יסלחו לי שחקני בית"ר ירושלים, אבל ספק אם אני מצליח להבדיל ביניהם. לפעמים אני מרגיש כמו יורם ארבל, שמתקשה לזהות את השמות במדויק, מבלבל בין הדמויות, מחליף בזהויות, כי באמת, כולם נראים אותו דבר. מי יכול להבדיל בין שי חדד למתן בראשי? מה כבר ההבדל בין חן עזריאל לאבי ריקן? כולם צעירים נמרצים, כולם עם עור שחום ושיער כהה קצוץ, כולם מתמסרים ביניהם ונעים קדימה ואחורה, למטה ולמעלה, נעים כמו חיילים ממושמעים, עם אותן חולצות, אותן שאיפות, אותה "משמעת טקטית" (איזה מונח שנוא!), אותה בנאליות חסרת טעם.
7.6 אחוזי רייטינג היו למשחק המרכזי ביום שני. 7.6 אחוזים אומללים מעם ישראל, ואני ביניהם, שעדיין נצמדים למקלט לראות את ליגת העל, מחפשים אטרקציה נדירה, מביטים בשחקנים בערגה, בערגה לחוויות נעימות מהעבר, מחפשים ריגוש שכבר לא קיים. מסתכלים על המשחק בין בית"ר ירושלים לאשדוד, מתקשים להבין על מה ולמה. ומה נגיד, זה לא קל. אין אטרקציות. קשה להתרגש. משחק מרכז טבלה, על סף הצמרת, ולא קורה כלום. הכל נראה אותו דבר. כל השחקנים משעממים, מטופשים, מיותרים. כולם, חוץ מערן לוי.
הוא באמת יחיד במינו. קודם כל, לפני הכל, כי הוא שמן. אולי שמנמן. הצוואר עבה, הרגליים עבות, הבטן בולטת קדימה, לפעמים אפילו מבצבצת מתחת לחולצה הצמודה. כמה זה נחמד לראות כדורגלן שמן. אולי שמנמן. כמו בשכונה, כמו פעם, כשכל הילדים שיחקו כדורגל במגרש מתחת לבית, כשעוד לא היה להם אייפון, כשעוד לא הסיעו אותם בג'יפים לחוג, כשהכדורגל היה כל חיינו. גם הנמוכים, גם המגושמים, גם השמנים, כולם שיחקו כדורגל. כולם קיבלו הזדמנות.
כי אנחנו זוכרים טוב מאוד, גם לשמנמנים היה יתרון יחסי. היה קשה לשמור עליהם. הם היו חזקים ופיזיים יותר, הייתה להם עוצמה ייחודית, וכמובן, היו להם טילים. הנמוכים היו זריזים, לגבוהים היה יתרון בכדורי גובה, והשמנים היו חזקים. קשה היה לקחת מהם כדור. בכל הנוגע למונחים כמו מיקום או משחק עם הגב לשער, השמנים היו בלתי ניתנים לעצירה. לראות את ערן לוי על המגרש, פשוט מחזיר אותך לילדות. הנה הילד השמן והדומיננטי, שלא מפסיק להפגיז. התגעגענו אליך חבר.
גם היום, הרחק מהשכונה, השמן הזה בועט מכל מצב. גם בליגת העל, הבנאדם מקבל את הכדור ורק חושב על השער. מקבל כדור, ובועט. עם רעב אובססיבי לשער, חבל לו על הזמן. 20 מטר, 30 מטר, מה הטעם למסור, או להתמסר? פשוט לבעוט, רק לבעוט. להניף את הרגל, לממש את האידיליה, לכבוש, לתת גולים. מה עוד צריך? למי אכפת מכל השאר? איפה עוד מוצאים שחקנים כאלה? הוא כמו דמות ממשחק מחשב, כזו שיש לה יתרון מובהק, אחד שיודע שהבעיטות שלו חזקות יותר משל כולם, וחייב לנצל את המעלות שלו. רק תנו לו את הכדור, והוא יבעט אותו לשער. כמה פשוט, כמה יפה.
והוא באמת שמן. כלומר, כל המהות שלו משדרת חוסר משמעת. אפילו קצת רוק'נרול. במיוחד על רקע המאמן שלו, זה שמכונה "השריף" ולוקח את זה מעט ברצינות מדי. איש המקצוע הקפדן, שמתעקש על "משמעת טקטית" (איזה מונח שנוא!), שסולד משחקנים עם "פרי ספיריט", שמספק ראיונות כל כך משעממים. אבל ערן לוי מתעקש. הוא מתעקש להישאר שמן. כלומר, עדיין אוכל שווארמות. כלומר, מסרב לחיות חיים ספורטיביים. כלומר, מסרב להיכנע למוסכמות. מבלי לדעת, מבלי להתכוון, הוא סמל למרד. מרד נגד הכדורגל המודרני, נגד "המשמעת הטקטית", נגד ההוראות המסרסות והמגבילות, שהורסות יצירתיות ופוגעות בשמחה הבסיסית של המשחק.
זה באמת תענוג לראות אותו. רק כי הוא בולט ושונה. הכל אצלו מיוחד. אתה רוצה שימסרו לו יותר. כולם רזים ובנאליים, ורק הוא מסקרן. ואתה יודע שאילו היינו עכשיו בשנות ה-60, או ה-70, בימים בהם הכדורגל לא היה כל כך מהיר ואינטנסיבי, כשהמשחק עוד לא דרש כושר גופני יוצא דופן או "משמעת טקטית" (איזה מונח שנוא!), ערן לוי יכול היה להיות כוכב על. עם הכישרון שלו רק תוסיפו לו שפם ותלתלים והוא אליל סבנטיז. איזה פספוס. הוא פשוט נולד בדור הלא נכון.
מרוב הערכה אליו, לפעמים מאכזב לשמוע אותו מדבר בסיום המשחק. מכדורגלן עם נוכחות כל כך בולטת, אתה מצפה לכריזמה ייחודית גם בעמדת הראיונות. אתה מצפה שיגיד משהו מעורר השראה, שיבטא את המיאוס שלו מהסגנון השמרני של ימינו, שימשיך להיות רוק'נרול, שיהיה קנטונה. אבל אז אתה מגלה שהוא בסך הכל ערן לוי מאור עקיבא. בחור ישראלי פשוט, שרק רוצה לשחק כדורגל. וזה רק הופך אותו לקול אפילו יותר.
ובינינו, ברור ששחקן כזה לא יכול להחזיק מעמד בליגות האיכותיות. עם כל הכבוד לכישרון, ספק אם מאמן רציני בקבוצה רצינית היה מסכים להתפשר על שחקן שלא לוחץ, שלא עושה הגנה, שמתעייף מהר מדי, והכל בשביל כמה בעיטות או הגבהות. לא במקרה אין היום שחקנים שמנים. הדרישות אחרות.
ואולי דווקא בגלל זה ערן לוי מצליח לרגש. כי הוא מצליח לבטא את הייחודיות הישראלית. זו שמתיימרת להתקרב לאירופה, אבל נותרת כל כך רחוקה. זו שיודעת שהקסם היחיד שלה הוא ביכולת לספק לאוהד חוויה אחרת, מוכרת יותר, קרובה יותר, אותנטית. לספק שחקנים שאתה נקשר אליהם, מכיר אותם, מבין את המקור או את המהות שלהם, מזדהה איתם. או בקיצור, אחד כמו ערן לוי. מישהו שאתה יכול להסתכל עליו ולהגיד, וואלה, איזה מלך.