מאיפה באתם לנו?
העיסוק המוצדק בגדולתו של קינג ג'יימס החודש (29.7 נקודות, 64.1% מהשדה, 7.8 אסיסטים, 43.2% משלוש, ו- 80.9% מהעונשין), הסיטו לא מעט תשומת לב מהעובדה שמיאמי הפגינה בחודש פברואר דומיננטיות חסרת תקדים, מאז האיחוד של כוכבי דראפט 2003 בסאות' ביץ'. זוכרים שעלו טענות בעבר הלא מאוד רחוק (עד לאחר משחק מספר 3 בחצי גמר המזרח מול אינדיאנה אשתקד), ביחס לאפקטיביות השילוב בין המלך לפלאש? ובכן גם דוויין וויד כיכב בגדול החודש, עם 23.9 נקודות ב-53.2% מהשדה, 6.2 ריבאונדים, 5.5 אסיסטים, 2.5 חטיפות, 1.3 חסימות, צמצמום יעיל בזריקות משלוש (0.7 בלבד), ודווקא 72.5% בלתי טיפוסיים מהקו, אחוזי קליעה שמתאימים יותר לג'יימס. כריס בוש השלים את הטריו היעיל עם 16.5 נקודות ב-54.95 מהשדה, מריו צ'אלמרס ושיין באטייה הוסיפו 9 נקודות למשחק באחוזי קליעה מצוינים מחוץ לקשת, ומיאמי כולה קלעה ב-52% מהשדה בחודש זה, בדרך למאזן 1:12 שכלל תריסר ניצחונות רצופים מאז הפסד לאינדיאנה בתחילת פברואר. חלק מאותם ניצחונות היו דחוקים, דווקא מול הקבוצות החלשות יותר, אבל האלופה הרשימה במיוחד כאשר הנחילה תבוסות מוחצות לקונטנדריות של המערב, הקליפרס ואוקלהומה.
אז מאיפה באה מיאמי? מחודשיים בינוניים בדצמבר-ינואר שבהם נראה כי לפרקים שיחקה על ניוטרל, עם מאזן 10:18. ולאן היא הולכת? לקראת חודש מרץ שכולל התמודדויות עם ממפיס, הניקס, ואינדיאנה - קבוצות שמאזנה המצטבר של האלופה מולן הוא 5:0 העונה. בהמשך יגיע לוח משחקים צפוף במיוחד, ובסופו מסע חוץ שכולל ביקור בשיקגו ומסתיים בסן אנטוניו. האם הדומיננטיות של מיאמי תימשך עד אז, או שתוחלף באשליה של ליגה תחרותית יותר? נראה כי זה לגמרי תלוי בפוקוס וברצונם של לברון, וויד, ושותפיהם בדרך לריפיט.
מכם ציפינו ליותר
פתיחה מוצלחת בחודשיים הראשונים של העונה מצד גולדן סטייט (10:21), בהחלט יצרה ציפיות מסוימות שהונמכו מעט בינואר (7:8), אבל החודש התרסקו לגמרי. הלוחמים פתחו את פברואר בניצחון ביתי מול פניקס החלשה, ועשו זאת שוב בהמשך, מה שתרם ל-50% מסך כל ניצחונותיהם בדרך למאזן 8:4 שלילי שהוריד אותם למקום השישי במערב. הם רק 2.5 משחקים מעל יוסטון השמינית, שהנחילה להם שני הפסדים צורמים החודש - כולל מטווח השלשות בתבוסה שהסתיימה ב-31 הפרש. בכלל, הווריורס ספגו לא מעט תבוסות ודי הרבה נקודות בפברואר, 101.5 למשחק (מקום 25). זה קרה דווקא בחודש שבו אנדרו בוגוט הצליח לשחק פה ושם 24.5 דקות לשישה משחקים.
אבל כפי שמלמדות פציעותיו החוזרות ונשנות, הסנטר האוסטרלי רחוק מלהיות כשיר במאה אחוז כדי לסחוב את הגנת הקבוצה על גבו הבעייתי, ובינתיים רובו של הסגל נחשף ברמת השמירה האישית, עם כל מאמציו של המאמן מארק ג'קסון לחפות על כך. הצפי לגבי בוגוט עומד על זמן החלמה של בין שבועיים לשישה מכאבי הגב שלו, הפרש העשוי להיות קריטי עבור מאבקי הלוחמים על מיקום בתמונת הפלייאוף ומידת הצלחתם לאחר מכן. במלוא כמעט שנה לטרייד שנועד לשדרג את עמדת הסנטר בגולדן סטייט, הנחמה היחידה שניתן לחלץ ממנו היא שמונטה אליס (3.5 זריקות משלוש החודש, 15.8%) כבר לא בקבוצה.
