כלל ידוע הוא שמלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים. "אני מאוד עייף. נתתי הכול, לא נשאר בי כלום ואני חייב למלא את המצברים. הדרישות עצומות ולא זכיתי לנוח כמעט בכלל". אם תהיתם, המילים הללו ממש לא שייכות להודעת הפרישה של סר אלכס פרגוסון, אלא דווקא לזו של פפ גווארדיולה, שממש לפני שנה הודיע שהוא עוזב את ברצלונה אחרי ארבע שנים חלומיות ושתי זכיות בליגת האלופות כי "ארבע שנים הן הרבה מאוד זמן".
אם פרגוסון היה מתעייף אחרי ארבע שנים, למנצ'סטר יונייטד היה מאמן חדש בנובמבר 1990 וכנראה שגם לא היה לה חלק ניכר מ-13 האליפויות, ארבעת הגביעים ושני גביעי אירופה בהם זכתה מאז. אבל זה בדיוק מה שהבדיל את אלכס פרגוסון משאר הגאונים. הוא מעולם לא התעייף, מעולם לא התייאש, תמיד מצא את הדרך לחדש ולקום כמו עוף החול מנפילות כאלה ואחרות, רק כדי לעמוד שוב על ראש אולימפוס הכדורגל. בגלל זה הוא הגדול מכולם.
***
מייקל ג'ורדן, האיש ששלט אולי יותר מכל אחד אחר בענף ספורט לאורך ההיסטוריה, פרש מכדורסל שלוש פעמים לאורך הקריירה. הפעמיים הראשונות הגיעו כשהוא בשיאו ואחרי שלוש אליפויות רצופות עם שיקגו בולס. במסיבת העיתונאים ב-1999, בה הודיע הוד אווירותו על הפרישה השנייה, הוא התבקש להשוות אותה לזו של 1993: "הן מאוד דומות", הוא השיב, "מבחינה מנטלית, אני מותש. אין לי יותר אתגרים בספורט הזה".
השחקן שכל פרשן כדורסל מכובד מכתיר אותו בתור "השחקן התחרותי ביותר אי פעם", הודה בפה מלא שפעמיים, תוך שש שנים בלבד, הדרייב נעלם לו. אז איך מסבירים 27 שנים? כאשר אלכס פרגוסון מונה למנג'ר מנצ'סטר יונייטד, רונאלד רייגן עוד נאבק בשאריות המלחמה הקרה, יצחק שמיר בדיוק החליף את שמעון פרס כראש ממשלת האחדות והתאצ'ריזם, שהגברת שעמדה בראשו נפטרה לאחרונה, היה בשיאו בבריטניה. העולם כולו השתנה ללא היכר מסביב, גם עולם הכדורגל, שהפך מתמים וכזה שקורים בו אסונות כמו הייזל והילסבורו לציני, קר, כוחני ומלא כסף וכזה שקורים בו גילויי גזענות איומים ומתוחכמים מאי פעם. רק דבר אחד לא השתנה, לא זז מכיסאו במרכז התא באולד טראפורד. "הגאפר פרגוסון", כמו שקראו לו שחקניו ביראת כבוד לאורך השנים.
***
זה כמעט קרה בינואר 1990, כאשר שבעה משחקים רצופים ללא ניצחון הסתיימו עם 0:1 בגביע על נוטינגהאם פורסט החזקה משער של מארק רובינס. אילולא השער הזה, ייתכן מאוד שפרגוסון היה מאבד את משרתו. זה כמעט קרה ב-2002, אז פרגוסון כבר הודיע על פרישה בסיום העונה, רק כדי להתחרט ברגע האחרון. אבל זה לא קרה, כי לעולם יש את הדרכים שלו והעבודה של פרגוסון עוד לא הושלמה.
אחרי 1990, הוא החל בבניית קבוצת הפאר הראשונה שלו, זו שזכתה בארבע אליפויות תוך חמש שנים והסתיימה עם הפרישה של אריק קאנטונה, שהחליט שהוא הגיע לשיא ומספיק לו: "אני אדם סקרן, בכל יום אני צריך למצוא משהו חדש, אחרת אני נתקע", אמר הגאון הצרפתי בהודעת הפרישה. הכי רחוק מפרגוסון.
