בקיץ של שנת 2000, ואולי קצת לפני וקצת אחרי, בעיירה ההולנדית הורן היה פארק שעשועים ובו הרבה מתקנים לא מפחידים ומתקן אחד היסטרי. היית מתיישב בכיסא, והמתקן היה מעלה אותך אט אט עד לגובה של 50 מטרים. ואז היית מחכה כמה שניות, ובום המתקן היה זורק אותך למטה במהירות האור (או הקול מה שיותר מפחיד). בין רגע הגעת מגן עדן לגיהנום.
עברו כבר 13 שנים, וכנראה המתקן המדובר כבר נדד מהורן הצנועה, אבל אתמול להולנד היה את מייק ואן דר הורן. הבחור מאוטרכט עשה את אותו דבר. הוא נכנס כמחליף בחצי גמר היורו מול איטליה, ובום זרק את הנבחרת שלו מגן עדן לגיהנום. הוא נכנס כמחליף במקום סטפן דה פריי מתוח השרירים, ובפעולה ההגנתית הראשונה שלו חטף קונצרט על הראש. רגל הציר של פאביו בוריני עדיין תקועה בדשא המשובח, הכדור תקוע עמוק בלב הכתום. אפילו לרפאל צב הנינג'ה אין פגיון כזה, ו-0:1 צפוי יותר מהזריחה.
נגמר המשחק, האיטלקים בטירוף, והסיוט של ואן דר הורן רק מתחיל. אחרי המקלחת הוא יוצא לאזור הראיונות, מנסה לדבר כי השחקנים ההולנדים תמיד מוכנים לדבר אבל הדמעות חונקות. הוא לא מצליח. הוא יילך וישוב לאחר כמה דקות, מוכן יותר וכנה עוד יותר. הוא לוקח את האשמה על עצמו. "רק נכנסתי וכבר ספגנו מטעות שלי. חבל", ייבב, "כזו עונה יפה". עיתונאי מ-AD שואל אם המספר 13 על החולצה הוא שגרם לתקרית? "לא", עונה הבלם, "הבניין שלי הוא מספר 13, לא יכול להיות".
אחרי ואן דר הורן הגיע אדם מהאר, ודיבר לעניין. וקווין סטרוטמן הוריד את התיק כדי לענות לכל עיתונאי על כל שאלה. וברונו מרטינס אינדי גם, ולוק דה יונג וכולם. נבחרת הולנד זו הנבחרת הכי ידידותית בעולם. כולם מדברים וכולם סבלניים וכולם נחמדים. נחמדים מדי? אולי. כי אתמול על המגרש האורניה, מלווים באלפי אוהדים ובמאות שהגיעו מהולנד במיוחד למשחק, היו שוב נחמדים מדי. כמעט כמו בכל משחק חשוב לאומה הזו.
נחמדים כמו לבעוט לקורה ולחיבור, ונחמדים כמו לא לנצל שש קרנות לעומת אפס של איטליה. נחמדים כמו לוק דה יונג מוסר רוחב במקום לנעוץ, וממפיס דפאי מגלגל לחיצונית במקום לקרוע את הרשת. שני צהובים ב-90 דקות איפה הרוע? ברוב שלבי המשחק האזוריני נראו כמו הפועל אזור, אבל בשום דקה לא היה ברור יותר הולנד תתקיף ותתקיף ותתקיף, אבל את הגול תיתן איטליה.
קור פוט לא בדיוק ראה את המשחק באותה עין. "היתה רק קבוצה אחת שהגיע לה לנצח, וזו היתה הולנד", זרק לאחר ההפסד. "אתה לא צוחק?", תהה עיתונאי. "זו דעתך הכנה?". "כן", ענה קורנליוס חרט אלדריק פוט. "במחצית השנייה הם ניסו לתקוף אבל אחרי מספר דקות הבינו שאין להם סיכוי. אם אתה לא מסכים איתי, אתה יכול לצפות בקלטת".
פוט העמיד פני רגוע, אבל בפנים אפילו הוא בוער קצת. למרות החברה הצעירה ולמרות החיוכים הרבים. היה חשוב לו לנצח אתמול, חשוב במיוחד כדי להוכיח ללואי ואן חאל. מאמן הבוגרת, שנפש אתמול בחוף גורדון, הגיע לאצטדיון כדי לראות את הסחורה שלו. 12 חבר'ה יש לו בטירונות אצל פוט, והוא ראה איך נבחרת שהרביצה שמינייה בשני משחקים, סוגרת אפס עגול בשני האחרים. אתמול הוא בעיקר ראה כישרון שלא נגמר, אבל שלא יודע איך לגמור. לא נורא, חשב בטח. בבוגרת יש לי את ואן פרסי.
