זוכרים את לופא קדוש?: סיכום מחזור ליגת העל

יש קבוצות שההפסדים שלהן לא מלמדים עליהן כלום. הם לא פוגעים בתהילה, הם נושכים בהצלחה, הם לא ישנו לעולם את השורה התחתונה. אפילו שאליהם נוספים גם כמה תוצאות תיקו סנסציוניות. מכבי נתניה 1981/2 היתה קבוצה כזו, עם שישה הפסדים ושבע תוצאות תיקו. מכבי חיפה 2002/3, עם שישה הפסדים ושש תוצאות תיקו, היא הדוגמה הקרובה יותר. מדובר אולי בקבוצה הכי איכותית שהיתה בישראל בכל הזמנים. לא משנה כמה מעדה בליגה, הישגיה באירופה ורמת הכדורגל אליה הגיעה תמיד קבעו את הטון לגבי האופן שבו היא תופסת את עצמה והציבור תופס אותה. באיזשהו שלב, הקבוצה גם משלימה עם הדפוס הזה. היא מחבקת אותו. היא לא מתרגשת מההחלקות שלה ליותר מרבע שעה אחרי סיום המשחק, היא באמת יודעת שהן לא מעידות על רמת הקבוצה. במקרים חריגים, כפי שאותה מכבי חיפה הבינה, זה עלול לסכן את כתר האליפות.

גם הפועל תל אביב 2001/2 היא משל מצוין לתופעה הזו. תופעה שהשורשים שלה הן לא בעייפות או ברוטציה, אלא בשיאים אליהם אתה מטפס כמועדון. הפועל תל אביב ההיא הייתה הקבוצה הישראלית הכי טובה באותה עונה. היא חתומה על תצוגות הכדורגל הכי גדולות ועקביות של איזו קבוצה ישראלית במסגרת אירופית, ולכן גם ההחלקות שלה בליגה התקבלו בהפתעה אבל לא באכזבה. הן לא פגעו בגדולה של הקבוצה ולא שינו לאף שחקן ואף פרשן את היחס המעריץ. מדובר בתחושה חמקמקה, מטעה, משקרת, שנגלית לעיניך רק כאשר אתה מתעורר מהחלום.

התיקו המקרי, המאוד מקרי, והמאוד לא מייצג, של מכבי תל אביב מול מכבי פתח תקווה, מחייב את המועדון להתחיל להיזהר מאותו תסמין של מחלה שקשה לזהות אותה בזמן אמת. מחלה שסופה בהשלמה עם כמה תוצאות לא טובות לצד הרבה תוצאות נדירות. יש שיקראו לזה יהירות, אבל זה יותר מזה. זה שכרון גבהים טבעי של אדם שהכול הולך לו, או במקרה שלנו – של קבוצה שבכל עמדה משחקים אצלה השחקנים הכי טובים בישראל. למכבי חיפה ההיא היה סגל כזה. זהו תמרור האזהרה שניצב אל מול עיניה של מכבי תל אביב. גם אם היא לא רואה אותו, היא חייבת להתחיל להרגיש אותו.

בבית"ר מסכימים: "אלי כהן מוערך, אבל אסור להיראות ככה"

סוזה לוקח אחריות: "זה באשמתי"

במכבי חיפה מנסים למצוא פיתרון לבצורת של אבוחצירא

יוסיפוביץ: זה המשחק שיפקח את העיניים של מכבי חיפה

אם במבחן ההיסטוריה העונה הזו אכן תהפוך לעונת המהפך של הפועל באר שבע, אסור יהיה לשכוח את חלקו של דובב גבאי בסיפור הזה. אחרי הכול, את ההתחלה של ההתחלה הזו אפשר לזהות אצלו, השחקן הראשון בדור הנוכחי שהוכיח שניתן להצליח בבאר שבע. השחקן שהתעקש להצליח עם הפועל באר שבע. חוליה אחת קטנה וראשונית באופי המשתנה של הפועל באר שבע. העובדה שרק היום שמים לב לזה במלוא העוצמה היא רק עוד דוגמה לכוח הרצון של השחקן הנהדר הזה, הוא כוח הרצון החדש של הפועל באר שבע.

