סקוט מקינטייר, עיתונאי אוסטרלי, החליט שהגיע הזמן להסתפר. כבר שנים שהוא עובד על ספר אודות הכדורגל האסיאתי, והוא הבין שאת החומרים הכי טובים מספקים נהגי המוניות והספרים המקומיים. ב-35 טריטוריות אסיאתיות הוא כבר קצץ את שערו, ועכשיו הגיע תורו של מחנה הפליטים ?זעתרי? שבירדן, 10 קילומטרים מהגבול הסורי. שם, בשטח דחוק ועצוב של שמונה קילומטר, יותר מ-100 אלף פליטים סורים מנסים לשרוד תחת הכלום והשמש. ובזמן שמקינטייר הסתפר בצריף של פעם עם ציוד של פעם, אברהם גרנט ישב לבד באוטו, חיכה לו שיסיים.
ולאוסטרלי שיער קצר, פשוט, ובכל זאת - זה לקח זמן. ובזמן הזה, פליטים סורים החלו להתאסף סביב הרכב ולהתעניין באדם שיושב שם.
הם לא ידעו שהוא ישראלי.
גרנט החליט לצאת מן הרכב. הוא דפק כמה חיוכים, והם בחזרה, והוא מיהר לנצל את האלמוניות הרגעית כדי להיכנס במהרה לעבר המספרה. ?נו?, התרה בסקוט, ?מה עושים לך - תספורת של סופיה לורן??.
אבל השאלה היותר מעניינת היא: מה לעזאזל עשה אברהם גרנט במחנה פליטים סורי?
לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ
למעקב בטוויטר
מקינטייר לא הכיר את גרנט לפני הטיול המשותף במזרח התיכון, אבל כנראה שיום אחד הספיק. השניים עדיין בקשר, וכשאני נפגשתי עם סקוט במונדיאל בברזיל, הוא הראה לי תמונות של גרנט עומד בשער בזמן שילדות סוריות בועטות לעברו פנדלים. תודו שמדובר באימג? מסקרן. מקינטייר הבטיח שאת הסיפור המלא הוא יספר לאחר הטורניר, אז הנה, הוא מקיים.
?זה היה לפני המונדיאל בברזיל?. מקינטייר, עיתונאי של SBS האוסטרלי, הגיע לכנס בירדן, שם גרנט נאם על ?כדורגל וחברה?. הכנס ארך שלושה ימים, וביום האחרון תוכנן מסע משותף לפטרה. מקינטייר לא חשק באטרקציה אלא חיפש אחת משלו. הוא החליט לנסוע שעה וחצי צפונה, לאחד ממחנות הפליטים הגדולים בעולם, ולחפש את הכדורגל גם שם. גם עיתונאי הולנדי נרשם לנסיעה. גרנט שמע על האופציה, והעיניים נפתחו. הוא ביקש להצטרף. מקינטייר לא האמין, אבל אמר בשמחה ואיפה נפגשים. למחרת בבוקר, כשגרנט הגיע בזמן להסעה, מקינטייר לא האמין פעם נוספת.
?הוא בא מרצונו החופשי?, העיתונאי מספר לוואלה! ספורט. ?הוא התחנן לבוא. אני יודע שהוא איש שמתעניין בתרבויות העולם, אבל זו היתה הפתעה - לא הבנתי מה הוא עושה פה ואיך הוא מעז?.
לאורך כל היום היתה אווירה מתוחה. השניים לא ידעו מתי בסדר להזדהות ומתי לא. ?כשיצאנו מהמספרה עמדה מולנו קבוצת אנשים?, נזכר סקוט. ?אחד מהם הסתכל על גרנט, ואז בטלפון שלו, ושוב על גרנט, ושוב בטלפון. ואז הוא צעק ?היי, אתה אימנת את צ?לסי!?, ואחר צעק ?דרוגבה!?. וגרנט אמר ?כן, כן, זה אני?. זה היה רגע דרמטי ואני כבר חושב על הדברים הכי גרועים, אבל למזלי זה הלך לכיוון הנכון. האנשים האלה היו חולי-כדורגל, הם הצטלמו עם אברהם ודיברו על המונדיאל ושם זה נגמר?.
