4: נקודת שבירה
הפועל באר שבע יצאה ממשחק העונה עם שלוש תובנות עיקריות: אחת, הפערים המקצועיים ממכבי תל אביב גדולים מאוד. שתיים, השבירה אחרי השער בדקה הראשונה מלמדת גם על הפערים המנטאליים. שלוש, חלום האליפות נגוז. איך שלא מסתכלים על זה, באר שבע חטפה סטירה בבלומפילד והוחזרה בכוח למציאות. אפשר לדמות את המצב שלה לזה של חייל ששקוע בשינה עמוקה כשחברו בא בצעקות לנער אותו מהמיטה ושולח אותו מדדה ושבו"ז לעמדת השמירה. אלא שלחייל שלנו אין סיבה להתבאס. הוא יוצא הביתה בסוף השבוע. ובאר שבע? יש לה כרטיס לאירופה, סגנות, חצי גמר גביע. העונה שלה תיזכר כהצלחה מסחררת כמעט בכל סיטואציה. אלא שדווקא עכשיו היא תעמוד למבחן משמעותי. תהליך הפקת הלקחים לעונה הבאה צריך להתחיל כבר מעכשיו.
באר שבע קיבלה העונה המון מחמאות על אופי. שמונה פעמים היא חזרה מפיגור ונמנעה מהפסד (שבעה מהפכים מושלמים לניצחון) ומעבר לזה, היא ידעה להישאר בתמונה, להמשיך לרדוף ולהתגבר על נקודות משבר. אחרי ה-0:0 הביתי מול רעננה שהגדיל את הפער לארבע, האדומים לא הפסידו שבעה משחקים ברציפות עד משחק העונה. אחרי ההפסד הקודם בבלומפילד, המשיכה הקבוצה לארבעה ניצחונות ברציפות. לא פשוט לרדוף אחרי יריבה עם 83 אחוזי הצלחה ושאיבדה בסך הכול 14 נקודות כל העונה, אבל באר שבע עמדה במשימה. חלקית לפחות. למעשה, היא הפגינה עוצמה מול כל יריבה בליגה שהיא לא מכבי תל אביב.
"כל השבוע התכוננו טקטית ומנטלית, ואז הגיע הגול בדקה הראשונה ושבר אותנו", אמר שחקן בקבוצה אחרי ההפסד. שער בדקה הראשונה, במיוחד כזה שמתברר כלא חוקי בעליל, משנה משחק ויש לו השפעה פסיכולוגית עצומה, אבל במקרה של משחק העונה נראה שהוא רק העצים את חוסר האמונה של שחקני באר שבע ביכולתם לנצח בבלומפילד. מכבי תל אביב היא קבוצה הרבה יותר טובה. יש לה יתרון בכל עמדה במגרש וסגל עמוק ומגוון הרבה יותר, אבל ביום שני בא לידי ביטוי היתרון המנטאלי. היכולת לבוא למשחק גדול ולהתעלות ברגע האמת דווקא אחרי שבועות של יכולת בינונית מבדילה קבוצות גדולות מסתם קבוצות טובות. וביום שני, הצהובים באו לדרוס, האדומים קיוו שיהיה בסדר.
יש לא מעט לקחים שבאר שבע צריכה ללמוד מהמשחק הזה ומהעונה כולה כחלק מהשאיפה להתבסס כקבוצת צמרת שנאבקת על האליפות מדי שנה. מקצועית, אלישע לוי יצטרך סגל הרבה יותר עמוק שלא מתערער גם נוכח פציעה של שחקן דומיננטי או ירידה ביכולת של הכוכבים בחלק הקדמי. מנטאלית, באר שבע תצטרך ללמוד להאמין שהיא מסוגלת להישיר מבט בפנים של מכבי תל אביב. לפיכך, יש הבדל משמעותי בין לסיים עונה במרחק חמש, שש או שמונה נקודות מהאלופה לבין ירידת מתח שתגדיל את הפער לדו ספרתי. זה בדיוק בין ההבדל בין סגנית חד פעמית בעונה חלשה (ע"ע מכבי פתח תקוה או מכבי נתניה) לבין קבוצה גדולה שנלחמת עד הסוף בכל מצב. פיניש טוב לליגה חשוב לבאר שבע בדיוק כמו הגביע. כי אתם יודעים מה יקרה לחייל אם ייתפס שובר שמירה רגע לפני היציאה.
