השוד שנכשל : סיפור המעבר שלא צלח של ז'ואאו פינטו מבנפיקה לספורטינג

היה זה השוד הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הפורטוגלי. בתחילת קיץ 1993 קיבל סוזה סינטרה, נשיא ספורטינג ליסבון, מידע מרגש שנמסר לו על ידי אחד מחברי המועדון שעבד בבנק בבעלות שניהל את החשבון של בנפיקה. לפי הדיווח, נקלעו הנשרים למשבר פיננסי חמור, והיעדר המזומנים גרם להם לא לשלם את שכר השחקנים במשך חודשיים. לפי החוק, יכלו במצב זה הכוכבים לבטל את החוזים ולעזוב את המועדון.

סינטרה החליט לפעול במהירות, וסימן שבעה שחקני מפתח בולטים בשורות בנפיקה. האריות יצרו קשר עם ז'ואאו פינטו, רוי קוסטה, פאולו סוזה, אנטוניו פאשקו, הלדר, ויטור פאניירה והחלוץ הברזילאי איסאיס, הגישו להם הצעות כספיות חסרות תקדים וניסו לשכנע אותם לחצות את הכביש. במילים אחרות, הוצבה המטרה להלביש את רוב הכוכבים של היריבה העירונית האדומה בירוק-לבן.

הרכש הראשון היה פאשקו. מבין החמישה, הוא היה היעד הזוטר ביותר, אבל שיחק במשך שש שנים במדי הנשרים והיה אחד השחקנים האהובים של הקהל. הוא קיבל את ההצעה ללא היסוס וראה בכך אפשרות להתקדם כלכלית ומקצועית. מיד לאחר מכן, נעלמו פאולו סוזה וז'ואאו פינטו כאילו בלעה אותם האדמה. לאנשי בנפיקה התברר כי הנהלת ספורטינג דאגה להחביא אותם במקומות מסתור הרחק מבירת פורטוגל, בעוד הם מנהלים איתם משא ומתן אינטנסיבי.

סוזה בן ה-22 הוסתר בחבל אלגאברה בדרום פורטוגל, אזור הולדתו של סינטרה. כפי שסיפר שנים ארוכות מאוחר יותר אחד מאנשי ההנהלה של ספורטינג, הוא הונחה לא לעזוב את הכוכב לרגע, לישון אתו באותו חדר ולפקח מקרוב על כל שיחות הטלפון שלו, בל ישנה את דעתו. מאמן מכבי תל אביב לעתיד היה אחד הקשרים האחוריים הצעירים הבולטים באירופה. הוא גדל בבנפיקה מגיל 16, והנשרים קיוו לעשות עליו קופה שמנה מאוד כאשר יימכר למועדון פאר. עריקתו לשורות היריבה העירונית המושבעת הוגדרה כבגידה של ממש, ורבים מאוהדי הנשרים מתעבים אותו עד היום.

ז'ואאו פינטו, בסך הכול בן 21, היה היעד החשוב מכולם. נער הזהב של בנפיקה, החלוץ נמוך הקומה היה השחקן היחיד שזכה בגביע העולם לנבחרות צעירות הן ב-1989 והן ב-1991. הוא הגיע לבנפיקה מבואבישטה רק שנה קודם לכן, הוכתר לשחקן המצטיין בפורטוגל לשנת 1992, והיה אמור להצעיד את הנשרים לשליטה בליגה במשך שנים ארוכות. ספורטינג ידעה כי הנושא רגיש ביותר, ולכן הבריחה את החלוץ אל מחוץ למדינה. מטוס פרטי של סינטרה לקח את ז'ואאו פינטו לעיר הנופש טורמולינוס, דרומית למלאגה בקוסטה דל סול. מול שכר אסטרונומי הסכים השחקן לבטל את חוזהו בבנפיקה ולחתום בספורטינג, אולם רגע לפני שהעסק נסגר חלה התפנית הגדולה.

הסיפור הזה היה מתאים לספר מתח משובח. אשתו של ז'ואאו פינטו הוברחה יחד איתו, וסיפרה על מקום המסתור לאימה, שהיתה ביחסים טובים עם ולנטים לוריירו, נשיא בואבישטה. לוריירו העביר את המידע לנשיא בנפיקה ז'ורז'ה דה בריטו, ומבצע החילוץ הגדול החל. דה בריטו הפנים את גודל הפיאסקו המצפה לו אם ז'ואאו פינטו יעזוב, ולכן פעל באופן אישי. הוא ארז מיליונים בתיק שמן, נכנס לרכבו ונסע לבדו מליסבון לדרום ספרד בשעת לילה על מנת להיפגש עם השחקן. הוא הניח בפניו את המזומן, וגם חוזה עתק חדש שעלה באופן ניכר על ההצעה של ספורטינג. פינטו ראה כי טוב, הבריז לאריות וחזר לקן הנשרים. באופן ביזארי למדי, הציג אותו דה בריטו במסיבת העיתונאים כאילו היה שחקן רכש נוצץ, על אף שכבר היה חתום במועדון.

