משפט שדה: על פרשיית רובן ראיוס-רפי דהן

דווקא בעידן של עושר תקשורתי וריבוי ערוצים נוהגים אנשי ספורט להתחבא. שחקנים חוששים, מסרבים לדבר לייחוס, מצוטטים בעילום שם. כשכל מילה מחשידה אותך וכשקבוצות נוקטות בשיטות הערפול, כולם הופכים פתאום לדגים. ביום ראשון לקראת עשר בלילה נפרצו כל הסכרים. ציוצים בגנות רובן ראיוס פשטו על טוויטר, והם לא היו עדינים במיוחד. לא היו אלה הקולות של אוסף אקראי של טוקבקיסטים, אלא תרועות רמות של בכירי הכדורגלנים בישראל, ממאור בוזגלו ("זה חוסר כבוד, מגיעה לו הרחקה ארוכה") דרך טל בן חיים ("רובן ראיוס, רק אלוהים ישלם לך") ועד דודו ביטון ("לגרש אותו מישראל ומהר!!". מאוחר יותר הוא התנצל על הציוץ הזה). זה היה קונצנזוס של זעם, לינץ' לא מתוכנן של קולגות שראו, נחרדו ופשוט נתנו לכעס לצאת החוצה, ללא רשות מדוברים ובלי פילטרים.

עוד ניגע במשמעות ההתבטאויות הללו, אבל לפני כן כדאי דווקא להתעכב על אחד הציוצים הפחות בולטים, לכאורה בערב הזה, של "מכבי חיפה אונליין", אחד מאתרי האוהדים הוותיקים בישראל. הנה הוא, כאן:

נמרוד עופרן עונה לדוד רוזנטל: זו שנאת זרים, ועוד איך

בחיפה מזכירים לעגייב שייחל לראיוס לא ללכת יותר, את התיקול הדומה שלו

גם כאן ניכרת האימפולסיביות, אבל יחי ההבדל. אין זה קרוב משפחה של הנפגע, שחקן יריב או סתם קהילת שוחרי שלום נגד אלימות בכדורגל. זהו ארגון אוהדים, מהוותיקים והמסורים שיש. ומהו טיבו של ארגון אוהדים אם לא הקנאות הבלתי מסויגת כלפי הקבוצה והשחקנים? הלא כבר התרגלנו לכך שהפנאטים של הכדורגל נמנים עם הקהילות הכי חסרות פשרות בכל תרבות, מערבית ומזרחית כאחד. אפשר היה לצפות מאנשי "מכבי חיפה אונליין" שלכל הפחות ימלאו פיהם מים. הם בחרו להגיב, ובצורה החמורה ביותר.

יש רגעים, והם לא רבים, שבהם אהדת המשחק גוברת על אהדת הקבוצה. כשאתה רואה שחקן שפוגע ביריבו בצורה כל כך מכוערת, חסרת רחמים ונטולת הקשר למשחק, מסתבר שלא משנה איזה כובע אתה חובש, זה עדיין מגעיל אותך. מגעיל ומקומם. ואותם אוהדים של "מכבי חיפה אונליין" לא ראו לנגד עיניהם את הירוק של ראיוס, הם שמעו את זעקות השבר, תרתי משמע, של דהן. לבם יצא אליו.

צפו: 2:2 דרמטי בין מכבי חיפה לבני יהודה, כניסה חמורה של ראיוס בדהן

בבני יהודה תוקפים: "זה היה מכוון, ראיוס אפס מאופס"

רובן ראיוס בכה: "זה לא היה בכוונה, אף פעם לא פגעתי בשחקן"

אוהדי מכבי חיפה קראו לבנאדו להתפטר

אבוקסיס לא מעכל שבני יהודה שמטה עוד ניצחון

הקולות שנשמעו בתקשורת בשעות שלאחר המקרה התחלקו לשניים: אלה שתובעים למצות את העונש המקסימלי עם ראיוס (גילוי נאות: כותב שורות אלה צייץ מיד לאחר האירוע שלדעתו מגיעה לקשר הרחקה מעשרה משחקים) ואלה שטוענים שלו היה זה שחקן ישראלי, עוצמת התגובות הייתה נמוכה בהרבה וחוסר הקולגיאליות לא היה כל כך בולט. עם אלה ועם אלה יש מידה של צדק, אולם צריך לזכור ששחקנים ישראלים כבר עלו בעבר על המוקד. מאיר מליקה ב-1994 ואלון חלפון ב-1995 נקברו תחת מטח של ביקורות גלויות בגין הפציעות שגרמו לרומן פץ ואלון ברומר, ורק בשנה שעברה גיא פניני נרגם קשות בעקבות מקרה שולדברנד (אם כי פה הייתה אלימות מילולית ולא פיזית). במקרים כאלה לא הכוונה היא העיקר אלא התוצאה, וככל שהיא חמורה יותר כך גם שומעים את ההדים. הרי לו היה שי אבוטבול מצליח לנפץ את הרגל של ערן זהבי בדרבי של השנה שעברה, כנראה שגם הוא היה זוכה לקיתונות של רותחין מכל עבר.

האם בכל זאת יש אמת בטענה על המוצא? בהחלט, הקשר קיים, אך הוא אינו כזה מובהק, אלא תלוי בעוד מספר גורמים: מעמדו של השחקן, הוותק שלו בליגה, מצב הקבוצה והמוניטין שלו. אין דינם של קרלוס גרסיה או דלה איינוגבה, זרים מנוסים שכבר התחברו לכדורגל המקומי, כדינם של זרים שהגיעו לישראל השנה. כמו ראיוס, למשל. איך שלא יהיה, תהפכו לרגע את התפקידים. נניח ששחקן מבני יהודה היה זה שמבצע את העבירה על ראיוס. חברים כמו דודו ביטון ומאור בוזגלו היו בוודאי שותקים, או לכל היותר מוציאים גינוי רפה, אבל סמכו על התקשורת שעדיין הייתה מסתערת על הפוגע. סמכו גם על מכבי חיפה שהייתה מטילה את כל כובד משקלה, כפי שצריך לעשות, על מנת שימוצה עמו הדין.

