רזבאן בורלאנו, נשיא ההתאחדות הרומנית, לראיון שגרתי באולפן אחד מערוצי הספורט. לקראת סיום התכנית, הכינו לו המראיינים התקלה. "האם אתה יודע באיזו קבוצה משחק אובידיו הובאן?". הנשיא הנבוך, בחור בן 30 בסך הכול, קפא בכסאו. "אמממ...", גמגם לאחר רגעים ארוכים של מחשבה. "בישראל... לא יודע את שם הקבוצה". ברומניה חגגו על הפדיחה והמתינו בסבלנות לתגובה. כשהובאן הגיע לעמדת הראיונות אחרי הניצחון 0:2 במשחק הידידות נגד דנמרק השבוע, השאלה הראשונה הייתה על בורלאנו: "לא התייחסתי לזה", חייך הקשר שמבוגר מהנשיא בשנה וחצי. "הכי חשוב שאני בנבחרת ושניצחנו. תנו לי להישאר בריא ולשחק כמה שיותר בקבוצה". החבר בורלאנו יכול להירגע ואגב, הוא ממש לא היחיד שלא סופר את הפועל באר שבע.
חמישה שחקנים שלחה באר שבע לנבחרות השונות. מאור בוזגלו ואליניב ברדה לא ראו דשא במשחק של ישראל נגד בוסניה. גם אוסטין אג'ידה נותר על הספסל בצמד המשחקים של ניגריה. אופיר דוידזאדה קיבל שיחק 12 דקות כמחליף ואילו הובאן עלה ל-10 דקות בניצחון רומניה על צפון אירלנד (0:2) בשישי ולאחר מכן השלים משחק מלא מול דנמרק. אלישע לוי בוודאי לא היה מרוצה. גם הוא זוכר שלפגרת המשחקים הבינלאומיים לפני חודש הקבוצה שלו יצאה אחרי הניצחון על מכבי תל אביב וחזרה ממנה ל-1:1 עם הפועל רעננה. "אין ספק שזה השפיע. כשיש שבוע של נבחרת ויש לנו שני שחקנים מאוד דומיננטיים כמו ברדה ובוזגלו שלא שיחקו במסע ארוך, מטבע הדברים הם מאבדים חדות", אמר אז לוי בראיון ל"תמונת מחזור".
באר שבע הצליחה בשנתיים האחרונות להפוך סדרי עולם. העובדה שיש לה ולעירוני קרית שמונה שלושה נציגים בסגל נבחרת ישראל לעומת אחד למכבי חיפה, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים כל אחת מספרת את הסיפור. הישראלים הטובים ביותר, אלה שעושים את ההבדל, כבר לא נעים רק על ציר חיפה-תל אביב ואת זה מבין גם אלכסנדר סטנוייביץ'. אלא שלנבחרת יש היררכיה משלה. כל חמשת הנציגים של מכבי תל אביב פתחו בהרכב לצד הנציגים הבודדים של מכבי חיפה והפועל תל אביב, שלושה שגרירים והשוער אופיר מרציאנו. בסיום, גוטמן התגאה בהרכב הקבוע שרץ עם מינימום שינויים מאותו משחק ידידות נגד הונדורס. בכך הוא למעשה חרט בסלע את סדר העדיפויות שלו. הנציגים של באר שבע, מבחינתו, עדיין לא שם. אין כאן ניסיון להטיל ספק בהחלטותיו המקצועיות של המאמן הלאומי, אבל סימבולית הן מסמלות את התהליך. המועדון הדרומי עדיין מחפש הכרה רשמית כמועדון צמרת בכדורגל הישראלי.
אלונה ברקת והמאמן שלה הפיקו את הלקחים מהעונה שעברה. באר שבע התחזקה בעמדות הבעייתיות כמו הקשר האחורי והוסיפה המון איכות, גיוון ובעיקר עומק לסגל. לוי מתמודד מהקיץ עם פציעות של שחקני מפתח (ארבייטמן, פאיוביץ', גבאי, מליקסון), אבל למרות שהיכולת לא תמיד הייתה גבוהה, התוצאות לא נפגעו כי יש לו הרבה יותר אופציות מהספסל. לראייה, הקבוצה השיגה עד כה 75 אחוזי הצלחה, בדיוק כמו בכל העונה הסדירה אשתקד. הקבוצה הנוכחית גם כובשת יותר (2.125 שערים למשחק לעומת 1.84). דווקא בפן המנטאלי לא נרשם שינוי. 11 מ-19 הנקודות שאיבדה באר שבע עד הפלייאוף היו נגד רעננה, רמת השרון, עכו ואשדוד ואילו העונה זרקו הדרומיים ארבע נקודות לאותן רעננה ועכו. לוי יודע. כדי להשלים את התהליך, באר שבע צריכה תואר או לפחות להישאר בתמונת האליפות לזמן ארוך יותר ולשם כך היא תצטרך לדעת גם לחזור כמו שצריך מפגרת נבחרת ולא לתת לאכזבה להשפיע על כוכביה. המבחן מתחיל כבר בשבת בבלומפילד, שם אגב, באר שבע ניצחה פעמיים בעונה שעברה.