דובב גבאי היה חלוץ מוכשר בנוער של מכבי פתח תקווה, אבל כאשר הבין שגורלו לא יהיה זהה לעומר גולן, לקח את עצמו עד להפועל באר שבע כדי להילחם על הקריירה שלו. הוא לא דרש דקות משחק, הוא לא מיהר לאיזו קבוצה נוחה. הוא החליט לטפס על ההר הכי גבוה. כשהבין שאין מסביבו צוות מסייע מתאים, המשיך לטפס. גם כשהפסגה לא נראתה באופק, המשיך לצעוד. גם כשנפצע, גם כשנפגע, גם כשסבל, דובב גבאי לא הסתכל לאחור.

העונה הנחיתו לו על הראש גלריה של חלוצים שאמורים היו להפוך אותו לחילוף שלישי במקרה הטוב. אפילו תומר סויסה המוכשר איבד את מקומו. אבל גבאי לא נתן לזה להסיט אותו מהמטרה ומהר מאוד הוכיח שליכולות שלו כחלוץ יש ערך שגם קבוצת הכוכבים הזו חייבת לקחת בחשבון. מהירות, דריבל, ערמומיות, בעיטה, סיומת. גבאי מוסיף המון גיוון לחוליית ההתקפה האימתנית של אלישע לוי, וגם תחרות בריאה שגם חלוצים מעולים מכבדים אותה. גם כי מולם מתחרה חלוץ ראוי בפני עצמו. אם היו אומרים לכם לפני שנתיים שככה הסיפור של דובב גבאי והפועל באר שבע יתהפך, כנראה שהייתם צוחקים. לגבי גבאי, יש יותר מסיכוי מסביר שהוא בהחלט היה מאמין.

לפני הכול, חייבים לומר: אוהדי בית"ר ירושלים ששורקים בוז לאלי כהן וקוראים לו להתפטר הם אנשים כפויי טובה, קרקע שלעולם לא תצמיח דשא קבוע וחזק. אלי כהן, בתנאים שהוא עובד, בלחץ שהוא סופג מהבעלים, בהכתבות שנופלות עליו, באיומים שהוא לא פעם חש, מוציא כמעט את המקסימום מהסגל הלא הומוגני ברמתו שקיבל בקיץ. או יותר נכון, בסוף הקיץ. כהן לקח קבוצה שכולם חזו שתרד ליגה והפך אותה למועמדת ראויה להילחם על מקום בפלייאוף העליון. יש לו ביצים מספיק גדולות כדי לקדם צעירים שהם אולי יהיו העתיד של בית"ר על חשבון שחקן שעושה פעולה אחת טובה למשחק כמו דוד רביבו ועתידו מאחוריו. הגורל האכזר שלו הוא בכך שבקבוצה כמו בית"ר ירושלים זה לא תמיד מספיק.

נכון לעכשיו, אלי כהן אימץ לעצמו יותר מדי דפוסי חשיבה של קבוצת תחתית מאשר של קבוצת צמרת בה צמח בשחקן. אלי כהן יותר מושפע מהשנים שלו כמאמן הפועל רמת גן והפועל עכו מאשר השנים שלו כשחקן מכבי חיפה תחת שלמה שרף. הוא מתאים את סגנון המשחק שלו ליריבה, ולכן גם אין לו ממש סגנון משחק. פעם הוא מתגונן ופעם הוא תוקף. פעם מסתער ופעם הוא מתחבא. בית"ר של אלי כהן לא חושבת כמו קבוצה דומיננטית. ברור שיש לכך נסיבות מקלות. הזמן שהקבוצה הזו צריכה כדי להתחבר, הצלקות שהיא סוחבת מהקיץ האחרון והעונה הקודמת, השנים האחרונות בהן בית"ר שקעה לתרבות של תחתית. אבל עדיין – לא ניכר שאלי כהן מביא אתו סגנון משחק שמנסה לחלץ את בית"ר מהתרבות הזו.

