המשחק הרשמי הראשון בעונה, של קבוצה ישראלית כלשהי במפעל אירופי כלשהו, אמור להיות אירוע משמח. שוב אותה הרגשה משובבת נפש של עונת כדורגל חדשה, ציפייה נוצצת וצעד קטן לכיוון חלומות גדולים. הנה זה מגיע, האקשן חוזר והפעם לא במשחק אימון זניח למרגלות הרים בכפר אוסטרי שמזכיר סרטים נועזים משנות ה-70, אלא התמודדות רשמית. אמיתית. אחת שבאמת נחשבת.
אלא שכשבוחנים את העניין מקרוב מגלים שבסך הכול מדובר באשליה. אפילו אם נסיר מהמשוואה את משבר הטוטו שמאיים על פתיחת ליגת העל ואת תחושת הקבס שעולה מוועדת זליכה וההתנצחויות שמלוות אותה, אין מנוס מלהגיע למסקנה שמדובר ביום "חג" מדכא למדי. משחק הביכורים יחשוף את החלודה, את חוסר הכימיה ואת הצורך לעוד זמן הסתגלות. זהו היום הראשון ללימודים אחרי החזרה מהחופש הגדול, עם מורים חדשים, מערכת שעות שונה וכמה מקצועות לא מוכרים.
בנסיבות הללו, הדבר היחיד שחשוב היא התוצאה, וה-0:2 של מכבי תל אביב על גיורי בהחלט עושה את העבודה. וכמה הפחידו אותנו עם ההונגרים האלה אחרי ההגרלה. אם יש לכדורגל הישראלי מקום להתנשא, הוא נמצא כאן, בשלב הראשון במשחקי המוקדמות במפעלים באירופה. אף קבוצה שמגיעה למקום הזה לא טובה מאלופת ישראל. זה לא אומר, כמובן, שהניצחון של מכבי תל אביב היה מובטח (סנטה קולומה, מישהו?), זה כן אומר שהיא הייתה צריכה להשיג תוצאה והשיגה אותה.
פאולו סוזה. שמונה מה-11 שפתחו בגיור היו שחקני הרכב במכבי תל אביב בשנה שעברה. מספר גבוה, בהחלט לא מובן מאליו במציאות הנוכחית של שווקי ההעברות בישראל ובאירופה. זה אומר לא מעט על הדרך של ג'ורדי קרויף, שלמרות הקשיים הצליח לייצר את ההמשכיות אותה הבטיח כשהגיע לישראל, וזו גם עדות לחשיבה של פאולו סוזה.
המוחצנות של סוזה שידרה שהוא בא לעשות פה מהפכה. הוא נראה טיפוס עצבני, אחד כזה שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות ובעיקר מישהו שבא כדי להטביע חותם ולקבוע עובדות בשטח. יכול להיות שזה עוד יקרה בחודשים הקרובים, אבל במשחק הראשון שלו על הקווים סוזה בעיקר ציית לקרויף ולשחקנים שלו, שלא עשו שום דבר שהם לא יודעים. הוא לא העלה הרכב מוזר, לא שיגר דרישות מרחיקות לכת, פשוט נתן אמון בקודמו. סוזה מבין, כנראה, שאוסקר גרסיה עשה כאן דבר גדול בעונה שעברה והחליט, לפחות למשחק אחד, לתת לו קרדיט.
מכבי תל אביב, עם כל החלודה שבה, עבדה על אוטומט. יש לא מעט דברים לתקן, הקבוצה לא הייתה חדה אבל בהחלט נראתה כמו יחידה מגובשת ובעיקר התקפית. הקרדיט מגיע בעיקר למאמן, שגילה סבלנות ולא מנסה, בינתיים, להנחיל בכוח את הסגנון ההגנתי שמייחסים לו כסימן היכר.
ברק יצחקי. לפני המשחק פרסמו אורן יוסיפוביץ ואופיר סער פרופיל על ברק יצחקי והשינוי שחל בו. בהונגריה אפשר היה לראות כמה בולט השינוי הזה. הוא בא לידי ביטוי בתנועה, בשחרור הכדור המהיר, ברצינות של החלוץ. בקיצור, as advertised בכתבה. האלמנט שבלט ביצחקי יותר מכל הוא היעדר המניירות. ליצחקי של לפני שנתיים הייתה גאווה של כוכב, הוא היה השחקן הכי יקר בסגל והוא ראה את עצמו ככזה. הגלות בקפריסין גרמה לו להבין שהוא צריך להיות טוב ובעיקר תכליתי, כי על הספסל של מכבי תל אביב מחכים דור מיכה וטל בן חיים, שניים שיכולים לרשת את מקומו במקרה של פציעה או משבר.
זו בדיוק הנקודה שנותנת ליצחקי ערך מוסף על הערך המוסף בקדנציה הקודמת שלו במכבי תל אביב לא היה תחליף, הפעם יש. נראה שגם הוא מבין את זה.
השידור ב-ONE. אייל ברקוביץ' ידוע כפרשן מתלהם. הוא מרשה לעצמו לא רק בגלל האישיות הקפריזית שלו, אלא גם בזכות רשת הביטחון השחצנית שפורשים עליו השדרים הבכירים.
מי ששידר הפעם את המשחק היה מאור דייטש, דמות אלמונית שלא מוכרת לציבור הרחב. לאלמוניות הזו יש צד שני: צניעות. דייטש היה זהיר, כמו שמצופה משדר צעיר, ולא נשאב לווקאליות ודרמטיזציית יתר. בלי העוקצנות של יורם ארבל, הפרובוקטיביות של מאיר איינשטיין וקול התוכחה של רמי וייץ, לברקוביץ' לא הייתה בעיה אלא להתגמש. התוצאה הייתה שידור קולח ונעים, שכמו יצחקי על המגרש לא סבל ממניירות מיותרות. מסתבר שאפילו ברקוביץ' יכול אחרת.
במכלול התנאים של המשחק ביום רביעי, מכבי תל אביב קיבלה ציון עובר. היא נראית כמו קבוצה חזקה שבזכות השלד הבריא מעונת האליפות הצליחה, למרות הפיאסקו בגזרת המאמן והשוער, להגיע מוכנה לפתיחת הקמפיין האירופי ולצלוח את המוקש הראשון בקלות יחסית. עם זאת, עדיין קשה להגיד שהיא העבירה איזשהו מסר ליריבות הגדולות שלה בישראל. פתיחות חזקות לא בהכרח מעידות על המשך מזהיר. רק תזכרו את הסופרלטיבים מתחילת 2011/12 אחרי ה-0:3 על פנאתינייקוס.