4: אחיזת עיניים
המסקנה המתבקשת מהקיץ שעבר על הפועל תל אביב היא אחת. איל ברקוביץ' קוסם. קיץ שלם פלוס תוספת של שלושה שבועות בחסות מנהלת הליגה יצרו את התחושה שהפועל תל אביב היא סתם קבוצה וצריך בכלל להודות שהמועדון הזה קיים. לפיכך, אף אחד שם גם לא מדבר על מטרות. אסי דומב מריץ איזו מנטרה על תיאום ציפיות מול הקהל ומסביר שהאדומים לא יכולים לדבר על התמודדות על התואר, אבל ברקוביץ'? דממה. רק שבהפועל תל אביב אין דבר כזה דממה. אצל האדומים הכול חייב להיות מורכב ומתוסבך. תשאלו את סארי פלאח ושלומי אזולאי. אם יש שקט, סימן שמשהו לא בסדר או שמשהו ממש עומד לקרות. בקיץ התעסקו שם בכל דבר חוץ מהגדרת מטרות וכך, מתוך כל הבלגן והסיפורים שמסביב, נוצרה האשליה שמקצועית, הפועל תל אביב לא בעניינים ופלייאוף עליון יהווה עבורה הישג יוצא דופן. הנמכת הציפיות הטבעית הזו יושבת נהדר על מי שאחראי על הטריק. הקוסם.
גם הסברה שהקבוצה נחלשה משמעותית לא פחות ממוגזמת. הפועל תל אביב נפרדה בקיץ מ-12 שחקנים והחתימה 12 במקומם. אלא שמבט לרשימת העוזבים מגלה עוד אשליה. שם משמעותי אחד ויחיד: עומר דמארי בתוספת שחקני הרכב שספגו ביקורת על תרומתם (דגני, הרוש, חרסיסיץ', איליץ') ושחקני ספסל בשכר גבוה (טועמה, עבדורחימי, קליימן, חיימוביץ'). העודפים הללו הוחלפו בשחקנים צעירים שבאו מהסגל או שחקני רכש בעלות נמוכה. כך שהקבוצה אולי קצת פחות עמוקה, בהחלט יותר צעירה וזולה, אבל לא בהכרח פחות טובה. השלד הבסיסי לא השתנה. בדרבי גביע הטוטו, למשל, פתחו בהרכב שמונה שחקנים ששיחקו בקבוצה בעונה שעברה: עמוס, לוי, קולין, אבוטבול, סאשה, זגורי, ורמוט ומלכה והשלימו אותו אינקדה, בנג'מין וגוזלן. גם הסגל המורחב, במיוחד לאחר צירוף שלושה בלמים טבעיים, מספק פתרונות טובים לכל עמדה. כמעט.
ברשימת המצטרפים, מוקד הלעג הופנה על צירוף שחקנים אלמוניים. לא בטוח ששמות כמו דדו, לזמי, גל מלכה, עומר פרץ ועוביידה חטאב חלמו אי פעם ללבוש את המדים האדומים של הפועל תל אביב, אבל בפועל מדובר בסך הכול בשחקני רוטציה שיילחמו על מקום בסגל. שחקני אימונים שמשכו יותר תשומת לב מהבאת מגן נבחרת ניגריה, שני שחקני נבחרת צעירה וחלוץ עם אליפות ברזומה. הקבוצה הצליחה לשמור כמעט על כל מי שהיה חשוב להישרדות הבסיסית וכשמסתכלים עליה היטב מגלים שהיא בנויה בכלל לא רע. למעשה, המשחקים בגביע הטוטו הראו שדומב המשיך בקו מקצועי דומה לעונה שעברה. הוא מחפש שליטה והחזקת כדור, נותן חופש פעולה לשלישייה הקדמית ובעיקר לוורמוט וזגורי שמחליפים מקומות. הפועל תל אביב הציגה בכל משחקי גביע הטוטו כדורגל חיובי ורק האשליה לגבי כוחה האמיתי גרם לאלמנט הפתעה מסוים.
