5. ליאור רפאלוב (קלאב ברוז')
העונה של רפאלוב קצת קשה לעיכול. דקות המשחק שלו עלו לעומת העונה שעברה, אבל המספרים ירדו במיוחד בכיבוש שערים (ארבעה שערי ליגה לעומת 10 אשתקד). המעמד בקבוצה ובליגה המשיך להתחזק, אבל רק פעמיים הוא השלים 90 דקות ולא הוחלף. זו אולי הייתה קלאב ברוז' החלשה ביותר בה שיחק מאז הצטרף בקיץ 2011, אבל גם עונה בה הגיע הכי קרוב לאליפות. אלא שכמו בשנתיים הקודמות, קלאב ברוז' נחנקה ברגעי האמת ופספסה אפילו את הכרטיס למוקדמות ליגת האלופות.
כמו בכל שנה בברוז', רפאלוב התמודד עם לא מעט והוא שוב הראה שהוא מסוגל להתמודד עם שינויים. גם הוא ידע עליות וירידות. חילופי המאמנים השפיעו, התפקיד במגרש שונה מעט והקשר שיחק לא מעט באגף הימני, אבל בשורה התחתונה רפאלוב סיפק את הסחורה. הוא השתפר בחלק השני של העונה, סיים עם 10 בישולים והיה אחד האחראים הבולטים לקאמבק של הקבוצה לפני הפלייאוף. איך שלא מסתכלים על זה, אחרי שלוש שנים בבלגיה, רפאלוב הוא שחקן מוביל, מוערך, דומיננטי ומשמעותי בקבוצת צמרת בבלגיה. כשבוחנים אותו לאורך זמן, מגלים קו יציב וזה בדיוק מה שמבדיל אותו מחבריו, השגרירים הבכירים בנבחרת ישראל.
כמו כל שחקן שנמצא שנה לפני סוף חוזה, רפאלוב ייתקל בקרוב בדילמה: הארכה או עזיבה. גם ברוז' תעדיף בוודאי למכור, גם בהפסד מינימלי, ולא לתת לו לעזוב בקיץ הבא ללא תמורה. במצבו ובגילו, יש שחקנים שיכוונו להתקדם (מאור מליקסון) ויש שיעדיפו את הנוחות והמעמד בליגה מוכרת (אליניב ברדה). כך או כך, יהיה קיץ מעניין בגזרת רפאלוב.
4. ביברס נאתכו (רובין קאזאן, פאוק סלוניקי)
השגריר המצליח של הכדורגל הישראלי בשנתיים האחרונות יורד שני מקומות בדירוג לעומת העונה שעברה. נאתכו החל את העונה בקאזאן והיה חלק מקמפיין אירופי מוצלח בשלב הבתים של הליגה האירופית והרבה פחות מוצלח בליגה המקומית כשברקע ריחף תאריך סיום החוזה - 31 בדצמבר. בקאזאן עשו הכול כדי להשאיר את נאתכו, אבל זה רצה להתקדם ולחוות ליגה חדשה. גם עזיבת המאמן קורבן ברדייב השפיעה. נאתכו עזב ליוון לא לפני גל שמועות שקשר אותו לקבוצות באנגליה, איטליה וגרמניה.
נאתכו, שכמעט לא ירד מהמגרש בקאזאן, לא רצה להמר בינואר ולא רצה לעצור את המומנטום. הוא ידע שלא פשוט להגיע בינואר לקבוצה שרצה וחיפש מקום שיבטיח לו דקות משחק גם במחיר של חוזה לטווח קצר. פאוק הייתה הפתרון. הוא התאקלם במהרה, כמעט לא ירד מהמגרש ושמר על המספרים הרגילים. שלושה שערים וחמישה בישולים בחצי עונה, גמר גביע וככל הנראה מקום שני. אין ספק, בכל הקשור לשורה הסטטיסטית, נאתכו בהחלט עמד בציפיות. אולי היו לו עונות גדולות והישגיות יותר בקאזאן, אבל גם העונה הנוכחית יכולה להיות מתויגת כמוצלחת.
