הפועל רמת גן ראויה לכל הערכה. על העמידה במעמד הגמר, על ההישג הגדול בעצם הזכייה השנייה וכמובן על העובדה כי הפכה לראשונה אי פעם שמניפה את הגביע אחרי שכבר ירדה ליגה. היו לנו זכיות מרגשות ומפתיעות, כולל זו הקודמת של הפועל רמת גן כנציגת ליגה לאומית ב-2003, אבל ההתאוששות המנטאלית המופלאה של הקבוצה הזו אחרי מפח הנפש שעברה ראויה לכל שבח.
רמת גן הגיעה למשחק הזה כאנדרדוג מובהק מול עירוני קרית שמונה, ושינתה מעט את סגנונה. בליגה ראינו רמת גן יוזמת יותר, מעיזה יותר ולפעמים גם הרפתקנית מדי. בגמר בנתניה, להבדיל, יכולנו לראות חשיבה שונה מצד אלי כהן, שהציב את שחקניו בצורה יוצאת מן הכלל. העמידה הטקטית הנכונה היא זו שביטלה את כל היתרונות ההתחלתיים של קרית שמונה.
אלי כהן ידע שבמשחק אחד, למרות היתרון האיכותי של היריבה, הוא יוכל להפתיע ולסיים עם הגביע ביד. כך קיבלנו את רמת גן, לא במשחק גדול אבל במשחק חכם ומסודר, צועדת לעבר התואר. היא התחילה את המשחק בצורה לא כל כך טובה, אבל לאחר השער של קרית שמונה ביצע המאמן שינוי במערך ההתקפי כשהחליף מקומות בין דויד מנגה לישראל זגורי. המהלך הזה הביא לשיפור בסוף המחצית הראשונה ותחילת השנייה. שיפור שגם הניב את שער השוויון.
מנגד, קרית שמונה סיפק משחק חלש. האלופה לשעבר שיחקה בצורה איטית, המעברים בין הגנה להתקפה לא היו מהירים מספיק והדבר אפשר לשחקני רמת גן לחזור למקומות ולעצור כל התקפה מתפרצת של קרית שמונה. המשחק הנרפה וחסר הנחישות של הצפוניים פשוט לא התאים למעמד מחייב כמו גמר הגביע. זו לא הייתה קרית שמונה שניצחה את מכבי חיפה בחצי הגמר.
חשוב לציין, אווירת גמר גביע לא הייתה באצטדיון החדש בנתניה. המפעל שאמור להיות קודש הקודשים של הכדורגל הישראלי לא נהנה הפעם מאירוע מרשים, אבל השורה התחתונה ברורה. כולם אולי רצו לראות את קרית שמונה מייצגת את ישראל שוב במפעל אירופי, כמועדון בעל יכולת כלכלית וכאלופה לשעבר, אבל בספרי ההיסטוריה ייחרט דבר אחד: הפועל רמת גן מחזיקת הגביע.
נותר רק לקוות שהזכייה הזאת לא תהיה אקורד הסיום של המועדון הוותיק הזה. סימני השאלה סביב הפועל רמת גן גדולים, וחבל יהיה לראות את ההישג הזה של זכייה בגביע והשגת כרטיס לאירופה, מתבטל לגמרי עם התפרקות בליגה השנייה. הגביע הזה צריך להיות עבור הפועל רמת גן הרבה יותר מפרס ניחומים. אולי אבן הפינה ליצירת עתיד טוב יותר.