לאורך שבועות ארוכים במהלך הקיץ, ניצב סימן שאלה מהבהב בכל הנוגע להישארותו של גילי ורמוט בהפועל תל אביב. חלק מהחששות של הקשר היה הסגל הדל של הקבוצה, והעובדה שלא הובא אף שחקן מרכזי שיסייע לו לסחוב את הקבוצה. ורמוט אף אמר אז: "עם מי אני אשחק, לבד?". חודשיים עברו מאז שמספר 14 באדום החליט להישאר סופית, ובשבת האחרונה, בתבוסה 3:0 בקרית שמונה, נדמה שהחששות שלו הפכו למציאות.
כשמאמן הפועל תל אביב, אסי דומב, נשאל אחרי ההפסד ביום שבת האם הקבוצה שלו לא תלויה יותר מדי בוורמוט, הוא השיב ש"בשביל זה השארנו אותו, כדי שיסחוב את הקבוצה". דומב הפחות מנוסה התקשה להבין מדוע מושמעת ביקורת, אבל התלות המאסיבית בקשר עשויה להזיק לקבוצה לא רק העונה, אלא גם בעתיד.
בעונת 2008-09 הפועל תל אביב ניצבה במצב דומה. בהיעדר תקציב גדול, אלי גוטמן בנה סגל שכלל מספר שחקנים צעירים. הם היו כישרוניים, אבל מעטים ציפו ששנה לאחר מכן, הם יהפכו את האדומים לאחת מקבוצות הכדורגל הטובות שנראו בכדורגל הישראלי. אלא שמי שעקב אחרי הפועל תל אביב בעונה שקדמה לדאבל, גילה שם צעירים רעבים כמו ביברס נאתכו וערן זהבי, שלא רק רצו להוכיח אלא בעיקר לא חששו לקחת אחריות. בדיעבד היום קל לפרגן לנאתכו, זהבי, ורמוט, איתי שכטר ואביחי ידין, אבל אז אף אחד לא באמת ציפה.
הסיטואציה באותם ימים מזכירה את המצב הנוכחי במתחם חודורוב, אבל רק במקצת. גם היום ישנה שם כמות בלתי מבוטלת של צעירים כישרוניים, שחקנים כמו ישראל זגורי, שון מלכה, שובל גוזלן ואפילו שגיב יחזקאל ורמזי ספורי הצעירים, יכולים להפוך היום לשחקנים מרכזיים בקבוצה ומחר להיות כוכבים גדולים בכדורגל המקומי. אלא שעכשיו נראה שאף אחד מהם לא מוכן לגלות מספיק אחריות ובגרות. לשפר את הקבוצה, אבל גם לעשות קפיצת מדרגה מבחינה אישית.
"כולם הסתכלו על ורמוט בתקווה שיוציא אותנו מהבוץ", אמר אחד השחקנים של הפועל תל אביב אחרי התבוסה בקרית שמונה. הסיטואציה הזו בעייתית מבחינת דומב, ומבחינת הקבוצה כולה. אופי לא קונים בסופר וזו לא סתם עוד קלישאה שנזרקת לאוויר. לאדומים יש שלל בעיות בחוליית ההגנה, בקישור האחורי ובהתקפה, אבל המאמן צריך להיות מודאג בעיקר מהעובדה שאף אחד מהשחקנים הצעירים שלו לא הראה איזושהי חוצפה חיובית. אף אחד לא עשה צעד קדימה וכאילו ניסה להוכיח ש"זו העונה שלי ואני אעשה הכול כדי להוכיח את זה".
כל מאמן שיבחן את קלטת המשחק של הפועל נגד קרית שמונה, יבין שבשביל לנטרל את האדומים צריך להוציא את ורמוט מהמשחק. במצב כזה הקבוצה של דומב נותרת חסרת פתרונות ואין לה את השחקן שייקח אחריות, ייכנס לנעליו של חברו לקבוצה וגם יעשה את זה בצורה מוצלחת.
בגיל 21 ערן זהבי לא פחד להתעמת עם חבריו לקבוצה, הוא הבין שאת המקום שלו הוא חייב להרוויח. בשבת האחרונה, היחיד שהיה לו את האומץ להתעמת עם שי אבוטבול הוא הרמוני איקנדה. הבלם האשים את הקפטן שהוא לא סוגר בהגנה ומשאיר שטחים פתוחים בצד השמאלי של ההגנה. הניגרי לא נלחם רק בשביל הקבוצה, אלא בשביל הקריירה שלו. יעשו טוב עוד שחקנים בהפועל שיפנימו את אותו מסר.