זה לא שאין בעיות. למרות השליטה והחזקת הכדור, הפועל תל אביב כבשה רק שני שערים בארבעה משחקי גביע הטוטו, כשרק הפועל רעננה ומכבי נתניה כבשו פחות ממנה במפעל. בדרבי וגם באשדוד, צפה הבעיה העיקרית מהעונה שעברה. היעילות. החדות בפעולה האחרונה. שליטה אופטית לא אפקטיבית אם לא מתרגמים אותה לשערים. בשורה התחתונה, הפועל של ברקוביץ' ודומב מזכירה מאוד את הפועל של העונה שעברה בשינוי בולט אחד: החיסרון של דמארי. כי את 26 השערים שהבקיע החלוץ אשתקד, יצטרכו האדומים לקבל לא רק מגוזלן ואזולאי אלא גם מזגורי, ורמוט, סאשה ומלכה מהם נדרשת תרומה סטטיסטית גבוהה מאשתקד. ובכל זאת, החיסרון הזה לא משנה את השורה התחתונה. הפועל תל אביב אולי נהנית מציפיות נמוכות שמורידות לחץ, אבל היא יותר חזקה משחושבים. עם חיזוק קל של הברגים, תיאום הציפיות של דומב והטריק הבא של הקוסם יכללו במהרה את צמד המילים 'כרטיס לאירופה'.
התחזית לשבת: מכבי נתניה של יוסי מזרחי אהבה גם בלאומית לשבת מאחור ולחפש מתפרצות והאמת, אין לה בסגל הנוכחי הרבה כלים לסגנון אחר.
שימו לב: יוסי מזרחי לקח את עמרי קנדה כפרויקט שיקום בניסיון לשחזר את מקרה ערן לוי. רק שקנדה נפצע ובשבת אמור לעלות ויקי כחלון (שש הופעות בהרכב בלבד אשתקד) כמגן ימני. תחילתה של יריבות מופלאה?
4: עיניים בגב
ראובן עטר חתום על המהפכה המקצועית הגדולה של הקיץ. יש אולי קבוצות שהחליפו יותר שחקנים, כמו למשל בית"ר ירושלים, מכבי פתח תקוה ושתי העולות החדשות, אבל הפועל חיפה עשתה משהו מעבר. היא שינתה לגמרי את זהותה. תשעה שחקנים חדשים הגיעו, 14 שוחררו, אבל שמות העוזבים חשובים מהמספרים. אושרי רואש, עאהד עזאם, יובל אבידור ויוסי דורה. כולם שחקני בית וסמלים מצאו את עצמם בחוץ. אליהם הצטרפו קאלה דרשלר, דוד רביבו, לירן כהן, עמיר נוסבאום, דלה ימפולסקי וכל הזרים למעט טאדאס קיאנסקאס. עטר ניקה לחלוטין את השולחן. מחק את מה שהיה לפניו - הטעויות המקצועיות והדברים הטובים - ובנה קבוצה חדשה. ההרכב המסתמן שלו כולל שלושה שחקנים בלבד ששיחקו בקבוצה אשתקד.
יש כמה דרכים לבחון את המהלך, אבל כל אחת מהן מגיעה בסופו של דבר לאותה נקודה. מדובר באקט לא שגרתי שכנראה לא היה מתקבל בשלוות נפש בקבוצה יותר גדולה מהפועל חיפה. עטר קיבל יד חופשית ודרס את מה שהיה לפניו. תינוקות שלומי דורה החלו להתפזר בשנתיים האחרונות ועם העזיבה הצפויה של אושרי רואש נותר שריד אחד בסגל הישאם כיוואן. העזיבה של דורה, אבידור וקאלה לצד המכירה של עזאם היא כבר הצהרה שבאה לקבוע מי בעל הבית. יכול להיות שעטר הרגיש ששחקני הבית חונקים את המועדון, שהם נתקעים בו יותר מדי זמן וזה משפיע לרעה עליהם ועל ההישגים המקצועיים. יכול להיות שהרגיש שהקבוצה ששרדה בשנים האחרונות כמה מותחני הישרדות חייבת רענון כללי ובכלל, מדובר במהלך עטר קלאסי.
טיפוס מיוחד, עטר. לא אחד שנותן אמון בקלות ולכן תמיד דואג להקיף את עצמו באנשים הספציפיים עליהם הוא סומך. במהלך השנים במכבי נתניה, הוא צבר כוח מיוחד וקיבל מנדט להחליף שחקנים, עוזרים ומנהלי קבוצה כראות עיניו. בשלב מסוים אפילו שימש כמעין דובר המועדון בפועל וביקש לאשר כל ראיון. גם כשעבר למכבי חיפה ביקש להביא את האנשים שלו, מה שיצר לא מעט מתיחות. גיורא אנטמן עזב לשנה, אלון חרזי הוזז הצידה וגם אחד, אריק בנאדו, פינה את מקומו כדי לחזור מאוחר יותר בדלת הקדמית. גם את המהפכה הנוכחית בהפועל חיפה אפשר לראות כמפגן כוח. עטר רוצה קבוצה שלו ולכן כל מי שמזוהה עם מה שהיה לפניו נשאר בחוץ. וכשאתה מביא את האנשים שלך, זה בדרך כלל מפחית את כמות הלחשושים והפעילות מאחורי גבך.
