לא נהיה קטנוניים, אולימפיאדת לונדון 2012 סיפקה לחובבי הספורט 16 ימים מושבחים של ספורט במיטבו ואין ספור רגעים מרגשים ומענגים. אבל כמו בכל אירוע שבו מעורבים בני אדם, מתגלים בודדים שמתעקשים להרוס, עם מספר החלטות מעוררות מחלוקות שפגעו במעט בחגיגה. להלן סיכום השערוריות של לונדון 2012.
הקשקושים בטוויטר
אלה הבעיות בימינו, הטוויטר. פעם ספורטאים היו אומרים קלישאות טיפשיות בעמדת הראיונות, היום כל אחד יכול לשחרר לאוויר כל שטות שעוברת לו בראש. ראשונה הייתה הקופצת משולשת היוונייה ואולה פפאצ'ריסטו, שהושעתה מהמשחקים האולימפיים לאחר הערה גזענית שכתבה בחשבון הטוויטר שלה: "עם כל כך הרבה אפריקאים ביוון, לפחות יהיה ליתושים קצת אוכל ביתי".
לאחר מכן מישל מורגנלה מנבחרת שוויץ בכדורגל צייץ: "אני רוצה להרביץ לכל הדרום קוריאנים, הם חבורה של נכים רגשית ומפגרים", והושעה גם הוא. הופ סולו, שוערת ארה"ב, יצאה בביקורת חריפה נגד פרשנית NBC ("אולי שתחליף מקצוע?"), וספגה גם היא ביקורת חריפה במולדתה. גם הקופץ למים הבריטי טום דיילי היה קורבן של ציוצים, כשאוהד בריטי "נלהב" כעס על הכישלון שלו בקפיצה המסונכרנת, וצייץ לו מסר אלים על אביו המנוח. הוא נעצר על ידי המשטרה.
טעויות שיפוט
שערוריית השיפוט הראשונה התחוללה באולם ההתעמלות, כשאוקראינה כבר חגגה מדליית ארד בקרב רב, אבל היפנים ערערו, והמדליה הלכה אליהם. אומנם מדובר בעוול כואב עבור האוקראינים, אבל לפחות ניתן להגיד שנעשה צדק, ושההחלטה הנכונה התקבלה, ושהיא התקבלה רק אחרי בדיקה מעמיקה (בשונה מענפים אחרים, שלא מאפשרים בדיקה בהילוכים חוזרים).
מנגד, היו דברים חמורים יותר. בחצי גמר כדורגל נשים הקנדיות התלוננו על החלטות מוזרות ומפוקפקות של השופטת, שלמעשה הכריעו את ההתמודדות. קודם כל, אשת המשרוקית קבעה שהשוערת הקנדית החזיקה יותר מדי זמן בכדור והעניקה לארה"ב בעיטה חופשית בדקה ה-80, שאחריה נכבש שער דרמטי. בנוסף, פנדל ברור לטובת קנדה לא נשרק, למרות נגיעת יד בולטת. מליסה טנקרדי, שחקנית נבחרת קנדה, אמרה בסיום לשופטת הנורבגית כריסטיאנה פדרסן: "אני מקווה שתוכלי לישון הלילה, כשתשימי על עצמך חולצה של ארה"ב".
אבל מה תגידו על הסייפת הדרום קוריאנית, שהייתה על סף ניצחון והעפלה לגמר, אבל השעון נתקע, והיא הפסידה בזמן שהוא לא זז? ולא רק זה, גם הכריחו אותה להישאר בזירה ולחכות לערעור. בנוסף, אחר כך, כשהיא שבורה ומרוסקת, ממררת בבכי, כפו עליה לעלות לקרב על הארד. אחר כך היא שוב הפסידה, ויצאה הספורטאית הכי מקופחת בכל המשחקים. פשוט מכעיס.
פאדיחות למארגנים
בסך הכל, הארגון בלונדון זכה בעיקר לשבחים. אומנם היו פה ושם פקקי תנועה, אבל זה בלתי נמנע בכרך ענק כמו לונדון. נהגי המוניות התלוננו ומחו, אבל תמיד מישהו נשאר לא מרוצה. פעם אחת המארגנים הודו שאבדו המפתחות לאיצטדיון וומבלי, אבל הבעיה נפתרה מהר. בקבוק נזרק על יוסאין בולט לפני גמר ה-100 מטר, אבל מדובר בתקרית זניחה.