התחזית לשבת: הפועל תל אביב ידעה להרים את עצמה מטראומת הדרבי בצורה מעוררת כבוד. השאלה האם זה יספיק מול יריבה שהיא לא מכבי חיפה?
שימו לב: בארבעת המשחקים האחרונים, באר שבע הבקיעה שלושה שערים - עצמי, פאיוביץ' וסוארס. לאן נעלמו שחקני החלק הקדמי?
4: נקודת משחק
כרגיל בשלבים האלה של העונה, מוקד העניין עובר לפלייאוף התחתון. חמש נקודות בלבד מפרידות הפועל עכו שבמקום ה-10 למכבי פתח תקוה שמתחת לקו האדום והפועל ניר רמת השרון שבמקום האחרון. בשבועות הקרובים נקבל מרתון מורט עצבים של מפגשים ישירים בין חמש המועמדות לירידה. פעם אמרו שקרבות תחתית מוכרעים על לחימה ואגרסיביות. היום זה לא לגמרי מספיק. הפלייאוף התחתון, בפורמט הנוכחי שלו, דומה לקרב שחמט. אסור למעוד, אסור למצמץ וצריך לתכנן אסטרטגיה קדימה. ההנחה הבסיסית היא: מי שלא תפסיד ליריבות הישירות שלה ולא תאבד נקודות מול הקבוצות שגמרו את העונה, תשרוד. כך שמכבי פתח תקוה כבר נמצאת בפיגור.
ברוב שלבי הפלייאוף התחתון בעונה שעברה נאבקו שש קבוצות נגד הירידה, מה שהפך את המשחקים ליותר טקטיים וסגורים. התוצאה: כ-40 אחוז מהמשחקים הסתיימו ללא הכרעה. הפועל עכו סיימה ראשונה בפלייאוף התחתון עם 13 נקודות (שלושה ניצחונות וארבע תוצאות תיקו) וגם בני סכנין (11 נקודות) סיימה את הפלייאוף ללא הפסד ועם חמש תוצאות תיקו. השנה צפוי יותר אוויר. בית"ר כבר מחוץ למאבק, גם אשדוד והפועל חיפה לא ייגררו פנימה. ואילו עכו ורעננה תלויות בעצמן. תוצאות טובות השבת מול פתח תקוה ורמת השרון והן קרובות לחוף מבטחים. הפסד? זכייני השידור יצטרכו לשנות סדרי עדיפויות.
המחזור שעבר התנהג כמצופה. אשדוד וחיפה חילקו נקודות, ואילו הנקודה די שירתה את האינטרסים של עכו ורעננה. רק המלאבסים ירו לעצמם ברגל. ההתפרקות שלהם מול יריבה בהרכב חסר, שהחלום היחיד שלה העונה התנפץ לרסיסים ובמשחק שנערך עם קהל מועט ועוין, צריכה להדליק נורות אדומות. הפלייאוף התחתון הוא קרב ארוך של מומנטום ועצבים. כרגע, פתח תקוה נראית במצב הכי פחות טוב ולא רק בשל ההנחה שהיריבות הישירות לא יאבדו נקודות מול בית"ר. לרפואה ולוזון אין את האקס פקטור למאבקים הללו. לעכו יש את הניסיון והטירוף של יובל נעים, לבני יהודה את הקהל ושחקני הבית ולרמת השרון את הרוח של חיים שאבו והשערים של קני סייף. לעומת זאת, הווינר הגדול של פתח תקוה פרש לאחרונה בגלל פציעה.
