להרוג את סינדרלה: סיפורה של לוזנאק הצרפתית

18 באפריל היה אחד הימים המאושרים בחייו של פביאן בארטז. השוער המפורסם זכה בגביע העולם ובאליפות אירופה, הניף את גביע האלופות, הוכתר פעמיים לאלוף צרפת ופעמיים לאלוף אנגליה, אבל כל זה התגמד לדבריו אל מול החוויה החדשה. לוזנאק, קבוצה זעירה בה הוא משמש נשיא כבוד ומנהל ספורטיבי, עלתה כנגד כל הסיכויים לליגה הצרפתית השנייה. לא יכול להיות סיפור סינדרלה מופלא יותר, אבל היום נמצא בארטז בדיכאון. הרשויות במדינה החליטו לשים קץ לאגדה, מנעו בכוח את העלייה והעמידו את המועדון שמתנהל באופן מופתי על סף היעלמות.

לוזנאק היא כפר של 650 תושבים במחוז אריאז' בפירינאים הצרפתים. או אולי 551 תושבים, תלוי לאיזה מאגר מאמינים. הוא נמצא כ-30 קילומטרים מהגבול עם אנדורה – אזור הררי, מיוער וקסום. גן עדן של ממש למי שמחפש שלווה ורוגע. כדורגל הוא הדבר האחרון שעובר בראש כאשר מסתכלים על רחובות העיירה מהגבעה הסמוכה, אבל אם מתבוננים היטב אפשר לאתר את אצטדיון פול פדו הקטנטן, עם יציע אחד מעץ. הוא נבנה אי שם ב-1971, ובמאה שעברה שיחקה בו לוזנאק בליגה המחוזית, עד שהחלה לטפס למעלה. בשנת 2000 היא עלתה לליגה החמישית, ב-2005 עשתה את דרכה לליגה הרביעית, ב-2009 הדהימה את כולם והעפילה לליגה השלישית.

על פניו, זו היתה פסגת השאיפות של המועדון, אבל לאיש העסקים המקומי ז'רום דוקרוס היו תוכניות אחרות. האיש שהצליח בעסקי נדל"ן בפירינאים רכש את לוזנאק ב-2011 במטרה להפוך אותו לקבוצה השניה של האזור אחרי טולוז. כעבור מספר חודשים הוא התקשר לבארטז והציע לו לשתף פעולה. השוער, שנולד בעיירה לאבלאנה, פחות משעה נסיעה מלוזנאק, התרגש עד עמקי נשמתו. "לא היססתי אפילו לשנייה. הרעיון הזה נגע לליבי, כי אריאז' היא הבית שלי", הוא אמר. הוא אמנם לא זנח את מרוצי המכוניות, העיסוק החדש שלו אחרי הפרישה מכדורגל, אבל השקיע מאמצים רבים בפרויקט המקומי.

תחילה מונה בארטז לנשיא הכבוד, על מנת ששמו יעזור לגייס ספונסורים ושחקנים חדשים, והמהלך נשא פרי. תארו לעצמכם מה מרגיש שוער כמו קנטאן וסטברג, אלמוני יחסית על אף שהוא בעל עבר בליגה הבכירה, כאשר בארטז מרים אליו טלפון ומודיע כי הוא רוצה לראות אותו בקבוצתו. רק ההזדמנות להתאמן לצידו ולקבל ממנו טיפים גרמה לו לחתום מיד בלוזנאק.

גם ניקולה דיוז, בלמה הוותיק של טולוז לשעבר, שמח להצטרף למשימה, אבל חשוב להבין כי דוקרוס ובארטז לא שינו את פני המועדון באופן מהותי. הם שמרו על השלד הקיים בסגל, ונתנו חופש פעולה מלא למאמן כריסטוף פליסייה שעובד בקבוצה מאז 2007. התקציב גדל באופן הדרגתי ממיליון יורו לשני מיליון, אך לא מעבר לכך. המטרה היתה לקחת את הקבוצה הכפרית כפי שהיא ולהזניק אותה לליגה השניה תוך מספר שנים. להפתעת כל המעורבים, הם הצליחו מהר מהצפוי.

ב-2012/13 עדיין נאבקה לוזנאק כהרגלה נגד הירידה, אבל את העונה שעברה היא פתחה בסערה ולא הסתכלה לאחור. אולי המעבר לאצטדיון גדול יותר בעיר פואה, שנכפה עליה על ידי ההתאחדות, סייע, כי המגרש הרחב אפשר למאמן ליישם סגנון כדורגל מהיר והתקפי יותר. פואה, עם טירה עתיקה מרהיבה במרכזה, היא מגה פוליס מנוחים מקומיים – 10 אלף תושבים, והאצטדיון מכיל כ-3,000 מקומות. יותר ממחציתו התמלא במהלך העונה באופן קבוע כדי לחזות בביצועי האדומים-כחולים, שפשוט דרסו את הליגה. החלוץ הקמרוני אנדה נדו הפציץ 22 שערים, ובשלב מסוים היו קבוצות שלמות עם מאזן כיבוש נחות ממנו בליגה שידועה כהגנתית במיוחד.