למרות זאת, הכעס הגדול ביותר היה בימים הראשונים למשחקים, כשבבריטניה זעמו לגלות שישנם כל כך הרבה מושבים ריקים בתחרויות, בעוד שלציבור הרחב נמסר בתקשורת שאין להשיג כרטיסים לאף אחד מהמשחקים. לאחר מכן התברר שכנראה מדובר בספונסרים ובשאר גופים שקיבלו כרטיסים ולא השתמשו בהם. הבריטים הנבוכים גייסו לחלק מהמשחקים חיילים ושוטרים כדי שימלאו את היציעים, אבל זה לא מנע את המבוכה והמרמור. ככל שהאולימפיאדה התקדמה, הבעיה נפתרה.
שערורייה אחרת של המארגנים הייתה בעקבות טעות קטנה ותמימה, שכמעט הפכה להיסטרית: במשחק הכדורגל של נשות צפון קוריאה, כשבאיצטדיון הונף דווקא הדגל של דרום קוריאה, היריבה השנואה. הצפון קוריאניות סירבו לעלות למגרש, טענו שהדבר פוגע בהן ועלול להשפיע על היכולת שלהן, והמשחק נדחה בשעה. לאחר התנצלות, מאמצי פיוס והרגעה של הרוחות הסוערות, הכל בא אל מקומו בשלום.
חוסר ספורטיביות
אין דבר עצוב יותר באולימפיאדה מאשר חוסר ספורטיביות של המשתתפים. בחגיגה הטהורה הזאת, שבמהלכה מקודשים ערכי הספורט ומהוללים לעיני כל העולם, מי שפוגע בהם נחשב לחוטא, וחטאיו הם בלתי נסלחים.
זה התחיל במשחקי הבדמינטון, כשארבעה זוגות (שני זוגות מדרום קוריאה, זוג מאינדונזיה וזוג מסין) שיחקו כל כך גרוע במטרה להפסיד (כדי לשפר את ההגרלה לשלב הבא), עד שהדבר בלט למרחקים והקהל שרק להם בוז. לאחר מכן איגוד הבדמינטון השעה את כולם. בצדק.
גם מאמנת יפן בכדורגל הודתה שהיא רמזה לשחקניות שלה ש"לא יהיה נורא" להוציא תיקו במשחק מול דרום אפריקה, מאחר שאז הנבחרת תוכל להישאר בקרדיף למשחק רבע הגמר. ואכן, באורח פלא, המשחק נגמר 0:0.
זכורה גם היכולת המבישה של נברת ספרד בכדורסל מול ברזיל, הפסד שמנע מהספרדים להיפגש מול ארה"ב כבר בחצי הגמר. הספרדים הכחישו בתוקף שלא ניסו לנצח, אבל בגמר מול הדרים טים ראינו בבירור: כשהם מתאמצים, הם לא אמורים להפסיד לנבחרת כמו ברזיל.
אבל הכעיס במיוחד המקרה של טופיק מחלופי האלג'יראי. אחרי שהוא ניצח בחצי גמר ה-1,500, מחלופי גילה שהמשלחת שלו שכחה להוריד אותו מהמקצה ל-800 מטר. האלג'יראי המצוין, שרצה להתחמק מהריצה כדי לא לבזבז אנרגיה, התחיל את הריצה, ועצר אחרי 100 מטר וטען שהוא פצוע. השופטים לא האמינו לו, והשעו אותו. לאחר מכן האלג'יראים ערערו, מחלופי עבר בדיקה שבה הוכח שהוא אכן היה "פצוע", וההשעיה בוטלה. יום לאחר מכן הוא רץ כמו פנתר, ללא שום זכר ל"פציעה", ולקח זהב ב-1,500 מטר. לא יפה.
ספורטאים מסוממים
11 ספורטאים (בלבד?) הושעו מהמשחקים ונזרקו הביתה, כשהבולט ביניהם היה אלכס שוורצר, אלוף העולם בהליכה, שסיפר שהוא חש תחושת הקלה אחרי שנתפס. "כשאתה מחכה שחברה שלך תלך מהבית כדי שתוכל לנעול את עצמך בשירותים ותזריק לעצמך חומרים בוורידים, זה רע מאוד", הודה בדמעות לאחר מכן, והתנצל בעיקר בפני בת זוגו.
