כשאיתן טיבי עוד עשה טעויות

גל שיש עמד להוציא כדור חוץ, עמוק בתוספת הזמן. 25 שניות לאחר מכן, הפועל תל אביב זכתה בדאבל.

אוהדי הכדורגל זוכרים בעיקר את ערן זהבי ואת "הרוש הודף", אבל הכול בטדי התחיל בכלל באאוט של גל שיש. באפקט פרפר תוצרת המזרח התיכון, התרחשו בפחות מחצי דקה יותר מדי דברים שלא היו חייבים לקרות, ומשך הזמן הזה הגדיר עוד פרק ענק ביריבות הכי מסקרנת בספורט הישראלי. יריבות שמושתתת על כל כך הרבה סיבות ומשתנים, ורק גודלת ומתעצמת. באותן 25 שניות היו הרבה גיבורים, לטוב ולטראגי.

ומאז, כדי להגדיל את ההייפ, הפועל תל אביב לא ניצחה בטדי, ובית"ר ירושלים לא היתה בפלייאוף העליון.

וכאילו שזה לא מספיק, אלי טביב, שאחז באותה צלחת חזק יותר מכולם, מגיע מחר להילחם באקסית. רק תחשבו כמה נדיר זה, כשבעלים מתמודד מול אקסית. רוצים עוד? רן בן שמעון מגיע לאצטדיון טדי, אצטדיון שמעולם לא ניצח בו כמאמן. עוד? טדי מתקן מדהים, הכי מדהים בישראל, בהפרש ניכר. המתקן המדהים הזה מושך למשחק הזה גם אוהדים נייטרלים. ובית"ר ירושלים לא שיחקה שם העונה, כך שהתיאבון של האוהדים עצום. גם בעונה שעברה, בדיוק במחזור השישי, בית"ר הגיעה לראשונה לטדי. זה נגמר עם קלאסיקה של 2:3 ופרשת האדום של טוטו תמוז. לא, אף משחק בישראל לא יכול להיות טעון יותר.

אז כדי להירגע, ואולי להפך, הנה מעלליהם של הכוכבים שהיו שותפים ל-25 השניות הכי מרתקות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. ובסוף, כי חייבים, כל שחקן נשפט לפי הכיוון שבו התפתחה הקריירה שלו לאחר אותו 15 במאי 2010, לפלוס או למינוס.

הפעילו את הסטופר, 25 שניות מתחילות עכשיו.

כל שערי השבת האחרונה בקליפ אחד

יואב כץ יציע לניצן שירזי תפקיד לעונה הבאה

הערב: מכבי תל אביב מארחת את רמת השרון

גל שיש שיחק במשחק הזה רק כי דדי בן דיין לא יכול היה. המגן השמאלי המחליף של הפועל שיחק רק בארבעה משחקים באותה העונה, והחל מפברואר ועד טדי שיחק רק באחד. לאחר העונה שלאחר מכן קיבל את המושכות בתפקיד, ולא הרשים. זה לא מנע ממנו לצאת לבלגיה ולעבור שם עונה יציבה עם 25 הופעות ליגה בבוורן. בקיץ האחרון היגר לוולין לוצק האוקראינית, שם בלט רק כשנאלץ לשחק ביום כיפור בניגוד לרצונו (+)

עד היום לא בדיוק ברור איך איתן טיבי ועוד שני בית"רים לא הצליחו להוציא לשכטר את הכדור הזה. בכול המהלך המבורדק הזה, זה אולי היה הרגע השברירי מכולם. אבל זו הרי היתה העונה של שכטר, שרק בגלל עונה פסיכית של שלומי ארבייטמן לא סיים כמלך השערים.