באשר למכבי חיפה, ראיוס הכניס אותה למלכוד. מועדוני כדורגל מאוד לא אוהבים אינסידנטים כאלה. בדרך כלל זה לא מה שקורה בזמן האירוע, אלא מה שקורה אחריו. לך תתמודד עם כל הבלגן, הריקושטים שעפים מכל כיוון, השריפות שנדמה ששככו ולפתע בוערות מחדש. בדרך כלל, כי במכבי חיפה זה היה מקרה שונה לחלוטין: הם החלו להתמודד עם העסק הזה שניות אחרי שדהן נשכב על הדשא, כשד"ר עמי ברבר נכנס לשדה. כמה משמעות, ולו סמלית, יש לעובדה שרופא הקבוצה היריבה הוא אחד הראשונים שמגיעים להגיש עזרה לשחקן פצוע. כן, זו שבועת רופאים וכן, ברור שהוא צריך לסייע, אבל העובדה שד"ר ברבר הזה, שהציל בזמנו את שופט העבר סוהיל דאוד ממוות ודאי, תמיד נמצא שם היא חלק מהתדמית המקצועית של מכבי חיפה.

אחר כך הגיע הראיון של אריק בנאדו. לבנאדו שיחק המזל לא מעט פעמים בערב הזה: הפציעה של דהן הקהתה את המחאות שנשמעו נגדו מהיציע, השוויון הציל נקודה במאבק על אירופה והגרון שלו הלך לחלוטין. יצא לו טוב, כי כשבנאדו דיבר על הפאול של ראיוס, נשמע כאילו הוא מחניק בכי. במתכוון או שלא, הדרמה התעצמה בזכות הצרידות. אותנטי או לא? תשפטו בעצמכם, אבל על דבר אחד קשה לחלוק: הוא היה כן, כאב לו. בנאדו חש אחריות כלפי מעשה של שחקן שלו ופשוט התבייש. לפעמים לא צריך להתבייש בלהתבייש.

ולבסוף, באה ההתנצלות של ראיוס. שוב, כמו במקרה בנאדו קשה לשפוט את מהות סף הבכי, אלא שבניגוד לבנאדו, הכנות בדבריו של הקשר לא ברורה במאת האחוזים. דבר אחד כן ברור פה: במכבי חיפה לא חיכו לתמונה המסורתית של הפוגע שמגיע עם זר פרחים למיטתו של הנפגע. ההתנצלות הראשונית מפיו של השחקן נשמעה דקות לאחר השריקה.

מכבי חיפה, מועדון חבוט שאיבד בשנים האחרונות מיוקרתו, הראתה כיצד מטפלים נכון במקרה שבו קל להתפזר, לצאת בהאשמות ולהיכנע לפופוליזם. ובכל זאת, נותרה לה עוד משימה אחת, הקשה מכולן: טיפול הוגן, לפי מידות נכונות, בראיוס. הירוקים לא יכולים לחכות להחלטת בית הדין של ההתאחדות, ומאידך לא צריכים ליישר קו עם אלה שתובעים את ראשו של הקשר ולנקוט בצעדים חסרי פרופורציות. בימים הקרובים נדע בדיוק מה עשתה מכבי חיפה בשם המועדון ובשם הצדק, ואז נוכל לתת ציון סופי להתנהלות שלה, שלפחות עד כה הייתה מופתית.

האיש שהכי לא ניסה לייפות את הדברים מהצד של בני יהודה היה דווקא יוסי אבוקסיס. מול מצלמות הטלוויזיה הוא היה שקול ומתון, הכי לא אבוקסיס שהכרנו בעבר. "זו הייתה נראית כניסה חזקה של ראיוס", אמר, "הבנתי שבמהלך המשחק היו ביניהם דיבורים וקללות. אני צריך לראות את זה שוב". מכל המצוטטים, הוא היה היחיד שהעיד על כך שהתיקול של ראיוס לא הגיע יש מאין, שהוא היה בגדר סגירת חשבון. לחשבון פתוח אחראים שניים. ראיוס היה רק אחד מהם.

אולי מאמן בני יהודה עשה את זה מתוך אמפתיה לאבוקסיס השחקן, בולדוג נטול עכבות שהעיף חלוצים באוויר. ואולי הייתה זו סיבה אחרת. אבוקסיס, וזה ניכר עליו מהרגע שלקח את בני יהודה, הוא אדם שונה - שקול יותר, מסתכל על הדברים בצורה מערכתית, סופר עד עשר לפני שהוא משמיע ביקורת. העובדה שהגיע לעמדת הראיונות אחרי משחק שבו איבד עוד קשר חשוב בפציעה חמורה, שמט עוד יתרון שניות לפני שריקת הסיום והתנסח בזהירות מרבית, מספרת את הסיפור המלא על השינוי הגדול. אותו אדם שרק לפני שנה נכנס באופן בלתי נשלט בשופטים וברח מאחריות, מבין היום שהדרך לצמרת מתחילה בהתנהלות אחרי המשחק ולא באימון הראשון של השבוע. אבוקסיס אינו מאמן טוב יותר משהיה לפני שנה ושנתיים (כבר אז הוא לא היה רע), הוא פשוט מבין היום את כוחו של הפאסון ועושה בו שימוש נכון.