בוועד האולימפי התגאו שרק 11 ספורטאים נתפסו על אף שנעשו אלפי בדיקות לאלפי הספורטאים, וכמובן שכל מדליסט עבר בדיקות מחמירות, אבל במקביל גם הועברה ביקורת על כך שבחלק מהמקומות בדיקות הדם והשתן נמצאו באותו מקרר שבו הספורטאים שומרים את האוכל שלהם.
כמו כן, זכור במיוחד סיפורו של הג'ודוקא האמריקאי ניק דלפופולו, שאמר ש"אכלתי בטעות עוגיות מריחואנה, אבל זה היה לפני המשחקים". אוקיי, מאמינים.
ואם כבר מסוממים, מה עם השיכורים? רק נזכיר את החותר האוסטרלי ג'וש בות', שנעצר על ידי המשטרה לאחר שניפץ חלון ראווה של חנות במרכז לונדון, ואת רוכב האופניים הבלגי, שנזרק מהכפר האולימפי לאחר שתועד שיכור לחלוטין ונסחב על ידי חבריו. ואלה רק השניים שאנחנו יודעים עליהם.
חשדות והאשמות
פרשה מביכה במיוחד הייתה כשמאמן השחייה האמריקאי ג'ון לאונרד יצא בצורה תקיפה נגד השיא העולמי שקבעה השחיינית בת ה-16 שיוון יה. "יה נראית כמו סופרוומן. בכל פעם שמישהי נראתה כמו סופרוומן בספורט שלנו, היא נמצאה אשמה בשימוש בחומרים אסורים", הוא אמר, "אנשים אומרים, 'היא בת 16, ובגיל הזה קורים דברים מדהימים'. זה נכון, אבל לא עד כדי כך מדהימים. אני מצטער. אף מאמן שדיברתי איתו ביממה האחרונה לא יכול היה להיזכר בהישג דומה ברמה העולמית".
השחיינית עצמה הכחישה בתוקף, והזכירה שהיא עברה אינספור בדיקות. גם המשלחת הסינית רמזה שמדובר בגזענות, ושגם לאמריקאים יש שחיינים צעירים שקובעים תוצאות מדאיגות. ורק אנחנו, שמביטים מהצד, נותרים נבוכים, לא יודעים למי להאמין, לא יודעים מי באמת צודק.
האובססיה למדליה
הרצון להישגיות הוא נעלה, והמרדף אחר מדליית הזהב הוא קדוש, אבל במשחקים האולימפיים האחרונים טושטש מעט הגבול בין הישגיות ספורטיבית לאובססיה מוגזמת. וו מינצ'יה הסינית עשתה היסטוריה בלונדון, כשהפכה לראשונה שלוקחת זהב בשלוש אולימפיאדות רצופות בתחרות לקפיצה למים משלושה מטרים, אבל אחר כך היא התפרסמה בגלל סיפור אחר לגמרי: מיד אחרי זכייתה אביה סיפר לה סודות משפחתיים שכביכול הוסתרו ממנה שנים ארוכות, רק כדי לא לפגוע בהכנות שלה למשחקים.
אביה של הקופצת סיפר כיצד בניסיון לשמור על היציבות הנפשית של בתו, הוא לא סיפר לה על מותם של סבה וסבתה, ואף הסתיר ממנה את המאבק של אמא שלה במחלת הסרטן.
הסיפור הגביר את הביקורת בסין על דרך החשיבה הקיצונית של הספורטאים המקומיים, המחויבים ל"הצלחה בכל מחיר". זה הגיע לא רק אחרי הניסיון של צמד שחקניות הבדמינטון להפסיד בכוונה, אלא בעיקר אחרי שמרים המשקולות וו ג'יאנגביאו פרץ בבכי לעיני המצלמות בראיון מתוקשר, והתנצל על כך ש"ביישתי את המולדת" מאחר שזכה "רק" במדליית הכסף. בהמשך הגיעו גם הסיפורים על מחנות האימונים המפרכים, אליהם נשלחים הילדים בגיל צעיר, כשגם אביה של הקופצת הודה ש"כבר שנים אנחנו יודעים שהבת שלנו כבר לא שייכת לנו". נדמה שסיפורים האלה, שמעיבים על המשחקים, הם הצד הקיצוני של הרוח האולימפית, אבל חלק מהמציאות הספורטיבית של ימינו.
דקת הדומייה לחללי מינכן
אנחנו עדיין מחכים.