אהבה מביאה אהבה: חמי אוזן עם סיכום המחזור בליגת העל

למרות שדברים ברוח זו נכתבו במדור הקודם, חשוב עדיין להתעכב על אוהדי מכבי חיפה העונה ומה שקורה איתם מאז שנפתח אצטדיון סמי עופר. עונה שהתחילה עם זיכרונות מריבים דוחים עם שחקנים במגרש חנייה, איומים ראשונים אי פעם של הבעלים שיעזוב אם ימשיכו לקלל כאלו שלא מוצאים חן בעיניהם ואשליה שנמכרה לאוהדים על בניית קבוצה שתרוץ לאליפות, הולכת למקום הכי לא צפוי מבחינת מה שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל בליגת העל: אין קללות, אין מחאות, אין אלימות. הישראלי הממוצע, שנוהג להגיע לכדורגל, תמיד מרגיש פראייר במקרה כזה. הוא לא יישב בשקט. הוא מעולם לא ישב בשקט. והנה, אוהדי מכבי חיפה מוכיחים לכל הקהלים בישראל, לפחות כרגע, שאהבה מביאה אהבה. שבסופו של דבר לגישה הנכונה של תגמול נכון.

במקרה הזה, חשוב להתעכב על רגע אחד במשחק של הירוקים בנתניה, שלא קשור למתרחש על כר הדשא. יוסי בניון ניגש ליציע ומחליק ידיים עם רוב האוהדים שישבו בשורה התחתונה, כמו שחקן כדורסל שנכנס לאולם. היתה זו המחשה פיזית לתרבות המנצחת של אוהדי מכבי חיפה העונה ולרגעים יפים היא יכולה להוליד בעונה לא ממש יפה. בניון, חשוב לזכור, מעולם לא היה אליל במלוא מובן המילה ביציעים של מכבי חיפה. הוא היה שחקן אהוב, הוא סימל תקופה אהובה, אבל לרמת המיתוס שהגיעו אנשים כמו ברקוביץ' ועטר הוא בחיים לא נסק. בניון היה כדורגלן שגדל בעיר אחרת בדרום. כשהוא הגיע הדברים לא תמיד הלכו חלק, כולל תקריות מכוערות. שנתיים הוא לא הצליח להביא אליפות, ורק אחרי שחתמו שחקנים מבוגרים ואיכותיים כמוהו כדי לגבות אותו, הוא עמד במשימה. אבל רק כדי לעזוב אחרי שנתיים. ומאז גם עברו 12 שנה.

בית"ר נושמת לרווחה לאחר הניצחון: "שיירדו מקורצקי"

קאלה דרשלר מאוכזב: "עשינו המון פעולות קטסטרופליות"

על רקע ריבוי ההחמצות: אשדוד תנסה להחתים חלוץ בינואר

לאוהדי מכבי חיפה היו את כל הסיבות לכעוס על בניון. הפציעות בתחילת העונה, היכולת שלא מזכירה את היהלום שראינו בשידורי הצ'מפיונס ליג והליגה האנגלית והספרדית, המשכורת הענקית. אלא שהם לא בחרו לפוצץ את המיתוס. הם בחרו ללכת איתו. לכבד את העבר שלהם. להתנהג כמו במקומות מהם בניון שיחק בעבר, והתוצאה בהתאם: חיבור מרגש שנותן לא מעט עוצמה למכבי חיפה. חיבור שלוקח את מכבי חיפה למקומות הרבה יותר מתקדמים מבחינת תרבות ארגונית וקהילתית. גם ליוסי בניון, שחקן עצום שטיפס לפסגות מדהימות בקריירה, זה היה רגע שהוא ואנחנו נזכור. אפילו שלא מדובר במשהו שמתקרב לשער נגד ריאל מדריד.

כי כולנו זוכרים כיצד שחקנים ברמתו של בניון התנהגו כאשר הם חזרו ארצה. הם נסעו לדבר עם תנינים, הם נטשו, הם איימו, הם רטנו, הם לא היו מוכנים לקבל את העובדה שמתייחסים אליהם כשחקני כדורגל, למרות שהביאו אותם קודם כל כדי לשחק כדורגל.