בעונה שלאחר מכן שכטר והכתף שלו הלכו ודעכו. 22 שערי הליגה הפכו ל-4 ב-2010/11, ובקיץ הוא עבר לקייזרסלאוטרן ביחד עם חברו הטוב ביותר, עליו תקראו בהמשך. בגרמניה הוא רשם עונה בינונית עם שלושה שערים ב-23 הופעות ליגה, ירד עם הקבוצה לבונדסליגה השנייה ונדד לסוונסי. בפרמיירליג מעמדו דעך עוד יותר, והוא הרשית רק פעם אחת. הקיץ שכטר חזר לחודורוב במבצע מגבית, ופתח את העונה בצורה חלשה. גם שני הכיבושים בליגה, וגם השער בנבחרת, עדיין לא מזכירים לכולם את שכטר הישן והטוב, את שכטר של 2010. אולי דווקא טדי יזכיר (-)

ידין פרח באותה עונה. הקשר האחורי האפור שהגיע מהפועל כפר סבא הפך למודל של כל מה שצריך להיות קשר אחורי. גרזן שידוע למסור עם רגש ולהפגיז ממרחק. ממיתוג של מספר 1 בתפקידו דברים שלא קשורים למשחק בעבעו החוצה. ולאט לאט הוויכוחים הפכו לריבים והריבים לכאוס. כמעט כמו כל עוזב אדום, זה הגיע למצב ששני הצדדים לא יכולים היו לראות ולשמוע אחד את השני. האמת, מאז, לא רואים ולא שומעים את ידין יותר מדי. מאז שעבר לירוק בקיץ שעבר ועד היום הוא רשם רק 14 הופעות בהרכב, ובעיקר היה פצוע. גם בנבחרת רבים עקפו אותו בתור, ואולי המשחק הטוב אתמול יחזיר אותו לעניינים (-)

אחח, גילי ורמוט. מספר 14 אדום סיפק את אחת העונות הנהדרות של שחקן כדורגל בישראל. נכון, הוא מעולם לא היה שחקן שדופק 90 דקות של הארד לייבור, אבל כל דקה שהוא רצה הפכה לדקה של קלאסה. במדינות מסוימות באירופה עדיין נזכרים בפחד. כיום, לפי גורמים שעובדים בתחום, במדינות מסוימות באירופה (גרמניה במיוחד) מפחדים להביא שחקנים ישראלים אחרי הקדנציה החו"לניקית של ורמוט ושכטר.

ורמוט שוב חזר לארץ, ובדיוק כשהראה ששוב חזר למעמד המוכר, החל בסדרת פציעות איומה ממנה לא התאושש עד היום. המשחק ההוא בטדי קיבץ את כל התכונות הטובות של ורמוט: דריבל שאין שני לו, מיקום מצוין, רגל רכה (בקטע טוב) ושיתוף פעולה מצוין עם איתי שכטר. בבעיטות ממרחק הוא פחות טוב, אבל מי התלונן על זה אז (-)

ברשימה של הזרים הכי ישראלים בהיסטוריה, דגלאס דה סילבה תופס את אחד המקומות הראשונים. במשחק ההוא הוא פתאום קיבל כדור, ברחבה, והדריבל אכן היה ברזילאי. בסוף באה הרגל שלקחה לו את הכדור, אבל בימים ההם דה סילבה עשה מה שרצה, בכל המפעלים.

כשעבר בחלון ההעברות החורפי הבא (תמורת 2.8 מיליון יורו) לרד בול זלצבורג, הוא גילה טוב-טוב את קללת היציאה מהפועל תל אביב. במשחק אימון שני באוסטריה הוא ריסק כל סנטימטר ורצועה, וגם אחרי החלמה של תשעה חודשים לא ממש מצא את עצמו. השמועות דיברו על כל עוול אפשרי ועל הדשא זה לא היה זה. אחרי שאף אחד באוסטריה לא חפץ בו, דה סילבה איכשהו הצליח למצוא מקום בפיגיירנסה מהליגה הברזילאית השנייה. כמה הופעות בהרכב הראו על תקווה לחזרה, והוא אפילו קיבל את סרט הקפטן. אבל המזל הרע לא עזב אותו. ביולי שוב נפגע, ומיהר להרגיע שמדובר בשבועיים בחוץ וזהו, אבל באוגוסט הגיעו עוד חדשות רעות: פציעה רצינית, באותה ברך שמאל, ואותו מנתח, ושוב מדברים על חצי שנה בחוץ (-)