?זה גרנט?, ממשיך מקינטייר, שכאמור, למד להכיר במי מדובר. ביום של רבע הגמר המונדיאל, כשברזיל פגשה את קולומביה בפורטלזה, השניים נפגשו שוב, לראיון לטלוויזיה האוסטרלית. על הדשא אסור היה לצלם, ומקינטייר ביקש לעשות משהו צנוע. אבל גרנט התעקש שיצלמו על הדשא ושיהיה בסדר. ?אתה איתי, אל תדאג?, אמר למקינטייר, שחשש מענישה של פיפ?א. ?אבל רגע?, הוסיף הישראלי, ?קודם אני הולך לפגוש את סקולארי?.
?סקולארי??, תהה מקינטייר. ?על מה אתה מדבר? בעוד חצי שעה יש לו רבע גמר מונדיאל על הראש?. ואז העיתונאי ראה את גרנט יורד למטה, הולך על הקווים, דורך על הדשא ונכנס למנהרת השחקנים. נו, ואיך זה נגמר? ?בסוף המאבטחים סילקו את שנינו מהדשא?, מקינטייר נקרע מצחוק.
אבל בואו נחזור מפורטלזה לזעתרי.
כעבור שעה וחצי של נסיעה מאזור ים המלח - בצד הירדני - למחנה הפליטים העצום, גרנט ומקינטייר נפגשו עם הבוס של זעתרי. בחור גרמני, שיזוף של 25 שנה בשטח, אחד שאחרי שלוש שיחות איתו אפשר לכתוב ספר. תחת הנהגתו, תוך חודשים הפך המקום ממדבר צחיח לבית עבור המונים חסרי-כל. אלפי פליטים סורים חוצים את הגבול מדי יום, ומנסים להיקלט. הבלגן חוגג, גם הזוהמה, והפיצוצים מהמולדת החרוכה נשמעים באופן תדיר. לרחוב הראשי, אגב, קוראים ?שאנז אליזה?, וכמו בכל התיישבות, אפשר כבר למצוא שם כמעט הכול. שווקי ירקות, מתקיני צלחות לוויין, אינסטלטורים, וכן - גם מוהלים. לפי מקינטייר, שתיאר את המחנה בכתבה ל-SBS, גם הפשע עובד בעצימות מלאה. זונות, סמים וכסף - הכול עובד.
וכדורגל. יש שם גם כדורגל.
?הפליטים משחקים ביניהם?, מספר מקינטייר. ?במחנה דאגו למגרש דשא סינתטי ברמה מכובדת, אבל בין לילה המגרש פשוט נעלם. בימים שלאחר מכן הבינו במחנה שפיסות הדשא הפכו להיות רצפה באוהלים של הפליטים?.
גולת הכותרת היא תוכנית הבנות. התאחדות הכדורגל הירדנית, בשיתוף פעולה עם כמה גופים נוספים, חיפשו דרך למלא את הפנאי של נשות המחנה. המטרה היא להכשיר את הבנות האלו להיות מאמנות כדורגל, ושהן בעתיד יאמנו את הבנות האחרות. כשהאור היחיד בחייהן או בעתידן הוא השמש, העיקר למצוא עיסוק שיהרוג את הפנאי. מקינטייר וגרנט הגיעו לאימון, ושם הרגישו בטוח לחשוף את הזהות של הישראלי. באימוני פנדלים גרנט אף נכנס לשער - כפי שתיעד מקינטייר בתמונה המדוברת. הוא חטף גול בין הרגליים. לטענתו, כך מספר סקוט, זה היה מכוון, אבל לאוויר נזרקה ההקנטה: ?זה שוער מצ?לסי??. כולם צחקו.
הם יצאו מהמתחם הסגור של האימון, בחזרה לשטח המחנה. ?זה היה מעניין מאוד להיות עם אברם?, מספר סקוט, ?אבל היינו צריכים להיות זהירים כדי לא לחשוף את הזהות שלו. אם אנשים מסוימים היו יודעים שיש ישראלי במחנה, לך תדע מה היה קורה. לא היתה תחושה של סכנה מיידית, אבל קשה היה להיות במצב הזה. ללא ספק, זה הלחיץ. כשנכנסנו לאחד האוהלים כדי לדבר עם הפליטים, כמה מהם סיפרו לנו שהם היו כדורגלנים סורים. בטעות ברח לי ?אתם יודעים מי זה??, וגרנט מיהר להגיד ?סקוט, תהיה בשקט, אל תגיד שום דבר??.