נכון לעכשיו, אלי כהן מספק לבית"ר את מה שהיא צריכה. אבל בעוד כמה חודשים בית"ר תהיה כבר זקוקה למאמן מסוג אחר. מאמן שמשנה חשיבה במועדון ונוטע בו מחדש דפוסי עבודה של מועדון צמרת שלא מתאים את עצמו לאף יריבה. קצת מגעיל לומר את זה למאמן שבסך הכול מביא את הנקודות, אבל גם האמת המרה היא אמת. אלי כהן חייב להתחיל להבין זאת אחרת ההזדמנות שלו בקבוצה גדולה תיזכר כאפיזודה רגעית כמו זו של לופא קדוש, שהעלה את בית"ר לליגה הראשונה עם אותם כלים ואותה חשיבה. כמה מכם זוכרים אותו בכלל?

בית"ר ירושלים – עירוני קרית שמונה

כבר הרבה מאוד זמן שברק בכר עושה קולות של מאמן שצריך לקחת ברצינות. הוא מדבר בסמכותיות די מרשימה וקרית שמונה שלו לא באמת מתרסקת אחרי ההצלחה עם רן בן שמעון. הבעיה שכל זה כנראה לא מספיק כדי להיות המאמן שיתווה את הדרך החדשה במועדון. גם כי הבוס הוא זה שקובע הכול, אבל גם משום שבכר לא מוכיח עצמאות יוצאת דופן כמאמן. השחקנים אולי אתו, אבל הדומיננטיות שלו לא באה מספיק לידי ביטוי. הוא דורש ומחבק, אבל לא לוקח את אלו לתוצאות חריגות במיוחד. הצרה הכי גדולה של קרית שמונה תחת ברק בכר שהיא באמת הפכה להיות קבוצה בצלמו. קצת מוכשרת, אבל יותר מדי אפורה ולא יציבה. הכריזמה של בכר לא מספיקה כרגע לסחוף את המועדון לפסגה נוספת. איזי שירצקי לבדו לא מספיק. הוא תמיד צריך לידו מאמן שיאתגר אותו, שישנה אותו, שיוסיף לו. בכר עושה זאת, אבל מעט מדי. הוא קיבל מספיק זמן חסד, כולל הפסד בגמר הגביע, כדי להצמיד לו סימן שאלה גדול ואמיתי. לא נותרו לו עוד הרבה מחזורים עד שיצטרך להסיר זאת.

הפועל באר שבע – הפועל ניר רמת השרון

עד לשעה זו, תגובת ההתאחדות לחשיפת וואלה! ספורט בנוגע למצבו של דני לאופר לא התקבלה. כל כך הרבה דיברו שם על רפורמה, ששכחו לעשות גם כמה דברים מעשיים בנידון. למי שלא יודע במה מדובר – דני לאופר אישר השבוע שהוא פושט רגל, עם חובות של עשרות מיליוני שקלים מאחוריו. על פי חוק מדינה, איש כזה לא יכול בדרך כלל לנהל שום דבר. אפילו לא חנות מכולת (ציבורית!) כמו רמת השרון. לאופר אומר שהוא לא יו"ר אלא רק מנכ"ל שלא חותם על צ'קים, והוא בכלל עובד בהתנדבות. זוהי כמובן התחמקות. כולנו יודעים מיהם אותם אנשים שעובדים בהתנדבות. איך ההתאחדות מאשרת לאותם אנשים לעבוד בהתנדבות, איך היא לא מגיבה ולא רוצה להגיב לפושט רגל שמנהל מועדון? זו התחמקות לא פחות חמורה. היא מעידה על הכוונה האמיתית של ראשי הענף לחולל כאן רפורמה ולשנות את המצב הקיים. המשל הבא לתופעה העצובה עלול להיות סרט ההמשך של פרוספר אזגי בליגת העל. הרי גם אותו ההתאחדות הצליחה לעכל בסופו של דבר. אז שהם יתרגשו מלאופר?