עם הרבה יותר שיער והרבה פחות יכולת מהיום, איתן טיבי היה זה שאמור לבלום את הפועל ההתקפית של אותה עונה. הוא לא ממש הצליח. הפוטנציאל כנראה נצפה כבר אז, כי בעונה שאחרי שיחק טיבי בשרלרואה הבלגית. אבל שם הופיע רק בתשעה משחקי ליגה, בטרם נדד לקרית שמונה. אצל רן בן שמעון בצפון הוא היווה חלק חשוב באליפות, למרות שצוות הבלמים המהותי כלל את סלאח חסארמה ושיר צדק. אחרי האליפות טיבי היה במרכזה של בוררות כואבת בין הקריה למכבי תל אביב. איזי שירצקי טוען עד היום שעבדו עליו, וטיבי, גם בצהוב, המשיך לעשות את מה שהוא עושה - לקחת אליפויות. כיום מדובר בבלם הכי טוב שיש בישראל (+)

אריאל הרוש הוא, עד היום, פוטנציאל גדול. בעונה זו הבאזז היה גדול, ובתקופה ההיא היו לשוער משחקים רבים שבהם בית"ר חטפה אבל הוא הצטיין. גם במשחק הזה הוא עשה כל מה שיכול היה. הבורות הגיעו לשיא בעונה החולפת. בית"ר ירושלים אמנם ניצלה בסופה, אבל אריאל הרוש והקבוצה מהבירה ספגו 54 שערים - הכי הרבה בליגה.

הרוש, כרגע, לא התקווה הגדולה שהיה בעבר. הוא עדיין פוטנציאל, ועדיין יש סיכוי שהוא יהיה השוער שינהיג את הנבחרת בקמפיינים הבאים, אבל מדובר בסיכוי נמוך יותר. הבעיות רבות, וכבר במשחק הראשון של העונה הנוכחית, מול הפועל באר שבע, התגלו כל המינוסים. לכו תדעו, אולי דווקא הפועל תל אביב תשנה שוב את התמונה (-)

ערן זהבי, מספר 16 אדום, היה אחראי על סיום העונה הדרמטי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. אם יש שנייה ששינתה שחקן בצורה כה מהותית, זו השנייה הזו.

כי ערן זהבי אפילו לא היה פוטנציאל. הוא היה שחקן סביר שהגיע מגיחה ברמת השרון, שחקן שנותן הרבה מלחמה, וזהו. אט אט הגן הווינרי החל לדפוק ושינה ושיפר כמעט כל תכונת כדורגל שהיתה מוטמעת בזהבי. והמיתוס גדל. השער מול זלצבורג שהעלה את הפועל לליגת האלופות, החגיגה על דויד לואיז ומעל הכול - המספרת מול ליון. גם בפאלרמו, כמובן, הוא כבש את השער הראשון שלו תוך 16 שניות מהפתיחה של משחק הבכורה שלו בהרכב. חילופי המאמנים, קשיי ההסתגלות וכמה פציעות גרמו לדעיכה, ובחורף 2013 השחקן הביע נכונות לחזור לישראל.

באחד המהלכים האסטרטגיים החשובים של השנים הקרובות, מכבי רצתה ועשתה יותר מהפועל, וזהבי שבר את הכביש. ומאז הוא רק השתפר והשתפר, והמיתוס גדל וגדל. בדרבי הראשון, איך לא, הוא היה מצוין ובישל שניים; בדרבי השני הוא כבר כבש וחגג בדיוק באותה רמת התלהבות כמו בשער האליפות בטדי. הדם רע מתמיד, והאוהדים האדומים אף הוציאו את הקליפ המבריק הזה. ככה זה כשמדובר בשחקן הכי אהוב ושנוא שיש כאן, ככה זה כשמדובר במכונה להרתחת רגשות; ככה זה כשמדובר בשחקן הכדורגל הכי טוב בישראל (+)

***

באופן מרשים, באותו משחק השתתפו המון דמויות מפתח, דמויות שהתפזרו בגלובוס. חלקם ייזכרו לעד על תפקידן באותו משחק, וחלקן לא יקפיצו גבה. הנה, בקצרה, החלק של כל שחקן ומאמן בהיסטוריה.