ואז גרנט ומקינטייר פגשו את אחמד, בן 19, ואיתו חבר בערך באותו הגיל. החבר הוציא טלפון מהגרב והראה לשניהם קטעי וידאו של האלילים שלו - דויד וייה, ליאונל מסי וניימאר. ואז הוציא טלפון מהגרב השני, והראה תמונות של המשפחה שלו, ושל המקום שפעם היה הכפר שבו גר ושכיום לא קיים. תמונה אחר תמונה בטלפון הזה - רק הרס, וגופות מנוקבות, ועוד הרס. אחמד אמר שאם הוא מעריץ מישהו יותר ממסי וניימאר, זה את סדאם חוסיין. ?הוא ירה טילים על תל אביב. לא עלינו?, אמר, בלי לדעת שמולו עומד אחד שבילה את אותה מלחמה בחדר האטום.
הם דיברו ואכלו מנת פלאפל שהוזמנה מתוך קיר, וסקוט מספר: ?אחמד אמר לנו שהוא חוזר לסוריה. שאלנו מדוע, הרי את התמונות ראינו וכלום לא נשאר. הוא אמר ?אני חוזר להילחם או למות. אני חוזר לעשות ג?יהאד. אם אמות, אמות כשאהיד?. ואז גרנט ניסה לשכנע אותו להישאר
?.
במשך 15 דקות, מספר מקינטייר, גרנט ניסה לגרום לאחמד להבין שעדיף לו לא לחזור. ?הוא הסביר לו על ערך החיים, על כך שיש לו בשביל מה לחיות?, אומר האוסטרלי. ?לרגע היה נראה שהם כמעט משתכנעים, אבל ברור שאחמד חזר לסוריה?. כשכתב את הסיפור, ביוני, ניבא מקינטייר ש?בחודש יולי אחמד אולי כבר לא יהיה בחיים?.
לפתע, במהלך השיחה, נכנסו לאוהל הבחורים שכבר זיהו את הישראלי. עוזרת הנסיך, שליוותה את גרנט ומקינטייר במסע הזה, החלה לבכות. השניים חשבו שזה מלחץ. כולם שאלו למה הדמעות, ורימה השיבה: ?אני בוכה על אחמד?.
כך, במשך יום שלם, עשרה קילומטרים מהגבול הסורי, מקינטייר וגרנט עברו בין האוהלים ושמעו את הסיפורים. ?הכול עבר חלק?, אומר מקינטייר, ?אבל זה היה יום קשה. אתה שומע את הסיפורים על אנשים שבאים מכלום, לכלום, ואין להם כלום. פשוט כלום. ואתה חושב ?מה זה החיים האלה??, ואתה שם רק יום אחד, הם צריכים להישאר חודשים ושנים. למה? למה יש בעולם את הדברים הנוראיים האלה??. אחרי אירועי צוק איתן, גם עבור מקינטייר וגם עבור גרנט, הסיפורים מקבלים משנה תוקף.
אחד המקומיים קרא לגרנט ?מיסטר צ?לסי?. כן, גם בין האנשים עם הצרות הכי גדולות בעולם, נמצאים כמה שמזהים מאמן ישראלי שעבד בסטמפורד ברידג? לפני יותר מחמש שנים. ?למרות הכול?, אומר מקינטייר, ?הכדורגל הוא משהו ענק עבור הרבה אנשים כאן. כמו בכל המזרח התיכון, ברצלונה וריאל מדריד תמיד יהיו גבוה בסדר העדיפויות?.
הבתים נמחקו, המשפחות נמחו, אבל תמיד יהיו להם רונאלדו ומסי. מדהים.
כדי לסיים בטון אופטימי, אם יש משהו שהפליטים מוצאים בו לגאווה, זה המים. באחד האוהלים הוגשו לעיתונאי ולמאמן כוסות שתייה. ?אלה מים סורים?, אמרו להם. ?תטעמו. הם הרבה יותר טובים מהמים הירדנים?. ואגב מים, כנראה שהחבר?ה שלנו שתו קצת יותר מדי במהלך השהות בירדן. כי בזמן הנסיעה, השלפוחית הציקה והם היו חייבים להתפנות. אבל אין תחנת דלק ולא מסעדה ולא כלום. רק חול ושמש. פתאום, באמצע שום-מקום, הם ראו מסגד. הם לא העזו להיכנס אבל גם לא הצליחו להתאפק. וכדי שלא נגרום כאן תקרית דיפלומטית, אנחנו כן נתאפק.
רק בריאות.
orenjos@walla.co.il