לכל אורך הסדרה הוא עשה הכול כדי להוציא את השחקנים היריבים משיווי משקל. הוא זיהה את נקודות התורפה של כל אחד מהם והשתמש בהן בדרכים מפתיעות כדי להפוך אותם להרבה פחות אפקטיביים. הוא גם ידע לנצל את נקודות החוזק של השחקנים שלו ודאג להוציא מהם את המקסימום. כמעט לכל משחק הוא בא עם רעיונות חדשים והיה צעד אחד לפני הצד השני שעוד ניסה להבין מה הוא עשה במשחק הקודם. כולם מדברים על לאנס סטיבנסון, צריך לדבר על הכוכב האמיתי של גמר המזרח - אריק ספולסטרה.
מיאמי הביסה את אינדיאנה ועלתה לגמר ה-NBA
ווגל: "אף פעם לא חכם למשוך בגלימה של סופרמן"
הבעיות שחייבות להדאיג את דוראנט בגמר המערב
למשחק הראשון אינדיאנה הגיעה חדה והוכיחה שהיא יודעת ואוהבת לשחק מול ההגנה האגרסיבית של מיאמי ולנצל את האגרסיביות הזאת כדי לפנות שחקנים לזריקות נוחות ולהכניס כדורים פנימה. אז במשחק השני ספולסטרה החליט לוותר על סימן ההיכר ההגנתי של הקבוצה שלו ולשמור באופן סטנדרטי יותר, ללא דאבל-טימים על כל פיק נ' רול ועם דגש על מניעת כדורים משחקני הפנים. הוא גם עבר להרכב גבוה עם יודוניס האסלם למרות שזה פוגע בהתקפה שלו. ההתקפה אכן התקשתה, אבל ההגנה עשתה את שלה והתעלות של דוויין וויד ולברון ג'יימס ברבע האחרון הספיקה כדי להשיג את ניצחון החוץ הקריטי.
המחצית השנייה של המשחק השלישי החלה סדרה של התאמות קטנות ומרשימות מצד ספולסטרה, זו הייתה המחצית בה מיאמי השתלטה על הסדרה והפכה אותה לחד צדדית. בלטו במיוחד מעבר מפתיע ללחץ בחצי המגרש (ובמשחקים הבאים גם על כל המגרש) מול יריבה שנוטה לאיבודים ושימוש חכם מאוד בפיק נ' רול קרוב לסל בין וייד להאסלם שעזר לוייד להביא לידי ביטוי את משחק המידריינג' המשובח שלו. אך השיא היה במעבר להרכב נמוך, אותו ספולסטרה שמר לרבע האחרון, שלב בו שחקני הפנים של הפייסרס עייפים ומתקשים לנצל את יתרון הגובה. הוא ניצל את היכולת של נוריס קול לשמור על סטיבנסון (אותה זיהה במשחקים הראשונים) ואת המחסור המוחלט של משחק פוסט אצל שחקני הכנף של אינדיאנה (גם בגלל שתמיד יש שני גבוהים באזור הצבע) כדי להעלות חמישייה של קול, ריי אלן, וייד, לברון ובוש שכמעט בלתי אפשרי לעצור. בטח לא כשווסט נאלץ לרדוף אחרי אלן שקלע ארבע שלשות בפחות משש דקות בהן מיאמי הפכה יתרון של שתי נקודות ליתרון 15.
במשחק הרביעי, בזמן שהצוות המקצועי של הפייסרס עוד מעכל את השינויים מהמשחק הקודם, ספולסטרה שוב הפתיע כששלף את רשארד לואיס והעלה אותו בחמישייה. לואיס לא שומר גדול, אבל מספיק חזק כדי להפריע לווסט ומהווה איום משלוש, או לפחות כך קיוו במיאמי לפני שהוא באמת החל לקלוע אותן. מיאמי פתחה את המשחק עם חמישה שחקנים על קו השלוש ונתנה לכריס בוש לתקוף באחד על אחד את רוי היברט מבחוץ. יותר מכל, זה הזכיר את האופן בו אטלנטה שיחקה מול אינדיאנה והקשתה עליה מאוד. להיברט היה קשה במיוחד בסדרה ההיא, וגם הפעם הפתיחה המוחצת של בוש מולו הוציאה אותו לחלוטין מהמשחק ובעצם מהמשך הסדרה אותה החל ביכולת טובה.