התחזית לשבת: מעט שערים. הפועל תל אביב היא הקבוצה הכי פחות אטרקטיבית בליגה ובמשחקיה נכבשים 1.625 שערים בממוצע.
שימו לב: נראה לכם שעופר עיני יודע היכן משחקים רמי גרשון, מונס דאבור ורועי קהת? שווה בדיקה.
4: חזרה למציאות
מדינת ישראל עוברת ימים קשים. ימים קיצוניים שערערו את תחושת הביטחון הבסיסית וגרמו למתיחות שיא בין יהודים וערבים גם באזורים שקטים בדרך כלל. כשהמצב נפיץ, כל אידיוט כמו איתמר שמעוני יכול להדליק את הגזרה. כשהמצב נפיץ, קיום המשחק הכי טעון בכדורגל הישראלי באצטדיון הכי בעייתי בישראל הוא כאב ראש חזק מהרגיל. כי כשסכנין ובית"ר נפגשות הפרובקטורים והפוליטיקאים תמיד מוצאים דרך לצאת מהחורים. והשבוע במיוחד. "לה פמיליה" הודיעו שיקיימו "צעדה ברחובות סכנין", כשהועלו ספקולציות (שהוכחשו נמרצות על ידי סכנין והמשטרה) על איסור הנפת דגלי ישראל, בית"ר מיהרה לפרסם הודעה רשמית לאומנית: "איפה נשמע כדבר הזה שהקהל שלנו יצטרך להצטדק כשהוא מניף בגאון את דגל המדינה", אנשי ימין קיצוני טענו שיגיעו למשחק וגם מהצד השני, אוהדי סכנין חיזקו העונה את המוניטין שלהם ככאלה שיודעים להריץ פרובוקציות שהולכות על חבל דק בגבול בין מותר ואסור. יותר מדי גפרורים. כאב ראש כאב ראש כאב ראש.
בתוך הקלחת הזו, משטרת ישראל הצליחה איכשהו להצטייר כצד המגוחך בסיפור עם דרישות לא פחות מהזויות. סלילת כביש מילוט מואר? טוב שלא ביקשו מהנהלת סכנין להקיף את יציע האורחים בבועה. ובכלל, מאז עלתה סכנין לראשונה לליגת העל, היא אירחה את בית"ר 15 פעמים במסגרת הליגה וגביע המדינה. לא כל המשחקים עברו בשקט. היו בהם התפרעויות, אבנים, קללות ובעיקר פרובוקציות הדדיות. אבל בשורה התחתונה, לא ברור למה המפגש הזה מצליח כל פעם מחדש להפתיע את אנשי המשטרה ולהביא לשלל דיונים. אפשר להבין שבימים קשים אלו יש מקום להתארגנות מחודשת ומחשבה על תגבור האבטחה, אבל אי אפשר להבין את ההיסטריה.
יש כאן שאלה פילוסופית משהו. מתפקידי המשטרה לשמור על הסדר והביטחון הציבורי ובימים כאלה, אירועי ספורט הופכים משניים וננקטת לגביהם גישה מחמירה. יש כאן התנגשות בין הרצון לשמור על החיים כסדרם לבין הדאגה לשלום הציבור והמשטרה עומדת בדיוק באמצע. איסור על קיום המשחק בסכנין היה גורר תגובות נזעמות ומהווה מעין הסרת אחריות וניסיון להתחמק מביצוע העבודה. מצד שני, דרישות האבטחה לקיום המשחק בסכנין היו גדולות על הקבוצה המארחת. במובן מסוים, המשטרה נקבה במחיר שלה 700 שוטרים, 200 סדרנים ואותו שביל גישה למעלה מחצי מיליון שקל. סכנין סירבה לשלם ובטח לא לסלול כביש. מי צודק? כנראה ששני הצדדים. רק שתי שאלות: האם המפגש בין אוהדי הקבוצות מהווה סיכון כזה שמחייב איש אבטחה על כל חמישה אוהדים? ובכלל, איזה ערך יש למשחק כדורגל שצריך לסלול עבורו דרך מילוט?