הכול כבר נכתב על הדרך שעשה נאתכו מאז המעבר המפתיע מהפועל תל אביב לפני קצת יותר מארבע שנים עד הפיכתו לשחקן שכל הליגה הרוסית רודפת אחריו. הכול כבר נכתב על הציפייה מנאתכו - אולי קפטן הנבחרת הבא - להביא את היכולת גם למדים הלאומיים. אבל המשימה הקרובה של נאתכו היא הקיץ הקרוב. פאוק רוצה שימשיך, אולימפיאקוס מנסה לפתות ויש עוד הצעות. בינואר הוא עשה את הבחירה הזהירה, הפעם אפשר לצפות ממנו לכוון למקום קצת יותר גבוה. גם במחיר של להיות שוב זנב לאריות.
3. מונס דאבור (גראסהופרס)
הסיפור של עונת השגרירים. אחרי משא ומתן ארוך ולא מוצלח להארכת חוזה שלווה בלא מעט דקות ספסל, דאבור החליט להיפרד ממכבי תל אביב. גראסהופרס שמחה לשלם את סעיף השחרור הנמוך (450 אלף דולר) והשאר, היסטוריה. החלוץ כבש שמונה שערים בתשעה משחקים (ומאז הוסיף עוד אחד), גראסהופרס שעשתה בשלב מסוים קולות של מאבק אליפות, סיימה שנייה ותלך למוקדמות הצ'מפיונס. ומכבי תל אביב? סיפור דאבור הפך לכתם הראשון שערער את הקונצנזוס שנקרא הניהול של ג'ורדי קרויף.
אבל לדאבור לא אכפת. בגיל 21 הוא לא רצה לעצור את הפריצה ובחר במדויק בליגה שמתאימה לו, בקבוצה שיש לה מקום עבורו ומאמינה בצעירים. חצי העונה האחרונה נתנה הוכחה למה שאפשר היה לראות גם בדקות המעטות שקיבל במכבי תל אביב. דאבור הוא מכונת שערים. בשוויץ, כבש שער כל 140 דקות. לצורך ההשוואה, בכל עונת 2012/13 ממוצע ההבקעות שלו בליגה עמד על שער כל 132 דקות. רק שאשתקד דאבור שיחק רק 60 דקות יותר ממה ששיחק בחצי עונה בשוויץ. מבינים את הפספוס של מכבי?
השבוע קיבל דאבור זימון בכורה לנבחרת הבוגרת של ישראל, בצעד נכון ומתבקש של אלי גוטמן. כרגע, מדובר בשחקן ההתקפה המבטיח ביותר שיש לישראל. שחקן מגוון שיכול לשחק כחלוץ שני או כמספר תשע, משחק טוב עם הפנים לשער ומשלב פיזיות, טכניקה ובעיקר מיקום פנטסטי. ומה יהיה בקריירה האישית? הליגה השוויצרית היא תחנת המעבר המושלמת ושם הוא כבר יצר לעצמו. עכשיו הוא צריך להיתו סבלני, לא לקפוץ על כל הצעה ולתזמן היטב ובלי לחץ את המעבר הבא.
2. אבי ריקן (פ.צ ציריך)
בקיץ 2007, החלה הנהירה הישראלית לבלגיה כשאליניב ברדה, גילי ורמוט וסלים טועמה עשו את המעבר. בעוד השניים האחרונים רשמו הצלחה חלקית, נהוג לראות בהצלחה של ברדה כזו שפתחה את הדלת לנהירה הישראלית לבלגיה מאז ועד היום. ריקן יכול להיות תואם ברדה בשוויץ. העונה הראשונה שלו הייתה פשוט נהדרת וכבר הובילה לשינוי מחשבתי. בשנים הבאות, מעריכים גורמים בכדורגל הישראלי וביניהם ריקן עצמו, יגיעו עוד ועוד ישראלים לליגה השוויצרית.
