המשחק מול אזרבייג'אן היה אמור להיות הכנה טובה לקראת הדבר האמיתי (המשחק מול רוסיה ביום שלישי), אבל זה הסתיים ב-1:1 מביך, שהראה כמה הגביע העולמי רחוק מישראל. אומנם הנבחרת הייתה דומיננטית, שלטה בקצב המשחק, החזיקה יותר בכדור, הגיעה להזדמנויות, אבל בכדורגל כל הנתונים האלה חסרי חשיבות ולא משפיעים על התוצאה. בסופו של דבר, עוד קמפיין הלך, כלום לא השתנה.
אפשר היה לראות בפתיחה שהנבחרת רצתה מאוד להבקיע בתחילת המשחק. הבעיה הייתה שככל שהדקות חלפו להן, שחקני הנבחרת נלחצו, והגיבו בצורה לא חכמה להגנה של האזרים. יכולנו לראות את שחקני הנבחרת מנסים בכוח לחדור דרך ההגנה הצפופה שהציב ברטי פוגטס. לשחקנים שלנו לא הייתה את הסבלנות להניע את הכדור בצורה חכמה ולמצוא את הפרצה, וכנראה שגם לא את היכולת.
הבעיה הייתה ההתמודדות השגויה עם הצפיפות. לנבחרת ישראל יש שחקני קו טובים וטכניים, אבל הרצון שלהם להשתתף בכל מהלך ולהיכנס פנימה בכל התקפה רק הגביר את הצפיפות במרכז השדה וליד הרחבה. הדבר הזה הביא להרבה מאוד איבודי כדור, ובעיקר לחוסר יעילות.
באופן עקרוני, כשהיריבה מצופפת ומעבה את מרכז ההגנה שלה, לא בכל פעם שחקני הקו אמורים או צריכים להשתתף בהתקפה. לפעמים רק העמידה שלהם על הקווים עוזרת להנעת כדור נכונה ומרווחת. באי כניסתם פנימה הם מפנים שטחים לשחקני הקו השני, שחודרים ויכולים לנצל את השטחים שנפערים בהגנה. היום יכולנו לראות ברוב דקות המשחק גם אחרי החילופים במחצית השנייה שיותר מדי שחקנים שלנו ניסו להיכנס פנימה בצורה לא חכמה, ולא ידעו איך להתמודד עם הצפיפות במרכז.
ייתכן שהבעיה הייתה במחסור של שחקנים יצירתיים. ברוב דקות המשחק היריבה האזרית לא הייתה מסוכנת, והחלק האחורי שלנו הסתדר די בקלות ומנע כל הפתעה. וכשהיריבה לא מהווה סיכון, בהחלט היה מקום לשתף יותר שחקנים התקפיים. הנבחרת הייתה צריכה לנצל את השליטה הברורה שלה במגרש, ולשלוח שחקנים בעלי יכולת התקפית טובה יותר. אלי גוטמן יכול היה לוותר על חלק מהקשרים ההגנתיים, לא היה צורך בכך. כשבוצעו חילופים ושחקנים נשלחו קדימה, הזמן שנותר לא הספיק. בסופו של דבר, אי אפשר להכחיש: לא ראינו מספיק מהלכים טובים וחכמים בנבחרת. זו הייתה אכזבה.
מבלי להתייחס להרכב שהציב היום גוטמן, אין ספק שהנבחרת הייתה צריכה להציג יכולת טובה יותר. מול יריבה חלשה כמו אזרבייג'אן, שאלת ההרכב לא אמורה להיות כזו קריטית. אפשר לדון על שחקן כזה או אחר, על הבחירות של גוטמן במערך, אבל השורה התחתונה היא שכאן בבית, מול יריבה כזאת, אין שום סיבה שכל כך הרבה שחקנים לא יצליחו להתעלות ולהביא מהיכולת האישית הטובה שלהם לטובת הנבחרת.
וזו הייתה הנקודה המכרעת. יותר מדי שחקני שאמורים היו לקחת את הנבחרת קדימה, לסחוב אותה ולסחוף אותה - נגררו ליכולת בינונית. אף אחד לא הצליח להתעלות ולהשפיע. יכולת קבוצתית יכולה לפעמים להיות לא טובה, אבל כשיש לך שחקנים בעלי השפעה מטרתם היא לעזור, לסחוב, להשפיע, לשנות את המצב. וזו האכזבה הגדולה מכולן, היה חסר מי שיתעלה. הרבה שחקנים שראינו אותם מציגים יכולת טובה בקבוצות שלהם בליגה הישראלית או בליגות באירופה, לא הצליחו לשחזר במדים הלאומיים את הכושר הטוב שלהם.
ועכשיו כבר נכתבות מילות סיכום לקמפיין, ושוב כולם מספידים את הנבחרת, אבל האמת היא שכלום לא חדש. אי אפשר להגיד שהנבחרת התקדמה, או הלכה לאחור. היא לא הציגה משחק יוצא דופן, לא הותירה חותם, ואולי ה-3:3 נגד פורטוגל היה מרגש, אבל גם שם לא ראינו כדורגל גדול. כמובן שצריך לחכות עד הסוף כדי לעשות סיכומים, אבל האמת היא שאין הרבה מה לספר. אותה אכזבה רגילה.