לבעיות הסבוכות הללו יש פתרון פשוט שמתאים לשני הצדדים. נכון, מדובר בתקדים בכדורגל הישראלי, שלא בטוח שסכנין, מנהלת הליגה (האויבת שהפכה לחברה) והמשטרה רוצים להיות חתומים עליו. יחד עם זאת, זהו פתרון שנהוג במשחקים רגישים בעולם, למשל בטורקיה, יוון, סרביה ואיטליה. משחק ללא אוהדי חוץ היה כמובן מוריד משמעותית את דרישות ועלויות האבטחה (והמתח מסביב) ולמען הצדק הספורטיבי ועקרון ההדדיות, אפשר היה לקבוע שלמשחק בסיבוב השני בטדי לא יגיעו אוהדי סכנין. הפתרון הזה היה שולח מסר ברור: אין פרס לאוהדים מתפרעים ופרובוקטורים. במגרש כדורגל יש קוד התנהגות. רוצים להיות מורשים להיכנס אליו? נא להתנהג בהתאם. ולא, אין לזה קשר לדת או גזע. הפתרון הזה יכול להתאים, במקרי קיצון ולא כברירת מחדל כמובן, לדרבי התל אביבי או למפגש בין בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. כי אין שום סיבה שקבוצת כדורגל תזדקק להוציא מכיסה מאות אלפי שקלים על אבטחה, להפוך לקבלנית בניין וחשמל ועוד להיות אחראית לכל פעולה של אוהד בודד בבית הדין המשמעתי.
התחזית לראשון: הכדורגל פחות מעניין, רק שיעבור בשקט.
שימו לב: בית"ר לא ניצחה את סכנין מאז ינואר 2010 (אז 0:1 בטדי) ולא ניצחה בדוחא מאז מרץ 2006 (0:3). שלושת הביקורים האחרונים שלה באצטדיון הגלילי הסתיימו ללא הכרעה.
2: אין דרך חזרה
אחרי שמונה מחזורים, אין בליגה קבוצה ללא ניצחון וזה לא קרה בליגת העל מאז עונת 2006/7. הנתון הזה מלמד בעיקר על שוויוניות. ליגה ללא נמושות וללא הבדלי רמות משמעותיים בין המקום הרביעי למקום האחרון, ליגה שבה (כמעט) כל אחת יכולה לנצח (כמעט) כל אחת ולכן קשה מאוד לחזות את התוצאות שלה. זה מצב טריקי ומסוכן שמזכיר קצת את חוסר היציבות של ימי ליגת 12 הקבוצות. מומנטום חיובי ופעולה נכונה בחלון ההעברות יכולה לעשות את ההבדל בין קרבות הישרדות לפלייאוף עליון. מצד שני, מכת פציעות או נפילה עם זר ופתאום אתה מוצא את עצמך עמוק בבוץ. לאחר ההקדמה הארוכה, בואו נעיף מבט אל רשימת המבקיעים הזרים בליגה. באופן לא מפתיע, מוליכים אותה שני המלפפונים החמים: לארי קאיודה וחמדי סליחי.
למכבי נתניה כנראה לא תהיה ברירה אלא למכור את הניגרי כדי להתקיים כלכלית. סליחי זה כבר סיפור אחר. התלות של הפועל עכו באלבני מוחלטת. שימו לב למספרים. סליחי הבקיע בעכו 10 שערי ליגה ב-21 הופעות, שער כל 186 דקות. בלעדיו, עמדה הקבוצה בעונה שעברה על 31.6 אחוזי הצלחה ו-0.8 שערים למשחק. עד סוף העונה איתו המאזן קפץ ל-47.2 אחוזי הצלחה ו-1.16 שערים למשחק. גם העונה, האלבני כבש ובישל חמישה משמונת השערים של עכו. המסקנה ברורה: עכו היא קבוצה של שחקן אחד. לא מזמן פרסם איציק יצחקי בוואלה! ספורט כי סליחי מועמד להחליף את מוחמדו אידריסו במכבי חיפה. עבור הירוקים מדובר בפתרון נהדר לטווח קצר, גם הסוכן המשותף לחלוץ ולמאמן הירוק תומך בעסקה ואפילו בעכו הביעו נכונות למכור. אולי כדאי שיחשבו שוב. אלו בדיוק המהלכים שעושים את ההבדל השלילי בליגה כה שוויונית. בלי סליחי, עכו תהפוך למועמדת הבכירה לירידה.