בניון, לפחות במבחן בגישה, או בעיקר במבחן הגישה, הוכיח שהוא עדיין שונה מרוב הפרימדונות. שמשהו בשארם האירופי עדיין דבק בו. לא, הוא לא צדיק. הוא עדיין חושב יותר מדי במונחים של משחקי כבוד, אבל זה לא במינונים המוגזמים של נפילי שנות ה-90. בניון חוטף לא מעט מאז שחזר, ובצדק. התרומה שלו על המגרש היא מעטה. כואב לפעמים הלב לראות אותו מפחד להיכנס לקרב מגע עם יריבים על הדשא. ועדיין, הוא סופג בשקט. בשקט יחסי. לא שובר את הכלים, לא מדבר כאילו הכל מגיע לו, ושם את כל זה הרבה מתחת לצרכים של הקבוצה. יוסי בניון, אולי בפעם הראשונה בחייו, הפך למנהיג אמיתי.

התוצאה, שוב – נכון לעכשיו, היא עוצמה בעונה של חולשה. אהבה בעונה של אכזבה. סופרסטאר ישראלי שמתנהל לא כמו סופרסטאר ישראלי. אלו דברים שיכולים לתת למכבי חיפה הרבה מאוד כוח ביום שהקבוצה הזו תחלים מהמשבר בו נמצאת כבר ארבע שנים. זו גישה שמכבדת את העבר הענק של בניון ומכוונת את המועדון לשורשים הנכונים מהם צריכה לצמוח התקומה.

השדר המצוין שכיסה את המשחק של בני סכנין מול מכבי תל אביב לא הבין מדוע אוהדי הקבוצה המארחת מקללים את המאמן גיא לוי וקוראים לו להתפטר. אפשר גם להסכים אותו. אוהדי סכנין נוטים להיות יותר כפויי טובה ובעלי פתיל קצר בנוגע לאכזבות מאשר הישראלי הממוצע, אבל זה לא הסיפור. הקייס של גיא לוי, בין השורות, הלך ככה: בליגה שבה כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, אין מה להלין על המצב של בני סכנין. פעם אתה מלך ופעם אתה ממזר. אין טעם להסיק מסקנות. בטח כשאתה מפסיד לקבוצה הרבה, הרבה יותר טובה ממך, האלופה מכבי תל אביב.

ובאמת, זו הליגה אולי הכי שוויונית שהייתה כאן, נטולת היררכיה או הגיון מסודר, למעט שלוש הראשונות. אלא שאליבי זה לא עומד לזכות כל מאמן בליגה. הטיעון הזה אמור להגן על מאמן הפועל פתח תקוה, על מאמן מכבי פתח תקוה, על מאמן הפועל רעננה, על מאמן הפועל עכו, ובמידה מסוימת, לאור ההתפתחויות האחרונות, גם על מאמן מכבי נתניה. מאמנים כמו גיא לוי לא יכולים להיאחז בזה. לוי, שפוטר הבוקר, הדריך קבוצה עם כלים ששווים פלייאוף עליון, או לכל הפחות מאבק על פלייאוף עליון. הוא מסוג המאמנים שאמורים לנפץ את טיעון השוויוניות, ולא להיתלות בו.

מוחמד גדיר, פיראס מוגרבי, איסמעיל ריאן, יאניס פפאדופולוס – לא לכל מאמן יש כאלה כלים התקפיים וכישרון שופע. הוא קיבל קבוצה שהעפילה בעונה שעברה לפלייאוף העליון, תוך שמירה על כ-70 אחוז משחקני ההרכב. משמע – אין שום סיבה מקצועית שבני סכנין לא תהיה מעל הבינוניות השלילית הזו של כל הקבוצות בליגת העל. חוסר היציבות של סכנין הוא לחלוטין לא מתקבל, ובטח לא המיקום מתחת לקו האדום. זה עדיין לא מצדיק פיטורים, כן. לגיא לוי הגיע לקבל צ'אנס הוגן באופן מלא כדי להטביע את חותמו על הקבוצה הטובה אותה ירש. רק שיזכור שכבר עברו 11 מחזורים וחותמת לא נראתה באופק. הכניעה לדרישת הקהל היא לא מכובדת, אבל היא לחלוטין לא מופרכת.

