אילו רק היינו מנצחים בדרבי, 2:3, משער בדקה ה-93, בעשרה שחקנים, ניחא. אילו רק היינו עושים זאת במהפך מדהים, בלתי נתפס, כנגד כל הסיכויים, כנגד מהלך המשחק, מילא. אילו רק ראינו אלפי אדומים צוהלים ביציע בדקה ה-87, כשהם מרגישים תחושה עילאית על ניצחון בפנדל שלא היה, וכבר דקה לאחר מכן, כשהכרוז עוד לא מספיק לצהול, שחקן העבר שלהם טל בן חיים סוחט פנדל, דיינו. ואילו מי שכבש לא היה שנוא נפשם ערן זהבי, שכבש וכבש וכבש, ואחרי השער הראשון עשה פיו פיו, ואחרי השני כבר שלף תת מקלע, ובשלישי כבר התקשה לירות כי כל השחקנים ועוד רבבות בבית עטו עליו - אילו כל זה לא היה קורה, עוד יכולנו לקבל את זה כעוד ניצחון גדול, ענק, היסטורי, ותו לא.
אילו לא היינו פותחים פער שבע מבאר שבע, אילו לא יכולנו לשמוע עד תל אביב את אנחות הייאוש שלהם, אילו לא שברנו מנטלית את יריבינו, ניחא. אילו לא חווינו, אולי לראשונה בחיינו, את מה שסיפרו לנו אבותינו לפני השינה, על הווינריות של המועדון והאופי הייחודי והמחויבות לניצחון והתשוקה המכביסטית, אילו השער לא היה נכבש שש שניות לפני סיום הדקה ה-93 - אילו כל זה לא היה קורה ממש מתחת לשער 11 בבלומפילד, היינו מסתפקים ב-2:2 מלא גאווה.
אילו זהבי לא היה שולח את הכדור בדיוק מושלם לפינה הרחוקה, ועושה זאת בעוצמה האידיאלית - כזו שתכניע את קליימן, אך במקביל תאפשר לכדור להתגלגל בהילוך איטי דייויד לינצ'י, וכל זאת על רקע התפאורה המרהיבה של שער 11 שמקפץ השמיימה כגוש אחד אילו כל זה לא היה קורה במשחק החשוב מכולם, גם אז היינו ממשיכים לאהוב את קבוצתנו עד דמעות ולעקוב אחריה במסירות ולראות בכדורגל כמשחק הטוב עלי האדמות. כן, גם אז.
אילו לא הייתי קורא ברשתות החברתיות לגלוגים אדומים אחרי הפציעה של יצחקי וההפסד בבאזל, ואילו לא היה נתלה השלט האיום הזה בשער 5 ונפרס לכל אורכו, ודאי אז היינו ממשיכים להאמין שנסתרות הן דרכי האל, ושאין צדק בעולם, שצדיק ורע לו רשע וטוב לו, שכל סוגיית התגמול היא מסתורית ושמיימית ואל לנו לצפות לעונש למרושעים. אילו עומר דמארי לא היה יורה לעבר שער 11 בתנועה שרק לפני מספר חודשים גררה גינויים ונחשבה לאלימה ומסוכנת, עוד היינו חוששים שתדמיתו תיפגע.
אילו בתקשורת היו מבינים לעומק את מהותו של אוהד הכדורגל, לא היה מדווח בהפתעה על כמה אוהדים שהתעלפו בחגיגות ביציע, אלא על האלפים שהצליחו להתגבר על המעמסה הנפשית ולא להתעלף. אילו ברק בדש לא היה משחק בכזו נחישות ויעילות, ודוהר קדימה כדי לבשל לזהבי את בישול העונה, אילו בדש לא היה מעניק לאוהדים סוג של תקווה ברגעי מצוקה שבהם נעדרים דאבור ויצחקי ופריצה - אילו כל זה לא היה קורה, עוד היינו מאמינים לטענות שג'ורדי איבד את הטאץ'.
ואילו זהבי לא היה משתווה לדריקס ושפיגל ומשלים שלושער אדיר בדרבי, אילו לא היה נכנס על חשבון לוגסי לרשימת המיתוסים לצד שארפ וסולסשיאר, אילו לא היה קובע את תוצאת כדורגל הקלאסית מכולן, 2:3 - אולי הייתה נמנעת מאיתנו ריצת האמוק של הספסל לעבר החבורה העולצת. ואילו לא הייתה מתקיימת הריצה הזו, שנוצרה כמו התפוצצות ובעקבותיה הספסל ניתז ממקומו והתפזר לכל עבר, לא היינו עדים לזינוק מהמקום של מאמננו פאולו סוזה, לכוח המתפרץ שלו, למהירות שעדיין יש לו ברגליים, שמהווה תזכורת ליכולות הפיזיות שהפכו אותו לאחד מהקשרים הטובים באירופה, שמהווה תזכורת לכבוד שנפל בחלקנו שיעבוד לצדנו, ששמה בפרופורציות את הביקורת על התנהלותו המקצועית.
ואילו הריצה הזו, הכל כך אמוציונלית, כמו מוריניו באולד טראפורד וגוארדיולה בסטמפורד ברידג' - אילו היא לא הייתה קורית, ייתכן שהמאמן עם אחוזי ההצלחה הנדירים האלה היה נזכר כמאמן הגנתי ותו לא, והיו ממשיכים לדבר על היותו מתנשא ויהיר ומנוכר, והייתה נחסכת מהאוהדים הסצינה הזאת, המחווה הזאת, שמקרבת לבבות יותר מהכול, ולא היה נגלה לעינינו מאמן שהרבה מעבר למקצוען וטקטיקן, הוא לפני הכול מחויב ונלהב וטעון, ולפעמים כל מה שהוא רוצה זה לרוץ ולהצטרף לחגיגה.
ואילו זה היה עולם מושלם, מיד אחרי השער הזה הייתה נגמרת העונה, ונגמרת הליגה, ולמעשה כל הכדורגל הישראלי היה יוצא לפגרה ותנומה ארוכה, כי זה כל מה שהיינו צריכים, זה אמור היה להיות אקורד הסיום, מכאן אפשר רק לרדת. אבל ביום שני יש עוד דרבי.