מהר מאוד הסקוטי התעשת והרים את קבוצת הפאר השנייה שלו, שזכתה בליגת האלופות ובארבע אליפויות נוספות תוך חמש שנים, עד שבקהאם חטף נעל לראש ועזב למדריד. קבוצת הפאר השלישית, שהחלה עם העלייה של כריסטיאנו רונאלדו ונמשכה גם אחרי עזיבתו, לקחה, לא תאמינו, ארבע אליפויות תוך חמש שנים (לא כולל זו של העונה). ב-21 העונות האחרונות שלו באולד טראפורד, יונייטד מעולם לא סיימה מתחת למקום השלישי ורק פעמיים (01/02 ו-04/05) עברה עונה שלמה מבלי לזכות בתואר כלשהו. קשה לראות מי מתעלה על המספרים האלה, ברמות האלה.
ג'רמי ווילסון מה'טלגרף' כתב: "הוויכוח על כך שהוא המנג'ר הגדול בתולדות בריטניה נסגר כבר לפני מספר שנים. גם בוויכוח לגבי המנג'ר הגדול בכדורגל העולמי היתרון הוא שלו. היו מאמנים שהצליחו להביא תארים במועדונים עם המון לחץ, היו כאלה שניצחו נגד כל הסיכויים והיו כאלה ששינו את הסגנון בו משחקים את המשחק. בשלבים שונים של הקריירה שלו, פרגוסון היה כל אחד מהם והוא היחיד שעשה זאת". פרגוסון היה מתמטיקאי וחוקר של המשחק, הוא בחן אותו מבפנים ומבחוץ, גילה עליו דברים חדשים בכל פעם והפך אותם לדוגמאות עבור כל השאר. אין זה מקרה שז'וזה מוריניו, אחד המאמנים המצליחים כיום והאיש שמתקשה להחזיק במשרה יותר משלוש-ארבע שנים, מוזכר כבר שנים כמי שמשתוקק להחליף את פרגוסון. גם הפורטוגלי יודע שהתארים שלו לא מצליחים לעמוד בפני ההמשכיות הבלתי נתפסת של פרגי.
***
לפעמים, הזמן עלול לעמוד לרועץ. גי רו אימן את אוקזר, עם הפוגות קלות, 44 שנים והפך לאגדה מקומית, אבל רק מקומית, שכן זכה באליפות בודדת וארבעה גביעים. מרשים, אבל רחוק מלהיות אימפריה. ארסן ונגר לעומת זאת, נטל את המושכות על ארסנל בספטמבר 1996, כמעט עשור אחרי סר אלכס. הפתיחה שלו הייתה מסחררת, עם שלוש אליפויות, ארבעה גביעים ואחת הקבוצות המהנות שהאי הבריטי זכה לראות, אבל מאז מאי 2005 הארון שלו התמלא באפס תארים בדיוק.
ולכן, ממש כמו שהוא נבדל מגווארדיולה וג'ורדן העייפים, אלכס פרגוסון הצליח להבדיל את עצמו גם מגי רו או ארסן ונגר. הוא לקח קבוצה גדולה, שהייתה בשפל העמוק בתולדותיה והפך אותה למועדון הכי מצליח, יציב ועשיר בעולם בשלושת העשורים האחרונים. הוא עמד במבחן העייפות, עמד במבחן ההישגים ועמד במבחן הזמן. הוא מעולם לא נשען לאחור ונרגע ומעולם לא נשבר.
כאשר מנצ'סטר סיטי לקחה ממנו אליפות עם הבאזר, פרגוסון מצא את הכוחות לבצע עוד מהפך והרי מהי מנצ'סטר יונייטד של סר אלכס פרגוסון אם לא מלכת המהפכים, שסידרה לנו ב-1999 את הדקה הזכורה ביותר בהיסטוריה של ליגת האלופות ואולי של הכדורגל כולו. 38 תארים, 13 אליפויות, אין סוף משחקים, ניצחונות, שערים, חגיגות מרגשות, מסטיקים והכי חשוב, זיכרונות שיישארו לעד עם כל חובב כדורגל, גם אם מנצ'סטר יונייטד וסר אלכס הם לא ממש הבחירה הראשונה שלו. לא היה ולא יהיה עוד.