של מי הקבוצה הזאת לעזאזל?

מכבי תל אביב העונה היא קבוצה לא צפויה ולא יציבה, שגם אוהדיה המושבעים ביותר מתקשים לאפיין אותה. משחק אחד היא פורחת, שבוע אחרי זה היא מאכזבת, יום אחד היא מלאת אופטימיות, למחרת היא מלאת חששות וחוסר ביטחון. הבעיה היא לא רק ביכולת, אלא בזהות. לא ברור מי המנהיג שלה, מי מנתב את הספינה, מי קובע את הלך הרוח, מי הפנים שלה. או בקיצור, של מי הקבוצה הזאת לעזאזל?

האם היא של אלירן עטר? נדמה שהוא המייצג הכי נאמן. כמו מכבי, הוא זה שהשנה סוף סוף מממש את הפוטנציאל שלו, מבקיע בצרורות ומציב אותה בראש טבלת הכיבושים. הוא זה שעשה את הסוויץ' בראש ומתחיל להתבגר, הוא זה שמתאים את עצמו לציפיות, אולי גם למסורת. הוא זה שפורח ומלבלב, המוציא לפועל, הסקורר האולטימטיבי. מכבי תלויה השנה בגולים שלו, אבל גם במצב הרוח שלו. הוא גם זה שהחטיא את הפנדל בדרבי הקודם, ומסמל את חוסר היכולת שלה לברוח בצמרת. הוא זה שכובש שוב ושוב מול הקטנות, אבל מייצג את חוסר הביטחון במשחקים החשובים. כל גול שלו מקדם אותו ואת הקבוצה ומוכיח את השינוי החיובי, כל כדרור מיותר שלו מזכיר את הבעיה שעדיין מפריעה לה, את חוסר הבגרות שמסרבת להיעלם, את הבעיה המנטלית שהמועדון סוחב עמו, שקשה, כל כך קשה, להיפטר ממנה.

ואולי זו הקבוצה של מהראן ראדי? הוא הלב, המנוע, הנחישות. הוא השדרוג האמיתי. מבחינה מקצועית הוא הסמל להנעת הכדור היעילה, לשליטה במרכז המגרש, ללחץ המאסיבי על שחקני היריבה, לתנועה הבלתי פוסקת. מבחינה תדמיתית הוא זה שמבהיר שמכבי השנה היא לא קבוצה נוצצת, אלא יעילה. כזו שיש לה כסף גדול ונטייה לבזבזנות, אבל זוכרת כל הזמן שהרכש הכי חשוב ואפקטיבי שלה הוא קשר מסכנין (ובלם מקרית שמונה, אגב). ראדי מסמל את הפרגון, את הבישולים, את הקבוצתיות, את חוסר האגואיזם, את העבודה הקשה. לא במקרה הוא זה שכבש את השער החשוב מול הפועל רמת גן, ונתן לה את הנקודות הקריטיות במשחק כל כך קשה. הקבוצה, כמו ראדי, רוצה את זה מאוד. מנגד, למרות הכל, יש משהו שכל הזמן מזכיר: זה כולה ראדי. כשהוא לצד אלברמן ולוגסי ומשמש כקשר ההתקפי, הוא מסמל את חוסר היצירתיות של מכבי. הוא מסמל את הבעיה של הקבוצה להבקיע מול הגנות בטוחות, ומגלם את המוגבלות הטכנית. ובעיקר, וחשוב מכל, ראדי מסמל את חוסר הניסיון שלה במאבקי אליפות, אך במקביל את התחושה שאולי הפעם, למרות הכל, יחד איתו ובעיקר בזכותו, זה באמת יכול לקרות.

יותר מהכל, זו הקבוצה של אוסקר גרסיה. האיש שמסמל את הסטנדרטים המקצועיים החדשים, את היומרות הגבוהות, את החשיבה לטווח ארוך, את התקווה לשינוי. הוא הראש של צוות האימון האירופאי, שבזכותו שחקנים במכבי תל אביב מספרים בגאווה כמה הם נהנים לבוא לאימונים, אילו תנאים מתקדמים (ולא אופייניים) יש השנה בקרית שלום, ולמה העונה הדברים נראים אחרת. הוא זה שמקרין מקצוענות ושקט, אבל גם ניכור. בדיוק כמו הקבוצה, רגע אתה בוטח בו, רגע אחרי זה לא. הוא משדר ביטחון, אבל גם חוסר ניסיון. כיף לראות אותו חוגג אחרי גולים, לא כיף לשמוע אותו מתראיין. משחק אחד הקבוצה נראית קולחת ושוטפת, שבוע אחרי זה הוא פותח בהרכב תמוה. פעם הקבוצה שלו נראית בשלה ומוכנה, מחזור אחרי זה היא נראית שברירית ופגיעה. הוא לא צפוי, לא מובן, מסתורי ומשונה, מחזיק במאזן לא מרשים, אבל שומר על המקום הראשון ולא מוכן להיכנע. האוהדים אוהבים אותו, סולדים ממנו, אבל בשורה התחתונה מבינים שאין להם ברירה, אלא לשים בו את מבטחם. זה מעודד, אך לא מרגיע.

לפעמים נדמה שזו בכלל הקבוצה של שרן ייני. הקפטן, בוגר מחלקת הנוער, הכלבויניק. הפציעה שלו מול נתניה, עם התחבושת ספוגת הדם, רק הוסיפה לפאתוס שלו כסמל, לשחקן שמקריב את הבריאות שלו למען המועדון, מגן או בלם או קשר, איפה שלא יציבו אותו, הוא ייתן את הכל. כשהאוהד הממוצע מסתכל על ייני, הוא רואה את מהות המכביסטיות: מצד אחד כישרון והבטחה, מצד שני תחושה של פספוס. אחד שגדל במועדון ממחלקת הילדים ומכיר את ההיסטוריה, ובדיוק כמו האוהדים, מתקשה להשלים עם הכישלונות, לא מבין איך זה קרה. השנה ייני נראה בוגר מתמיד, ובעיקר מחויך מתמיד, מסמל איזשהי תפנית קלה, אך עם זאת מזכיר את הבסיס הרעוע.

ובעצם, כמו תמיד, הלא זה ברור, זו הקבוצה של האוהדים. הקהל המפונק, שעבר השנה שינוי. הקהל המתנשא, שסיגל לעצמו תכונות פחדניות ונואשות, כזה שמעט מאוכזב, שלא מבין איך למרות המאזן של היריבות מכבי לא קורעת את הליגה, אבל קהל שהתבגר, שלא שורק בוז במחצית גם אחרי 0:0 מול רמת גן (וזה לא מובן מאליו). אוהדים שמצד אחד יש בהם חשש גדול לאבד את היתרון בפסגה, ומצד שני גם השבוע שוב אפשר היה לזהות את היהירות המכביסטית המרגיזה, לשמוע אוהדים מדברים בשחצנות אופיינית על ניצחון גדול בדרבי, למרות שאין לזה שום צידוק, למרות שמכבי קורסת שוב ושוב מול היריבה האדומה. אפשר לחוש את זה ביציעים, את התפנית הדרמטית, את האמונה הגדולה, את התמיכה העיוורת, את התחושה שהשנה זה עומד לקרות, ועם זאת, את התחושה שהכל עומד לקרוס, כמו תמיד. ביום שני, בדרבי, זו ההזדמנות של כל המוזכרים מעלה. לקחת אחריות, להתעלות. לסחוט את המיץ, להוכיח מאיזה חומר הם עשויים. להראות, אחת ולתמיד, של מי הקבוצה הזאת, לעזאזל.