לא היה חסר מזל רע ב-NBA ב-2013. כמעט כל מי שקשור לסן אנטוניו יכול להיכנס למשבצת הזאת, עם דגש על טים דאנקן, שעל משחק 6 ההרואי שלו בגמר היינו אמורים לדבר עד עכשיו. גם קובי בריאנט, שסבל מפציעה מחסלת קריירות ברגע הכי מעצבן - שנייה לפני פלייאוף שהוא סחב אליו את הלייקרס על הגב עם יכולת לא אנושית, עבד קשה כדי לחזור מוקדם ומיד נפצע שוב, לא מתכוון לזכור את 2013 לטובה. עליו ועל חוסר המזל של הלייקרס תוכלו לקרוא בהרחבה בלינק הזה.
אבל דרק רוז מנצח את שניהם בהליכה, או ליתר דיוק בצליעה, כי קובי ודאנקן כבר השיגו כמעט כל מה שניתן להשיג בקריירה ומקומם ברשימת עשרת הגדולים בכל הזמנים מובטח. רוז, לעומת זאת, היה רק בתחילת הקריירה כשסדרת פציעות הותירה סימן שאלה ענק לגבי המשכה. הטענות שנשמעות מדי פעם שהוא גם ככה היה אוברייטד כשהיה בריא רק מבהירות כמה חבל שלא הייתה לו הזדמנות, וכנראה גם לא תהיה, לממש את הפוטנציאל שלו.
תזכורת - רוז היה MVP בעונה השלישית שלו בליגה, בגיל 22, מה שהפך אותו לזוכה הצעיר אי פעם. בשניים וחצי העשורים האחרונים לא זכה בתואר אף שחקן אחר מתחת לגיל 25. בפלייאוף באותה עונה הוא הוביל את שיקגו לגמר המזרח בו מיאמי הייתה גדולה על הבולס ולברון נטרל אותו במאני טיים. זה היה ב-2011, מאז הוא שיחק רק משחק פלייאוף אחד, ובו הוא קרע את הרצועה הצולבת. אם הקריירה של רוב הכוכבים הגדולים הייתה מסתיימת אחרי שלוש עונות הם לא היו יכולים לספר על הישגים כאלה. קובי ולברון, למשל, עברו סיבוב בפעם הראשונה בעונה השלישית, קווין דוראנט נכנס לפלייאוף לראשונה. היו יוצאי דופן - דאנקן הוביל קבוצה לאליפות בעונתו השנייה ודוויין וייד בשלישית, אבל הרוב היו בשלב בו הם רק התחילו להבין מה הם מסוגלים לעשות.
2013 הייתה מתסכלת במיוחד עבור רוז משתי סיבות מרכזיות. הראשונה היא שהוא עשה הכול נכון ובזהירות. הוא ויתר על חזרה לקראת הפלייאוף בעונה שעברה כדי לתת לעצמו את הזמן שהוא צריך, הוא החמיץ את כל העונה שעברה, חזר לאחר שנה וחצי של שיקום ובתקופת ההכנה הכול נראה בסדר. אבל אז התחילה העונה והתברר שלא מדובר באותו דרק רוז שהכרנו, שהוא לא מסוגל להגיע לצבע כמו פעם. ואז, פחות מחודש לתוך העונה, הוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף בברך, ניתוח שישבית אותו עד לסוף העונה. כל התקוות שנתלו בו נמוגו ברגע, האפשרות שהוא יחזור לעצמו הפכה לזניחה. במקום השוואות ללברון ודוראנט, אנו נאלצים להשוות אותו לפצועים כרוניים, כשההשוואה המתאימה ביותר היא לפני הארדווי, שהיה לא פחות מבטיח באמצע שנות ה-90 ונפצע בשלב דומה בקריירה.
הסיבה השנייה לתסכול היא שנבנתה סביבו קבוצה נהדרת. שיקגו בעידן טום תיבודו היא קבוצת הגנה איכותית שכל שנה הוסיפה פיסות לפאזל המוצלח שנבנה. לואל דנג וג'ואקים נואה ניצלו את העונה שרוז החמיץ כדי לשפר את היכולות ההתקפיות שלהם, ג'ימי באטלר פרץ והקבוצה עברה סיבוב בפלייאוף בעונה שעברה גם ללא רוז. כל מה שהיה חסר זה סופרסטאר בעמדת הפוינט גארד, וזה בדיוק מה ששיקגו חשבה שהיא מקבלת בחזרה. העתיד אפילו מבטיח יותר, לשיקגו יש את הזכויות על ניקולה מירוטיץ' - מלך הסלים של היורוליג ומועמד לגיטימי לתואר השחקן הטוב באירופה כרגע, וכן בחירת דראפט מבטיחה משארלוט. אם קווין לאב, למשל, יחליט לעזוב את מינסוטה, החבילה ששיקגו יכולה לבנות עבורו עשויה להיות המרשימה ביותר, אבל עם חוסר הוודאות סביב רוז, לאב לא ימהר להתחייב לשיקגו.
כל מה שנותר לבולס זה להתחיל מהתחלה. לעומת העונה שעברה, הפעם הפציעה של רוז לוותה בנפילת מתח בקבוצה שהחלה לצבור הפסדים ומדורגת תשיעית במזרח. קשה לראות את החבורה של תיבודו מוצאת בעצמה את הכוחות הנפשיים להתרומם חזרה, מה גם שה-NBA מתגמלת עונות גרועות בבחירות דראפט גבוהות והמחזור הבא אמור להיות איכותי במיוחד. שיקגו יכולה די בקלות להפוך לקבוצה שמבצעת בנייה מחדש סביב נואה, טאג' גיבסון, באטלר, מירוטיץ', בחירות הדראפט ומה שהם יצליחו לקבל עבור החוזה הגמור של דנג. זו יכולה להתפתח לקבוצה טובה, אולי כזו שלא תבנה על רוז להיות הכוכב שהוא כבר לא יהיה. במקרה כזה, הסיכוי לשיקום הקריירה טמון ביכולת של רוז להבין מה הוא מסוגל לבצע ואיך לתרום לקבוצה החדשה שתיבנה, אך לא ככוכב-על אלא רק כשחקן מן המניין. מי היה מאמין שנגיד את המילים האלה לפני שנתיים וחצי?