עם כל שבוע שחלף האמינו כל המעורבים שההיסטוריה בהישג יד. "אין לנו סודות מיוחדים – רק עבודה קשה ואווירה נהדרת בחדר ההלבשה", אמר אז וסטברג שחלק בנעוריו חדר עם אבו דיאבי באקדמיית קליירפונטן בפריז. לאווירה הזו תרם רבים בארטז, שהשתתף באירועים חברתיים, ואפילו הצטרף לשחקנים בערב מרוצי קרטינג. לוזנאק ניצחה 17 מתוך 29 המשחקים הראשונים והבטיחה את העליה הסנסציונית חמישה מחזורים לסיום העונה. במהלך העונה הוא קיבל את תפקיד המנהל הספורטיבי לצד תואר נשיא הכבוד, וההכנות לעידן החדש החלו מבחינה מקצועית וכלכלית. הסינדרלה החדשה סחפה את צרפת כולה.

מאחר שההתאחדות הודיעה ללוזנאק כי האיצטדיון בפואה לא יאושר למשחקים בליגה השניה, הגיע דוקרוס להסכם עם מועדון הראגבי של טולוז לשימוש באצטדיונו באופן זמני. ואז, בתחילת יוני, נדהמו במועדון הכפרי לשמוע כי הועדה הלאומית לבקרה תקציבית שללה את זכותה לשחק בליגה השניה, מאחר שהשימוש באצטדיון הראגבי של טולוז לא נכלל במסמכים שהוגשו לאישורה. הבעלים הופתע מההחלטה, אך הביע בטחון כי מדובר באי הבנה.

דוקרוס הבטיח להמציא את הערבונות הנדרשים, אלא שגם זה לא הספיק. ההתאחדות פסקה נגד לוזנאק, ובשלב זה נכנס המועדון למלכוד 22. מצד אחד, הוא היה חייב לחתום באופן רשמי על ההסכם לגבי האיצטדיון על מנת לקבל אישור מההתאחדות, ומנגד מועדון הראגבי של טולוז דרש לקבל אישור לפני חתימת ההסכם על מנת לוודא שלוח המשחקים של הליגה השניה לא מתנגש עם עונת הראגבי.

לוזנאק הרגישה שההתאחדות והגופים הבירוקרטיים פועלים נגדה בכל הכוח בניסיון לרמוס את הצלחתה, והבטיחו להיאבק עד הסוף. "הם מתנהלים בחוסר תום לב. אין לנו חובות, אפילו לא של יורו אחד. התקציב מאוזן לחלוטין, הצגנו את כל המסמכים הדרושים, אבל הם מזלזלים בנו. הם אפילו לא טרחו להודיע לנו על ההחלטה – שמעתי על כך בתקשורת", התרעם דוקרוס. "תחושתי היא שהם פשוט לא רוצים אותנו. עשינו את העבודה על המגרש, וזה מה שצריך לקבוע. אנחנו לא נוותר", הכריז בארטז. המועדון הצהיר קבל עם ועדה: "רוצים לשחק בליגה השניה, ולא נחזור לליגה השלישית".

על הדיונים המשפטיים, הוועדות והערעורים אפשר למלא ספר שלם, אבל למה להרוג את הקוראים משעמום? נכתבו פסקי דין לטובת לוזנאק שהחדירו בה תקווה, המועדון זכה לתמיכה ציבורית, ואפילו שר הספורט תיירי בראייר ביקש לנהוג כלפיו בסלחנות. ההתאחדות נעמדה על הרגליים האחוריות, ובינתיים הליגה השניה יצאה לדרך בתחילת אוגוסט, ושבוע לאחר מכן החלה גם הליגה השלישית. לוזנאק נותרה מחוץ לשתיהן, השחקנים חיו בחוסר וודאות. ההישג הגדול בחייהם נשלל מהם.

"אני שומע הרבה על סולידריות, אבל איפה היא?", תהה בארטז המיואש לפני שבועיים, "אני חושש שהמועדון הנפלא שלנו יתפרק. יש לנו 20 שחקנים שלא יכולים לשחק, יש עוד 20 עובדים שמשרותיהם נתונים בסכנה. ועוד לא דיברנו על המתנדבים והאוהדים. הקמנו מערכת נהדרת עם רופאים, פיזיותרפיסטים ואנשי מקצוע, ועכשיו הכול הולך לעזאזל".

ביום חמישי האחרון הסתיים באכזבה הערעור האחרון בהחלט, ואחריו חזר בו המועדון מההכרזה הנחרצת. כעת מבקשת לוזנאק לחזור לליגה השלישית על מנת להציל את עצמה, אבל הדבר לא יהיה פשוט – חמישה מחזורים כבר שוחקו. בנוסף, ינסו למצוא פתרון לשחקנים שירצו לעזוב את הקבוצה כעת, למרות שחלון ההעברות כבר נסגר.

וכך, בעוד פריס סן ז'רמן ממשיכה לפזר כספים ללא הכרה, ומונאקו מנהלת את עסקיה במקלט, נפלה הסינדרלה המרגשת ביותר בתולדות המדינה קורבן להתעללות מצד הרשויות. בעיני רבים, הפיאסקו הזה מסמל את הכיוון אליו צועד הכדורגל בצרפת וביבשת כולה. כסף כבר לא סתם משחק תפקיד מכריע – הוא שולט לחלוטין על הכול, בעוד לרומנטיקה טהורה ולשאיפות של אנשים פשוטים מכפר ציורי בן 650 תושבים אין סיכוי מול המכונה הדורסנית שלא רוצה להכיר בהם.