***
80 אלף איש גרים בגרוסטו, עיר נחמדה באמצע המגף. קבוצת הכדורגל של העיר נחמדה קצת פחות, ולא מזמן ירדה לליגה השלישית. הקבוצה הכושלת הזו שלחה לנבחרת איטליה הצעירה את מרקו קרימי. אותו קרימי היה חלש כל העונה, ובנוסף מסוכסך עם ההנהלה ועם המאמן. מספרים שהשיא הגיע כשחזר ממסיבה בחמש וחצי בבוקר, נרדם על ההגה וריסק את האוטו. השוטר שהגיע לזירת האירוע הוא אוהד גרוסטו. הדבר לא שיחק לטובתו של קרימי, שכן השוטר כעס על היכולת הירודה של השחקן, שהשליכה באופן ישיר על קבוצתו האהובה. אז הוא הדליף את נסיבות התאונה לתקשורת, כדי לסבך את השחקן הצעיר.
קרימי היה הרוס, והעתיד לא היה מזהיר. הוא בסוף חזר לסגל של קבוצתו, אבל המשיך להסריח כפי שהסריח ברוב שלבי העונה. זה לא הפריע לדביס מאנג'ה, מאמן איטליה הצעירה, לשמור על הילד בן ה-23 בסגל. אותו ואת ג'וליו דונאטי (שיחק 90 דקות אמש), שגם מגיע מגרוסטו, אבל בניגוד לקרימי נחשב לשחקן ספסל בקבוצה שתתחיל את העונה הבאה בליגה השלישית. "ראיתי אותם מהאימון הראשון והתלהבתי", הסביר מאנג'ה שנשאל כיצד סחב איתו שני שחקנים שהציגו יכולת גרועה בקבוצה גרועה. "עבדנו פה על דרך והם חלק ממנה".
קרימי לא כבש אתמול ולא בישל. הוא בכלל נכנס רק בדקה ה-92, ובפעולה היחידה שלו במשחק תיקל את מרטינס אינדי. ובגלל שקרימי כזה מזערי והפורטוגלי-הולנדי כזה הר, קרימי שיפד אותו עם הכתף. למה כל ההקדמה הזו על שחקן ששיחק חמש דקות ותיקול? כי זו בדיוק איטליה. נבחרת של דוברמנים עם דוקרנים שכל מה שמעניין אותם זה לנצח. הרי על כל פירלו ואינסינייה יש אלף קרימים. חיילים א-לה לוקה בראצי ישן עם הדגים. בדיוק הפוך מילדי הולנד היפים והנאיבים.
הנה קרימי יוצא מחדר ההלבשה. הוא בתוך החליפה המדוגמת של האזוריני, אבל לא יעזור הוא מהאנשים שיכולים להיות לבושים רק בגופיה. הוא מחייך ומנסה להיראות נחמד אבל נראה כמו דמות מהסרט "סיכון מחושב". שני צדי הראש מגולחים, ולמעלה שוכן מן אפרו מקורזל כזה. "זה אני, מגרוסטו", הוא אומר לוואלה! ספורט. "אני רגיל לתקל, לשחק חזק, זה מה שאני יודע". מולך שחקנים שמועמדים לסיטי, לצ'לסי, ליונייטד, ואתם עם שחקנים מהליגה השלישית באיטליה. "זה רק גורם לי לשחק עוד יותר חזק", הוא מדבר על חמש דקותיו במגרש. "אני רוצה לעבוד קשה עוד יותר, בשביל הנבחרת, בשביל המאמן, ובשביל המטרה שלי לשחק בסריה A". ועד אז, קרימי עם הפנים לספרדים. "ננסה לכפות את הכדורגל שלנו גם עליהם. זה אנחנו, זה המשחק שלנו, זו הגישה של המאמן שלנו". מאנג'ה שמע את שמו, חילק צ'פחה לילד, והלך. אחרי שהלך קרימי אולי הרשה לעצמו לשחרר כמה שבבים של אופטימיות: "אין פה הבדלי רמות כמו שהיו ב-2012. עכשיו הכול מאוזן יותר".
אבל אצל האיטלקים שום דבר לא מאוזן. אינסינייה יוצא ומשקר שהוא לא דובר אנגלית, ושאר השחקנים אפילו לא טורחים להסתכל בעיניים. ההפך מההולנדים במיוחד במבחן התוצאה. אתם מבינים פאביו בוריני, גול ליגה אחד בעונה שלמה בליברפול, טחן את האומה הנחמדת. "סבלנו 90 דקות אבל ניצחנו", הוא הודה. עמנואל, איש משלחת באיטליה, סיכם זאת הכי טוב שיש: "אנחנו תמיד מתקשים מול ההולנדים אבל תמיד מנצחים בסוף".
אלסנדרו פלורנצי יצא נוטף זיעה או מים או ג'ל. "מול ספרד נצטרך להיות עוד יותר טובים, אבל אני לא מסכים ששיחקנו מגעיל", הוא אומר. "אולי בהגנה, אבל בטח שלא בהתקפה". הזכרתי את ה-0:4 בגמר יורו 2012. נקמה וכו'? "נקמה?", שאל וחייך בכעס (הבעת פנים השמורה לרומאים). "זה הגמר. אנחנו באים לנצח. אחרי זה נחשוב על נקמות".
איטלקי שלא חושב על נקמות. לא אמין בכלל.