תתחיל לעבוד
בתחילת העונה עוד נראה כי או ג'יי מאיו נמצא בדרך לפריצה המיוחלת בתור אולסטאר, עם 20.9 נקודות באחוזים מצוינים מכל הטווחים. גם דאלאס הייתה עדיין בעמדה סבירה, למרות מאזן 9:7 שלילי עד סוף נובמבר, להתחרות על מעמד סוס שחור במערב עם חזרתו של נוביצקי מפציעה. בינתיים עד שדירק התחיל להיכנס לכושר במשחקים האחרונים, כך שנוכל לשחרר אנחת רווחה של "הוא עוד לא נגמר", מאיו הפסיק להיראות כמו כוכב משנה ראוי, והמאבס המתאוששים חזרו להפסיד משחקים יקרים. הירידה באחוזי הקליעה של המיונז - 43.9% מהשדה, 29.3% משלוש עבור 4.1 זריקות - לצד 3 איבודים למשחק, הזכירה שמדובר בסקורר שאכן יהיה במיטבו כשחקן שישי סטייל ג'מאל קרופורד. בממפיס הוא לא התאקלם מספיק טוב לתפקיד, אבל אם לקרופורד זה קרה רק לקראת גיל 30, הרי שעדיין לא מאוחר מדי לעשות את הסוויץ' בשביל מאיו בן ה-26.
תנו לו בכפיים
והנה מי שעשה את הסוויץ' משחקן שישי לסופרסטאר אמיתי, והחודש קיבלנו תוקף נוסף להצדקת המהלך. האולסטאר הטרי ג'יימס הארדן הפגין בפברואר דומיננטיות שבהחלט מתחרה בזו של לברון: 29.1 נקודות, 53.9% מהשדה, 3.4 שלשות (50.8%), 8.8 ביקורים בעונשין (84.8%), 6.9 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים, ו-1.9 חטיפות למשחק. הדומיננטיות הזאת אומנם לא הספיקה בשביל לנצח במיאמי, למרות שיוסטון והארדן (36 נקודות, 10 מ- 16) בהחלט נתנו פייט ראוי מול האלופה, הרבה יותר ראוי ממה שאוקלהומה הציגה בשחזור הגמר החודש.
ואפרופו האקסית, משחק הקריירה של המזוקן מטקסס הגיע בניצחון מולה, עם 46 נקודות וחמש החטאות בלבד, כולל 7 מ-8 מחוץ לקשת לצד 11 מ-12 מהקו. עם הגעתו בטרייד של הפרוספקט המבטיח תומאס רובינסון, לצד יכולתם הטובה של ג'רמי לין, צ'אנדלר פארסונס, ועומר אסיק, נראה שבחירתו של הארדן להיות ראש לשועלים עשויה להתגלות במהרה כמוצדקת - הרוקטס נמצאים במסלול המראה מבטיח לקראת הצטרפותם העתידית לאריות המערב, והשחקן השישי של עונת 2011/12 יהפוך למועמד MVP לגיטימי בשנים הבאות.
פינת הקומישינר
מיעוט הטריידים לפני שבוע, עם תום המועד האחרון להעברות, השאיר תחושה של אכזבה בקרב אוהדי הליגה. לפי אחת הטענות המרכזיות שעלו, קבוצות היססו לקחת סיכונים כלכליים מחשש למס המותרות המוגבה שיופעל החל מעונת 2013/14 הקרובה, מה שהציף מחדש את הביקורת על ההסכם הקיבוצי שנחתם לפני כ-15 חודשים וסיים את השביתה. אבל אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, הרי שנחסכו מאיתנו הפעם עסקאות חסכוניות עד להכעיס. שיקגו, למשל, סירבה לוותר על בחירת סיבוב ראשון רק כדי להיפטר מהחוזה של ריפ המילטון ולהימנע מתשלום הקנס.
היוצאת מן הכלל היא סקרמנטו, עם הטרייד המוזר על תומאס רובינסון שנבחר חמישי בדראפט האחרון. אומנם אפשר לגייס מספר טיעונים מקצועיים בעד הטרייד - פטריק פטרסון שיחק עם דמרכוס קאזינס בקנטאקי, והקליעה שלו משלוש תסייע לרווח את התקפת הקינגס - אבל נראה שבסופו של דבר, החיסכון הכלכלי הוא שהניע את הטרייד. אם לוקחים בחשבון את מצבה העדין של הקבוצה בסקרמנטו, מצד אחד על סף מכירה ומעבר לסיאטל ומצד שני עדיין בבעלות האחים מאלוף, שלא בדיוק שמים את עתיד הקבוצה על ראש שמחתם, מקבלים עסקה עם הרבה חשד למניעים מפוקפקים ואינטרסנטיים סביבה. כמה שאוהבים לזלזל בביטוי "מסיבות כדורסל", שנמסר מצד הליגה לאחר שהטילה וטו על הטרייד המשולש של הלייקרס עבור כריס פול, נראה כי הקינגס היו נשכרים מבחינה מקצועית לו דייויד סטרן היה מקבל עבורם החלטות מקצועיות.