המגעים של ספורטינג עם ויטור פאניירה והלדר עלו בשלב מסוים על השרטון. שני השחקנים הנוספים שסומנו על ידי ספורטינג פשוט סירבו לדבר איתה. רוי קוסטה, הפליימייקר האלגנטי שהיה אז בן 20, שמר אמונים למועדון בו גדל מגיל ארבע. גם איסאיס, החיה הרעה ברחבה עם אינסטינקטים נדירים ליד השער, לא רצה להיות אריה. השניים קיבלו כבוד של מלכים באצטדיון האור, בעוד כלפי ז'ואאו פינטו התייחסו ביציעים בחשדנות גדולה מאוד. עד ה-13 במאי 1994 – התאריך שנכנס באותיות זהב לספר ההיסטוריה של האדומים מליסבון.

עונת 1993/94, אחרי הקיץ החם, היתה רוויית יצרים. ספורטינג אמנם לא גנבה את כל כוכבי בנפיקה, אך בנתה סגל חלומי עבור המאמן בובי רובסון. לצד פאולו סוזה הנהדר במרכז הקישור, היו שם הקיצוני הנפלא לואיס פיגו בתחילת דרכו, הפליימייקר הבולגרי הגאון קרסימיר באלאקוב, וגם התחבולן האוקראיני הצעיר סרגיי שרבאקוב – כשרון אדיר שהיה אמור להתפתח לכוכב על. האריות לא ראו אליפות מאז 1982, והיו נחושים לשבור את הבצורת. מנגד, בנפיקה שיצאה מהבור הכלכלי ושמרה בנס על רוב כוכביה, נאבקה לא רק על התואר, אלא גם על הכבוד.

פתיחת העונה היתה של ספורטינג שהובילה את הטבלה, אבל בדצמבר החליט סינטרה לפטר את רובסון בעקבות התבוסה לזלצבורג בגביע אופ"א. זו היתה טעות איומה, ולא רק מסיבות מקצועיות נטו. המאמן האנגלי ערך לשחקניו ארוחת פרידה, ושרבאקוב – ששתה יותר מדי במהלך המסיבה – היה מעורב בתאונת דרכים קשה בדרכו הביתה, ונותר משותק ברגליו. המומה מהטרגדיה, הפסידה ספורטינג בדרבי באיצטדיון האור, למרות שהובילה בהפסקה משער של פיגו. סרגיי יוראן ואיסאיס הפכו את התוצאה במחצית השניה.

קרלוש קיירוש מונה בתחילת 1994 כדי להחליף את רובסון, ולמחזור ה-30 הגיעה ספורטינג כשהיא מפגרת בנקודה אחרי המובילה בנפיקה. הקרב היה אמור להכריע את גורל האליפות, ולאור המתיחות העצומה בין שני המועדונים הוגדר הדרבי בתקשורת כחשוב ביותר בהיסטוריה. האריות המארחים האמינו בכוחם להדיח את הנשרים מהפסגה, לאורחים הספיק תיקו, אבל המאמן טוני רצה לנצח כדי לסגור עניין כאן ועכשיו.

עד למשחק הזה, איש מעולם לא קיבל את הציון 10 ב"א בולה", עיתון הספורט המוביל בפורטוגל. ז'ואאו פינטו היה הראשון, וזו הייתה שלמות במלוא מובן המילה. ספורטינג הייתה טובה הרבה יותר במחצית הראשונה, דרסה את היריבה וכבשה שני שערים בנגיחות של קאדטה ופיגו אחרי כדורים נייחים של באלאקוב, אבל ירדה להפסקה בפיגור 3:2. החלוץ, שכבר הסכים לשחק במדי האריות פחות משנה קודם לכן, וזכה לשריקות בוז צורמות על כך שנשאר אדום, הבקיע שלושער עוצר נשימה תוך 14 דקות.