העונה של מכבי פתח תקוה היא כישלון אחד גדול, החל מבניית הסגל ועד האווירה הכללית שמסביב למועדון. בקיץ הלכו על קבוצה שבבסיסה צעירה, אבל נפלו כמעט עם כל שחקני הרכש. רועי דיין לא בעניינים, אלרואי כהן לא התחבר, פדרו גלבאן אמנם הבקיע שישה שערים, אבל קשה להצביע על דומיננטיות או מנהיגות ומלבדו, אגב, אף שחקן לא הבקיע יותר משלושה שערים - ללמד על הדלות בחלק הקדמי. למעשה, למעט הברקות של הכישרון לידור כהן והבלחות של ארפן זנלי שהגיע בינואר, פתח תקוה נראית על המגרש כמו קבוצה ללא ניצוץ וגם הצרחות של לוזון ורפואה בחדר ההלבשה לא שינו את המצב. שני המאמנים מבינים היטב שבפלייאוף התחתון אין יותר גרוע מאדישות ומומנטום שלילי. לקבוצה כבויה וקפואה אין שום סיכוי לשרוד. המשחק מול עכו לא פחות מקריטי והוא טומן בחובו הזדמנות לתקן ולטרוף מחדש את הקלפים בתחתית. הוא גם יראה האם בסגל של המלאבסים יש מי שיידע לקום ולקחת אחריות ברגע האמת או שאחרי מקרה מגמאדוב לפני שנתיים, שוב יצטרכו שם להחזיר מישהו מפרישה.
התחזית לשבת: מכבי פתח תקוה מחזיקה במאזן אימה של 23 אחוזי הצלחה בבית, אבל הפועל עכו גרועה יותר בחוץ עם 20 אחוזי הצלחה.
שימו לב: בתחילת העונה רצו בפתח תקוה לשחרר את ויקטור מרעי שלא זכה לדקות, כיום הוא החלוץ הבכיר בסגל. מאזנו: שער ליגה אחד. נגד עכו.
2: שובר שוויון
המשחק בין אשדוד והפועל חיפה לא אמור לקבוע דבר. המנצחת תבטיח את הישארות, המפסידה תחכה עוד שבוע ותיקו אמור לשרת את שתיהן. בעונה שעברה 11-13 נקודות בפלייאוף התחתון הספיקו כדי להישאר בליגה. על פי החישוב הזה, 32 נקודות אמורות להספיק על מנת להישאר. לאשדוד והפועל חיפה 31 כל אחת ולכן בקרוב מאוד שתיהן יוכלו ללכת לים ולהתפנות לסיכומים. בחיפה ודאי יהיה מי שיאמר שלמרות חוסר היציבות המשווע ונפילת המתח בשבועות האחרונים, העונה הזו היא שיפור לעומת העונה שעברה בה נאבקה הקבוצה עד המחזור האחרון. באשדוד? אפילו את זה אי אפשר להגיד. זו הייתה סתם עוד עונה בינונית. היו קצת הבלחות, הופעות טובות מול קבוצות גדולות, אבל השורה התחתונה זהה.
למעט עונה אחת, בשמונה השנים האחרונות אשדוד סיימה במקומות 6-8 והשנה כנראה לא תהיה שונה. האם זו תקרת הזכוכית של אשדוד על מתקניה, אוהדיה ומשאביה? יכול מאוד להיות שכן. אבל האם זה מספיק? האם למועדון כדורגל יש זכות קיום בלי שאיפות? נסו רגע לחשוב מה אתם זוכרים מכל אותן עונות בינוניות של אשדוד במרכז הטבלה? את ניר ביטון ואמברוז, ומה עוד? לא הרבה. הסיפור של אשדוד הוא גם הלקח של הפועל חיפה. בעתיד, היא לא תוכל להרשות לעצמה להסתפק לאורך זמן בלא להיאבק נגד הירידה. גם שלומי דורה, אחד שחולם לקבל צ'אנס במועדון גדול, צריך לזכור דבר חשוב: אף אחד, אבל אף אחד, לא אוהב קבוצות גארבג' טיים ו/או מאמנים שמזוהים איתן.