בשנה הראשונה שלו באירופה, ריקן השיג כל מה שחלם. לא מעט ישראלים נתקלים בקשיי התאקלמות, סובלים מהשינויים המנטאליים והמאבק על דקות משחק ונאבקים בגעגועים וברצון לחזור לארץ. ריקן השתלב במהירות, הפך לשחקן הרכב וסיים עונה עם 28 הופעות (רק אחת כמחליף), שישה שערי ליגה (מעמדה של קשר 50-50), ארבעה בישולים ולקינוח, הניף את הגביע השוויצרי וישחק בעונה הבאה בפלייאוף מוקדמות הליגה האירופית.
מבחינת ריקן, העונה הנוכחית היא המשך ישיר להתקדמות שעשה בבית"ר ירושלים אשתקד. הקהל השוויצרי התאהב ברוח הלחימה, הדינמיות וההקרבה שהוא מביא למשחק והיכולת באה לידי ביטוי גם בשורה הסטטיסטית. ממש כמו בישראל, ריקן מספק כניסות מהקישור שעוזרות לו להבקיע ולבשל. כאן טמונה הנקודה. הגדולה של שחקן היא להתאקלם מהר בליגה חדשה ולהביא את היכולות שלו גם לאור שינויי הסגנון הנדרשים. ריקן עמד במשימה בגדול. עכשיו יש לו משימה חדשה: לתפוס מקום בקישור הנבחרת.
1. גיא לוזון (סטנדרד ליאז')
נתחיל מהסוף. יש משהו קצת מטריד במתקפה של לוזון על שיטת הקיזוז בבלגיה ולא רק בגלל ההיסטוריה המשפחתית. אז נכון, סטנדרד שלו צברה שלוש נקודות יותר מאנדרלכט וקלאב ברוז' במצטבר, אבל צריך להסתכל על עוד עובדות. תשעה מחזורים לסיום, אחרי הקיזוז, הפער בין השתיים עמד על שמונה נקודות. ובכלל, בפלייאוף סטנדרד צברה 15 נקודות מ-30 ואנדרלכט צברה 22. ואם הולכים עוד יותר אחורה, הרי שהקבוצה של לוזון כבר הוליכה ב-12 נקודות בשלבים מאוחרים של הסיבוב השני וראתה את הפער מצטמצם לארבע לפני הקיזוז. אז תגידו אתם, מי אשם באובדן האליפות?
המציאות היא שסטנדרד בעטה בדלי והגיעה לא מספיק מוכנה למאני טיים. ייתכן והקבוצה הצעירה התקשתה לעמוד במתח ולכן נכנעה לקבוצה היחידה שלא נחנקה מהלחץ. לוזון כמובן לא חף מביקורת כראש המערכת, אבל השורה התחתונה בעניינו לא משתנה. כשלוזון קיבל את התפקיד, כולם הרימו גבה. אמרו שהכול בזכות הקשרים של דודו דהאן, שהמינוי מסריח, שהוא לא יגיע לחגים, שבינואר הוא יאמן את בית"ר. גם הקהל הפגין נגדו והתקשורת הבלגית חיכתה לו בפינה. אז תגידו אתם, מקום שני וחוזה חדש זו הצלחה?
נמאס לדבר על לוזון במונחים של סתימת פיות. מזמן הוא הוכיח שמדובר באחד המאמנים המובילים בכדורגל הישראלי והעונה הזו הייתה רק חותמת סופית. לוזון הגיע לבלגיה ונתן לספקנים גרסה אקסצנטרית של עצמו עם כל הבעות הפנים, הטירוף על הקווים, הציטוטים מהבטן והאנרגיות. יש כאלה שאהבו את זה, יש כאלה שהתחברו לזה ויש כאלה שנכנסו בו בכל הכוח, אבל הוא נשאר נאמן לעצמו ולא ספר אף אחד, גם לא את בלם נבחרת ישראל שקיבל ממנו 500 דקות ליגה. הוא הוביל את סטנדרד לעונה הכי מוצלחת מאז האליפות האחרונה ב-2009. אז תגידו אתם, המינוי הוכיח את עצמו?