הראשון נכבש כאשר פינטו קיבל את הכדור במרכז המגרש, עשה סיבוב על פאולו סוזה, ושלח טיל מטורף לחיבורים. את השני הוא הבקיע בסלאלום פנטסטי אל תוך הרחבה, תוך שהוא משאיר את כל ההגנה הירוקה-לבנה חסרת אונים. לבסוף, השלישי הגיע בנגיחה בדקה ה-44, והפיגור הדרמטי על סף ההפסקה שבר את ספורטינג.

קיירוש עשה טעות טקטית קשה כאשר ויתר על המגן השמאלי פאולו טורס ושלח במקומו את הקיצוני פאשקו. "הבוגד" התרשל לחלוטין בשמירה על האגף, והנשרים חגגו מימין במחצית השנייה. איסאיס קבע 2:4 כאשר ז'ואאו פינטו השאיר לו את הכדור באמנות, והברזילאי השלים צמד בדקה ה-57 אחרי פריצה סוחפת של הגיבור הגדול מימין – הוא שוב עשה צחוק מפאולו סוזה האומלל. לבסוף, הלדר הרשית את השישי, והיה זה השער היחיד ללא מעורבות ישירה של ז'ואאו פינטו.

באלאקוב צימק בפנדל, והתוצאה הסופית עמדה על 3:6 לנשרים. ניצחון החוץ המוחץ הזה היווה נקמה מושלמת הן על השוד, והן על התבוסה הגדולה בתולדות בנפיקה שבע שנים קודם לכן, 7:1 בדרבי באותו האצטדיון בדיוק, שהיה למרבה האבסורד הפסד הליגה היחיד של הנשרים בעונת 1986/87 המצוינת. האליפות הייתה שלהם, והיא הובטחה רשמית כעבור שבוע.

בצד השני של הכביש, המשבר היה עצום. התוכניות הראוותניות של סינטרה קרסו, והקבוצה התפרקה במהירות. פאולו סוזה עזב כבר בקיץ 1994 ליובנטוס, בעוד פאשקו הודה אחרי שתלה את הנעליים: "המעבר לספורטינג היה תחילת הסוף של הקריירה שלי. כאשר רובסון הוחלף בקיירוש, הקבוצה נהרסה".

ומה עם ז'ואאו פינטו? השלושער הכביר הפך אותו שוב לאליל אוהדי בנפיקה, והבגידה נשכחה אחת ולתמיד. החלוץ הפך לסוג של פרה קדושה במועדון, ולכן התפנית החדשה בעלילה התקבלה בהלם מוחלט. יופ היינקס, שהסתכסך עם הכוכב בעונת 1999/2000 והדיח אותו מההרכב. ההחלטה התיישבה מצוין עם ניסיונותיו של הנשיא דאז, ואלה אזבדו, לצמצם את ההוצאות. החוזה השמן של ז'ואאו פינטו עד 2004 היווה מכשול, והוא נחתך מהקבוצה "בהסכמה הדדית" לדברי המועדון, ימים ספורים לפני יורו 2000.

"פוטרתי לדרישת המאמן שלא ספר אותי. במהלך הקריירה היו לי הצעות רבות, אבל דחיתי את כולן כי האמנתי במועדון", אמר הכוכב המאוכזב לתקשורת, כשהוא בקושי מצליח לעצור את הדמעות. אחרי ההצלחה בבאיירן מינכן לקראת סיום הקריירה, היינקס הפך לאחד המאמנים המוערכים של העידן הנוכחי, אבל בליסבון הוא ממש לא זכור לטובה.

בפורטוגל היו בטוחים שהוא ימשיך את הקריירה מחוץ למדינה, אבל אחרי אליפות אירופה חתם ז'ואאו פינטו בספורטינג, וכך סגר מעגל מעניין במיוחד מבחינתו. האריות בדיוק זכו באליפות אחרי 18 שנים שחונות, וקיוו לבסס את השליטה עם האיש אותו כמעט גנבו שבע שנים קודם לכן. ז'ואאו פינטו אכן תרם רבות לאליפות נוספת ב-2002, אבל זו היתה החגיגה האחרונה של ספורטינג. היא לא ראתה אליפות מאז ונותרה תקועה עם 18 אליפויות, בעוד לבנפיקה יש כבר 33.

בראשון בערב, כאשר בנפיקה תפגוש את ספורטינג באיצטדיון האור, לסטטיסטיקה הזה יהיה משקל חשוב, וכך גם לזכרונות מהקיץ החם של 1993, הבגידה שלא היתה של ז'ואאו פינטו והבגידה שכן היתה של פאולו סוזה.