הפועל חיפה של עטר נראתה מצוין בגביע הטוטו מבחינת תוצאות ויכולת. אבל כמו בכל מהפכה, גם כאן טמון סיכון במיוחד לאור העובדה שהקבוצה בנויה בעיקר על יכולת הזרים שלה. עטר הלך על פורמט שונה בצורה קיצונית ממה שעשה בנתניה ובנה קבוצה על זרים. המאמן לא נודע בעבר כחובב גדול של שחקנים זרים ובדרך כלל בחר ללכת על כאלה שהוא מכיר ושיחקו בעבר בישראל ולא להמר. הפעם הוא הפקיד את הקבוצה התקפית בידיים של הקשר מינדאוגאס קאלונאס והחלוץ טוסיין ריקטס שהגיעו בלי מבחנים. גם לעמדת השוער בחר גם בזר שלא שיחק כאן בעבר. בין הישראלים, המבוגר האחראי יהיה הבלם גל כהן ומלבדו אין שמות גדולים אלא פועלים בסגנון שעטר אוהב. שחקנים משלימים שאמורים לתת את העזרה לזרים. מבחינת עטר, הצלחה היא לעשות מה שקודמיו לא עשו פתיחת עונה טובה ופלייאוף עליון. זה מתחיל כבר בשבת בעכו. דורה ואבידור כבר לא יכולים לחכות (לו בפינה).
התחזית לשבת: בניגוד להפועל חיפה, הפועל עכו מאוד לא הרשימה בגביע הטוטו. המפגש בשבת ייתן אינדיקציה לכמה משחקי גביע הטוטו נותנים אינדיקציה ליכולת האמיתית של הקבוצות.
שימו לב: אור אוסטווינד היה מבוקש בקיץ בלא מעט קבוצות ליגת העל ובסופו של דבר נשאר בהפועל חיפה. זו הולכת להיות שנת הפריצה שלו.
2: עין הרע
לפני שבוע וחצי ישב אלי גוטמן במסיבת העיתונאים ופתח את הקמפין ברגל שמאל. "אני שמח שהמשחק נגד בלגיה לא יתקיים ב-9 בספטמבר", אמר. "בלגיה זאת מפלצת. אני מודה לאלה שיצרו את הסיטואציה הזאת וגרמו לכך שאני יוכל לרכז את הנבחרת בלי לשחק בקפריסין". אם גוטמן היה אומר: "אני מפחד מהבלגים פחד מוות. בארץ יש לנו חמישה אחוז סיכוי לעשות נגדם משהו ובקפריסין אפס. אז תודה, אבי לוזון", לא היה הרבה שוני. כי גם אם גוטמן צודק בכל הטיעונים שלו, אסור לו לשדר מסר תבוסתני כזה כלפי חוץ. ואז הגיע המחזור הראשון. ישראל ובלגיה נחו ובמקביל קפריסין ערערה את יחסי הכוחות בבית עם ניצחון בבוסניה. התוצאה: מי שפחד לשחק נגד בלגיה במצב שנוצר, במשחק שלכאורה יש בו רק מה להרוויח, קיבל משחק פתיחה על כל הקמפיין שיש בו רק מה להפסיד.
משחקי המוקדמות הראו מגמה מעניינת. רוב הנבחרות ששיחקו במונדיאל התקשו. מלבד בוסניה, הולנד הפסידה לצ'כיה, פורטוגל התבזתה מול אלבניה, יוון נוצחה בבית ואפילו גרמניה וקרואטיה התקשו מול יריבות נוחות. הסיבה די ברורה: בספטמבר שחקנים שלא נחו כמו שצריך בקיץ עייפים ולנבחרות לוקח לפעמים זמן להחליף דף בראש. גם ישראל לא ידעה בעבר תוצאות מוצלחות בספטמבר. גוטמן מכיר היטב את הסטטיסטיקה והוא טרח לציין אותה בדו"ח הסיכום שהעביר להתאחדות לפני מספר חודשים. בנוסף, אם המשחק היה מתקיים, הוא היה צריך להסתדר ללא בניון, מליקסון ורפאלוב הפצועים, עם שחקנים שלא קיימו משחק ליגה וללא ביתיות. אז לא נכון להגיד שהסיכוי שלנו להפתיע את בלגיה היה עולה משמעותית, אבל כן נכון לקבוע שבספטמבר הפערים מצטמצמים, בטח לעומת הפיק במרץ. ומעבר לזה, כדורגל הנבחרות האירופי הראה בשנים האחרונות מגמה של צמצום פערים, אבל בישראל תקועים באותה גישה פחדנית. אם אין סיכוי, עדיף לא להופיע. ככה, רבותי, לא מגיעים לכלום.