לאחר המשחק החמישי, סוג של משחק מנוחה מצד מיאמי שבזכות יום שלשות נדיר הם כמעט ניצחו גם אותו, הגיעה ההתפוצצות במשחק השישי. השיא הגיע בחצי השני של הרבע השני ובתחילת הרבע השלישי, דקות בהן המשחק הזה נסגר באופן הרמטי. בדקות האלה מיאמי ביצעה באופן קבוע שני מהלכים שעד אז כמעט לא נראו בסדרה: פיק נ' רול בצד ימין בין מריו צ'אלמרס לבוש ופיק נ' רול באמצע בין לברון לרשארד. המהלך השני היה קשה במיוחד לדיוויד ווסט (השומר של רשארד) שלא ידע איך להגיב. אחרי כמה שלשות של לואיס וכמה חדירות קלות של ג'יימס ניתן היה לראות שווסט התייאש. וכשווסט מיואש זה אומר שאינדיאנה גמורה.
שני המהלכים המבריקים האלה היו רק הדובדבן שבקצפת שהיא המשחק השישי המושלם על העוגה שהיא הפלייאוף של מיאמי. מסתבר שספולסטרה ידע בדיוק מה הוא עושה בעונה הרגילה החורקת, הוא העדיף לשמור כוחות ולהכין כמה שיותר אופציות לרגעי האמת מאשר לנצח עוד כמה משחקים. עבור הסגל הזקן והשבע של מיאמי זה היה הדבר הנכון. זה לא הפריע להיט להגיע במוכנות גבוהה לפלייאוף, כששחקני המשנה הרלוונטיים בכושר קליעה נהדר ושחקני המפתח טריים ויודעים מה נדרש מהם. בגמר כבר תחכה יריבה ראויה יותר שתעמיד את ספולסטרה במבחן רציני יותר, אבל דיה לסדרה בשעתה.
אי אפשר לסכם את גמר המזרח ללא כמה מילות פרידה מהמפסידה. זקני השבט מתקשים לזכור עונה משונה כמו זו שעברה על הפייסרס השנה. אבל אחרי כל התהפוכות, חשוב לזכור שאינדיאנה סיימה את העונה במקום הריאלי שלה. כדי לעבור את מיאמי בסדרה היא הייתה צריכה למצוא שלושה-ארבעה שחקני ספסל ראויים, בפועל היא מצאה אחד וחצי (סי ג'יי ווטסון ולואיס סקולה). לכן, גם אם שלושת החודשים האחרונים לא היו קורים קשה היה לראות את אינדיאנה מגיעה עם הסגל הנוכחי רחוק יותר מכפי שהגיעה. למזרח העלוב יש בכך חלק, אבל בסיבוב השני אינדיאנה עברה באופן מרשים את וושינגטון - קבוצה טובה בעלייה. למרות ההתקפה שלפרקים נראית מגוחכת, מדובר בקבוצה חזקה מאוד שיודעת לגרום לרוב הגדול של היריבות להיראות הרבה יותר גרוע ומאוד יכול להיות שהייתה עושה את זה גם לחלק מהבכירות במערב (ממקום רביעי ומטה).
לאחר שייקחו כמה ימים להירגע, ראשי הפייסרס יצטרכו להתחיל לחשוב על הצעדים הבאים. בתמונה הגדולה, הם אמורים להיות די מרוצים. הקבוצה אמנם נקלעה למשבר די חסר תקדים עבור קבוצה שהצליחה כל כך בחצי הראשון, אבל ההתמודדות עם המשבר כללה כמה רגעים מרשימים. פול ג'ורג' ודיוויד ווסט הוכיחו אופי נהדר במשחקי מפתח, ג'ורג' היל הוא נכס מול פוינט גארדים דומיננטיים (ג'ון וול יודע על מה מדובר) ולתלכיד של החמישייה הראשונה עדיין יש יותר יתרונות מחסרונות. אבל אם לארי בירד חושב במונחים של ריצה עתידית לאליפות, וזה מה שהוא אמור לחשוב עליו, הוא יצטרך לקבל שלוש החלטות מרכזיות לגבי שלוש דמויות מפתח:
לאנס סטיבנסון: הנושף הפסיכי מסיים חוזה, ולפייסרס לא יהיה פשוט להשאיר אותו. למרות הביטחון המופרז, קבלת ההחלטות הלא אחידה והנטייה לעשות ולהגיד שטויות (שמול מיאמי רק דרבנו את הכוכבים שמנגד), סטיבנסון צפוי להיות אחד השחקנים המבוקשים בקיץ הקרוב. שחקן בן 23 שמתכתב עם טריפל דאבל באופן קבוע, שומר טוב (אבל לא מצוין כפי שעשו ממנו בימים האחרונים, ובטח לא בקליבר של ג'ורג') ובשנתיים האחרונות לקח חלק בקבוצה מנצחת - לא מסתובבים יותר מדי שחקנים מעניינים יותר בשוק החופשי. ההגבהה הצפויה של תקרת השכר אמורה לעזור לפייסרס להציע ללאנס חוזה יפה בלי לשלם מס, אבל תאפשר גם לקבוצות אחרות להציע לו חוזים מוגזמים. בירד צריך לעשות ככל שביכולתו כדי להשאיר את סטיבנסון, כולל ניסיון להיפטר מהחוזה של יאן מהימני או כריס קופלנד כדי לפנות עוד מקום - לא כל אחד מצליח להשתלב במערכת של הפייסרס ועד שיש שחקן שיושב בול על הקבוצה עדיף למצוא דרך להשאיר אותו, אבל אם סטיבנסון ילך על החוזה הכי גבוה שיוצע לו לא בטוח שאינדיאנה תוכל להשוות.