אסי דומב, מאמן הפועל תל אביב, מצליח להרגיז לא מעט אוהדים עם התגובות שלו בסיום משחקים. אחד המשפטים הכי מעצבנים שלו חוזר על עצמו לא פעם: שיחקנו טוב. הקבוצה שיחקה טוב, אומר דומב לא פעם. למה הוא מתכוון, תוהה אוהד הכדורגל הממוצע. האם הוא ראה משהו שאני לא ראיתי, האם הוא באמת נהנה לצפות בקבוצה המרושלת הזו להבדיל ממני. האם הוא לא מזהה את החורים במערך של הקבוצה. את איבודי הכדור בחלק האחורי, את הטעויות של הבלמים שנראים כמו טירונים, את הבהלה שלהם, את השכונה בחלק הקדמי. או – האם הוא לא מבין את מה שגילי ורמוט מתחיל להבין כעת.

התשובה ההגיונית לכך היא שיש כאן מאמן, עוד מאמן, שמנסה למכור לנו מציאות מדומה, ועם הזמן מתחיל להאמין בה. במקרה של דומב, כך נראה, התשובה מעט יותר מורכבת. אסי דומב הוא קל דעת. הוא מאמן קל דעת. כשהוא אומר שהקבוצה שיחקה טוב הוא באמת חושב שהקבוצה שיחקה טוב. כשהוא גאה בבחורים הוא באמת גאה בבחורים. דקויות של מאמן וורקוהוליק הם ממנו והלאה. קשה לפספס את קלות הדעת הזו במשחק של הפועל תל אביב. בפערים בין הקישור להגנה. בפערים בין הקישור להתקפה. בפערים בין איך שקבוצת כדורגל מסודרת אמורה להיראות לאיך שהפועל תל אביב נראית בפועל. בישראל קל להעלים עין מכל זה אחרי ניצחונות בליגה חלשה. למאמן קל דעת כמו דומב זו רק עוד הוכחה שהקבוצה באמת משחקת טוב.

הלב יוצא אל דומב כאשר רואים אותו צועק מהספסל. הוא משתולל, הוא גוער, הוא נותן את הנשמה, וקשה שלא להעריך זאת. אבל לעתים זה בעיקר למראית עין. דומב עושה מה שמצפים ממאמן לעשות, ולא מה שמאמן אמור לעשות. הוא לומד בעל פה את מה שכתוב בספר ומדקלם זאת כמו תוכי, ולא באמת מעמיק בפרטים. כי אפילו עם סגל חלש יותר, הפועל תל אביב לא צריכה להיראות כל כך גרועה מבחינה טקטית. נכון, כיף יותר, מעניין יותר, לדבר כל הזמן על ברקוביץ'. אבל אלו הדברים שבהם נמדד המאמן שלו. אך ורק המאמן שלו.

זה אולי המשחק הכי מעניין והכי חשוב של המחזור. הקבוצה שלא ניצחה בבית מארחת את הקבוצה שלא ניצחה בחוץ. אלא שהמאבק האמיתי במקרה של נתניה מתרחש בבקרת התקציבים, זו שאמורה לדאוג לתשלום המשכורות של השחקנים. שנים על גבי שנים שאנו עדים לעליבות של הגוף הזה ולצורה שבה הוא מפקיר קבוצות להיעלם. המקרה של נתניה צריך להיות הקש האחרון. אם הבקרה לא תצליח בסופו של דבר לחלט את הערבויות של אלי שגב, היא צריכה לאבד את המנדט שלה ולסיים את דרכה הנוכחית בכדורגל הישראלי.

דווקא בעונה שבה מנהלת הליגה מתחילה להשתלט על העניינים, הכאוס באזור האחריות של ההתאחדות לכדורגל גובר. מה שפעם היה בדיחה על בית הדין, מציאות שלמדנו לצחוק עליה ולהשלים איתה, הפך העונה לאנדרלמוסיה: כמעט כל הקבוצות לא מארחות בביתן בגלל סגנון ענישה פרימיטיבי, וזאת למרות ששופט בכיר היה אמור להיכנס לשטח ההפקר ולתקן את המעוות.

אלא שהמעוות הפך למעוות מאוד. לבלתי ניתן לעיכול. בבית הדין ובבקרת התקציבים. אנחנו קרובים מאוד לנקודה שבה אי אפשר יהיה יותר להמשיך ככה, ומישהו אחר יצטרך לקחת אחריות בנושא. חילוט הערבות של בעלי נתניה הוא רגע האמת.