דוד אמסלם: היה המאמן כי יצחק שום פוטר. מאז הוסט לתפקיד הסקאוט, חזר לתפקיד העוזר, התפטר מתפקיד המאמן הראשי ושוב חזר להיות עוזר, העונה (-)

אלירן דנין: עבר גם בהפועל תל אביב וממש לא הבריק. כיום בהפועל עכו (-)

אבי ריקן: צמח לכוכב של בית"ר ירושלים עד העונה האחרונה, סטטוס שהקנה לו חוזה יפה ב-FC ציריך (+)

שמעון גרשון: פרש מכדורגל בקיץ שלאחר המשחק, בגלל בעיה בלב (-)

תומר בן יוסף: קריירה מרוסקת. יושב בבית, מקבל שכר מהפועל תל אביב (-)

אריק בנאדו: המשיך לאליפות נועלת עם מכבי חיפה, פרש בעקבות הלב ופתח בקריירת אימון בירוק (+)

פאולו דה לה האסה: עבר לפרו, עם גיחה קצרה בסין (-)

קובי מויאל: הפך לאחד השחקנים המובילים בבית"ר, לפני שחתם בשריף טירספול בקיץ האחרון (+)

ג'וניור ויסה: גם הוא חזר לפרו, כיום בחואן אאוריך (-)

עידן טל: אם הגול השני באותו משחק מופרך, מה תגידו על הגול הראשון? טל בישל לורמוט. פרש בקיץ, מאמן הפועל ירושלים (-)

ברק יצחקי: כבש שער במשחק המדובר. מעבר יוקרתי למכבי תל אביב הניב פציעה ושיברון, אבל העונה בקפריסין הפכה את הכול. כרגע, הכיוון מאוד חיובי (+)

דן איינבינדר: אז שחקן רוטציה בבית"ר, כיום שחקן רוטציה במכבי תל אביב. אם מדברים יכולת, יש שיפור (+)

אביתר ברוכיאן: עדיין בבית"ר ירושלים, עדיין לא התקדם (-)

וינסנט אניימה: החמיץ פנדל במשחק ההוא וכמעט שבר לאדומים את הלב. עזב לליל ולא הרשים, חזר לקחת אליפות עם מכבי תל אביב (ובכל זאת שבר לאדומים את הלב) והעונה גם ליל מאירה פנים (+)

עמרי קנדה: הורחק בדקה ה-30 בערב ההוא. לא מצא את עצמו מאז, ולאחר כמה הסתבכויות והרפתקה ברומניה, חזר לארץ, להפועל חיפה (-)

וואליד באדיר: המשיך להיות מרכיב חשוב בהגנה האדומה, פרש כאחד הקפטנים האהודים במועדון, עם שישה תארים (אליפות וחמישה גביעים). הנפת הצלחת בטדי, במיוחד עבורו, היתה בלתי נשכחת (+)

דניאל דה רידר: מאז, 0 הופעות ליגה בוויגאן, עונה בינונית בגראסהופרס ועונה לא מוצלחת בהירנביין של ואן באסטן. כיום בלי קבוצה, אבל יכול להתגאות בתואר "הספורטאי הסקסי ביותר בהולנד", בו זכה בקיץ האחרון במשאל האתר הגדול במדינה, nu.nl (-)

מהראן לאלה: עכשיו כבר 2013, ולחלוץ הפועל חיפה יש רק 12 שערים מאז טדי. לבטח ציפה להרבה יותר (-)

דני בונדר: באינסטגרם הוא מאוד פעיל, אבל לפי הרישומים, משחק הליגה האחרון של המגן הימני ברוסיה נערך במאי 2012. זה אומר הכול (-)

בויאן ורוצ'ינה: התיעוד האחרון מדבר על הליגה ההונגרית, ולא בהצלחה מרובה. מאותה עונה זוכרים לו את תמונת החגיגה המפורסמת שניות לאחר הגול של זהבי. לא יותר מזה (-)

אלי גוטמן: זו היתה אחת העונות הכי הישגיות של מאמן ישראלי. אליפות, גביע, מקום ראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית. מאמן הנבחרת בטוח נזכר בתקופה זו בערגה (-)

לתגובות: orenjos@walla.co.il

לטוויטר

פוסטים קודמים בבלוג