רוי היברט: השחקן שהושפע יותר מכל אחד אחר מהמשבר. אחרי חצי עונה בה נראה כמו עוגן הגנתי מושלם ושחקן שאם ליריבה אין מי שישמור עליו היא בבעיה, אחרי שבעונה שעברה היה כל כך טוב נגד מיאמי שהיא החתימה שחקן במיוחד כדי להתמודד איתו (גרג אודן, זוכרים? היה לו אסיסט בגרבאג' טיים הלילה), בחודשים האחרונים הוא נראה בעיקר אבוד. היו לו הבלחות בכל אחת משלוש הסדרות, אבל רוב הזמן הוא נראה חסר אונים ושתיים משלוש היריבות ניצלו את האיטיות שלו בעזרת שימוש בחמישה שחקני חוץ. האם עדיף לבירד לחפש טרייד על שחקן שעדיין צפוי להיות לו ביקוש? רק אם הוא חושב שיש לירידה הסבר פיזי. לשחקנים בגודל של היברט יש תאריך תפוגה קצר מאחרים ויכול להיות שכבר בגיל 27 הוא מתחיל להתקשות לעמוד בקצב של עונת NBA. אם הבעיה היא פסיכולוגית, כדאי להמשיך לתת צ'אנס לשחקן שכשהוא טוב, מול כל קבוצה שמשחקת עם סנטר סטנדרטי (עדיין כמעט כל קבוצה ב-NBA) הוא שחקן ההגנה המושלם. אבל השארה שלו צריכה לבוא יחד עם ההבנה שיש מאץ'-אפים שלא בשבילו, שצריך גם אופציה ב' למקרים כאלה, מה שמוביל אותי לסימן השאלה המעניין ביותר.
פרנק ווגל: מגיע לווגל הרבה מאוד קרדיט על בניית קבוצה גדולה בלי בחירות דראפט גבוהות ובלי סופרסטאר סטנדרטי, על יצירת ההגנה הטובה בליגה ועל גיבוש חמישייה לוחמת ואיכותית. אין ספק שמדובר באחד המאמנים המצליחים בליגה בשנים האחרונות. אבל בחודשים האחרונים נחשפו שלושה חסרונות מהותיים שלו: 1) הוא לא הצליח להתמודד עם המשבר בזמן אמת, לא הצליח להרוג אותו כשהוא צעיר והביא את הקבוצה שלו לפלייאוף במצב רע מאוד; 2) הוא התקשה לגלות גמישות מול מאץ'-אפים בעייתיים והגיב מאוחר מאוד להתפתחויות, בין היתר בגלל שבעונה הרגילה התעקש על מבנה קבוע. גישת "זה מה שאנחנו עושים והיריבות יצטרכו להתאים את עצמן אלינו" נכשלה, בגמר המזרח הוא חטף נוק-אאוט מספולסטרה; 3) מעט מאוד שחקנים מצליחים להשתלב במערכת שלו. כבר לא ניתן לפטור כמקריות את ההצלחה של שחקני ספסל שהוא לא ספר במקומות אחרים לפני ואחרי שהגיעו אליו (ג'רלד גרין, די ג'יי אוגוסטין, אוון טרנר). אם אינדיאנה רוצה סקוררים על הספסל, היא חייבת להתפשר על האיכויות ההגנתיות שלהם כי סקוררים שמסוגלים לשמור כמו שווגל אוהב עולים כמו שחקני החמישייה שלו.
יותר מהכול, ווגל מזכיר לי את ריק קרלייל בתחילת דרכו בדטרויט - מאמן הגנה נפלא שבנה קבוצה נהדרת שהגיעה לגמר המזרח, אך עוד לא היה מספיק מנוסה וגמיש כדי לקחת אותה את הצעד הנוסף, מה שקרה רק כשהוא הוחלף בלארי בראון. האם גם אינדיאנה צריכה מאמן ותיק יותר שימשיך מהמקום בו ווגל עצר? מאמן שגם יהווה אוטוריטה עבור השחקנים ברגעי משבר, גם יצליח להסתדר עם יותר שחקנים וגם יתרום מניסיונו בסדרות המכריעות? אם בירד רוצה לבצע זעזוע, יכול להיות שזה המקום הנכון ביותר.