יש ללוזון לאן להתקדם בכל הקשור לטקטיקה וניהול משחק. הוא לא רוצה להיות רק האיש המוטרף על הקווים, המוטיבטור. הנהלת סטנדרד הביעה בו אמון, אבל בעונה הבאה המטרות יעלו בהתאם. לא עוד "מקומות 1-3", אלא צעד קטן אחד יותר מהמקום אליו הגיעה הקבוצה העונה. בעונה הבאה, רק אליפות תיחשב להצלחה עבור לוזון. בעונה הבאה גם יצפו ממנו לנסות להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות ולעשות שם קמפיין מכובד. בעונה הבאה, הלחץ עליו יהיה יותר גדול, אבל אולי היחס טיפה יותר חיובי. ועד העונה הבאה, תגידו אתם, לוזון ראוי להיות שגריר העונה?
כמעט נכנסו:
רוברטו קולאוטי (אנורתוזיס): עונה של 15 שערים הפכה אותו משחקן גמור לחלוץ מבוקש בקפריסין ויוון.
אלמוג כהן (אינגולשטאט): קפטן ישראלי בקבוצה גרמנית. מתי יסתיים החרם של גוטמן?
קובי מויאל (שריף): הופעות פנטסטיות בליגה האירופית ועונת בכורה מוצלחת כשגריר.
רמי גרשון (בוורן): שחקן העונה של אוהדי בוורן, בדרך למעבר גדול לגנט. חזר למסלול הנכון אחרי עונה קשה.
מספר העונה
מלך השערים
1. רוברטו קולאוטי (אנורתוזיס) 15
2. מונס דאבור (גראסהופרס) 9
3. אבי ריקן (פ.צ ציריך) 6
4. שלומי ארבייטמן (מונס) 5
5. עדן בן בסט (טולוז), ביברס נאתכו (קאזאן/פאוק), ליאור רפאלוב (קלאב ברוז'), בן שהר (ארמיניה) 4
מלך הבישולים
1. ליאור רפאלוב (קלאב ברוז') 10
2. ביברס נאתכו (קאזאן/פאוק) 8
3. משה אוחיון (אנורתוזיס) 6
4. מאור מליקסון (ולנסיין) 5
5. אבי ריקן (פ.צ ציריך) 4
דקות משחק *
1. ביברס נאתכו (קאזאן/פאוק) 2,984
2. רוברטו קולאוטי (אנורתוזיס) 2,548
3. חיים מגרלשווילי (א.א.ק לרנקה) 2,420
4. אבי ריקן (פ.צ ציריך) 2,358
5. ליאור רפאלוב (קלאב ברוז') 2,027
הכי מעט דקות *
1. דודו ביטון (סטנדרד/אלקורקון) 149
2. עמית בן שושן (אנורתוזיס) 265
3. דודו אוואט (מאיורקה) 365
4. עודד גביש (שלאסק וורוצלאב) 482
5. דן מורי (ויטסה) 495
הופעות *
1. ביברס נאתכו (קאזאן/פאוק) 36
-. מאור מליקסון (ולנסיין) 36
3. ליאור רפאלוב (קלאב ברוז') 33
4. גיא אסולין (הרקולס) 31
-. רוברטו קולאוטי (אנורתוזיס) 31
הכי מעט הופעות *
1. דודו אוואט (מאיורקה) 5
2. דודו ביטון (סטנדרד/אלקורקון) 6
-. דן מורי (ויטסה) 6
4. עודד גביש (שלאסק וורוצלאב) 8
5. טל בן חיים (סטנדרד) 10
* הנתונים כוללים משחקי ליגה בלבד ורק שחקנים ששיחקו עונה מלאה באירופה.