המנצחים
ספרד
אלופה קלאסית. אין דרך אחרת להגדיר את ספרד. השמחה האיטלקית הייתה מושלמת, אלמלא השור הבלתי ניתן לעצירה שניצב מולם. הנבחרת של ויסנטה דל בוסקה עשתה היסטוריה עם אליפות אירופה שנייה ברציפות, והיסטוריה נוספת עם זכייה בשלושה טורנירים גדולים (בהם לא הוציאה כדור מהרשת בשלבי הנוקאאוט). מי יודע מתי נזכה לראות כזו דומיננטיות בכדורגל העולמי? הניצחון הגדול של ספרד טמון בעובדה כי עשתה זאת בסגנון הבלעדי שלה, מבלי להיכנע ללחצים שהפעילו עליה מסביב. הספרדים התעלמו מהדיבורים על שעמום, חייכו כאשר הקהל האוקראיני הגיב בשריקות בוז לרצף של 10 מסירות במרכז המגרש (בכל משחק החל מרבע הגמר, אחרי שהעבירו את שלב הבתים בפולין) ושייטו להם לעבר עוד תואר מבלי להניד עפעף. לאורך כל הדרך עשו הרוחוס בדיוק את מה שצריך. את הקונצרט הם שמרו לרגע החשוב באמת. דור הזהב הספרדי צירף עוד מדליה לאוסף, אולם חבריו מיד הדגימו את ההבדל בינם לבין כל היתר כאשר החלו לדבר על תואר רביעי בברזיל. וכשספרד רעבה, אף אחד לא יכול למנוע ממנה לזלול.
הכדורגל האיטלקי
נכון, הפעם זה לא הסתיים עם זכייה בטורניר גדול אחרי חשיפה של פרשת שחיתות, אבל הכדורגל האיטלקי שיקם את שמו במהירות והחזיר את הכבוד לליגה המושמצת. למרות המפלה בגמר. מקיץ 2012 יזכרו בארץ המגף את ג'יג'י בופון זועק בגרון ניחר את מילות ההמנון ומרגש את האוהדים עד דמעות; יתמוגגו מאנדראה פירלו, שהוביל את חבריו כמו מפקד גאה באימונים וגם כיוון אותם באחריות ובאלגנטיות בשדה הקרב; ישתעשעו מהמחשבה על מריו באלוטלי מתקשה בפעולות יומיומיות פשוטות ואז מפציץ בחצי הגמר; וכמובן יהללו את האיש שהפך את הנבחרת הזו לא רק ליחידה מגובשת, אלא גם לקבוצה שמשחקת כדורגל מלבב - צ'זארה פראנדלי. המחנך הרגיש שטיפל בשחקניו בכפפות של משי והגיע יחד איתם אל הבאר, אם כי שקע לתוכה בסיום. ובכל זאת, נותר רק לשמוע את העיתונאים והאוהדים מדברים על הנבחרת שלהם, ולקנא. את התבוסה מול ספרד כדאי לקחת בפרופורציות. איטליה שוב מאוהבת בסקוואדרה אזורה.
רוי הודג'סון
נבחרת אנגליה הגיעה ליורו 2012 עם רף ציפיות נמוך מאי פעם. האוהדים האנגלים לא ליוו אותה בכמויות המוכרות, התקשורת לא יצאה מגדרה ונראה היה כי הראש של כולם כבר באולימפיאדת לונדון. מנקודת השפל הציבורית הזו וכשהנבחרת העומדת לרשותו מוגבלת למדי, רוי הודג'סון הצליח לטפס הכי גבוה שאפשר. באופן יחסי, כמובן. הודג'סון נכנס לתפקידו כחודש לפני הטורניר והספיק לערוך רק משחק הכנה אחד, אבל ידע להוציא מאנגליה את המקסימום. עם חזרה למקורות. אותו סגנון אנגלי ארכאי (ומזעזע) כבר לא יכול לעבוד בכדורגל העכשווי, אך הודג'סון ושחקניו הצליחו לגבור על צרפת בקרב על ראשות בית ד' ולהעפיל לרבע הגמר למרות שרבים לא נתנו להם סיכוי. המאמן הוותיק לא התבייש להתנהג כאנגלי, ובכך גם הודה שהנבחרת שלו היא לכל היותר ממוצעת. יכול להיות שמההבנה הזו יצמח גם השינוי.
המפסידים
אוקראינה
זו לא רק הנבחרת שכשלה בשלב הבתים למרות התקוות הגדולות והניצחון במשחק הראשון. זה קודם כל האירוח. חלק מהמקומיים יצאו מגדרם על מנת לעזור, אבל מצד שני לא ידעו מילה באנגלית וצפו מהצד בחבריהם מנצלים כל הזדמנות על מנת לעשוק את התיירים. המארגנים ניסו לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אופ"א ואפילו ארגנו רכבות אקספרס ברגע האחרון, אולם נותרו חסרי אונים אל מול התלונות הבלתי פוסקות באשר לבעיות התחבורה הרבות וקשיי התנועה ברחבי המדינה. גם מסע ההפחדה שנערך ברחבי אירופה טרם הטורניר עשה את שלו מבחינת השפעה על האוהדים, וכך אפילו הספסרים הצטרפו במפתיע לצעדת הטרוניות. כשעשרות כרטיסים עדיין בכיסם. מעטים האנשים שיחזרו לארצם וימליצו על ביקור תיירותי באוקראינה. וכמו שחזרו והדגישו עיתונאים ותיקים שביקרו במהלך הטורניר בשתי המדינות המארחות: "הפערים בין השתיים הם פערים של עשרות שנים. היה יורו אחד בפולין, ויורו אחד באוקראינה".
יואכים לב
לכאורה, הקרקע בפולין ואוקראינה הוכשרה לזכייה רביעית אי פעם של נבחרת גרמניה באליפות אירופה. המנשאפט הגיעו כפייבוריטים של מרבית הפרשנים, הציגו סגל עמוס בכישרון בחלק הקדמי וצלחו את המוקדמות וגם את בית המוות בצורה מושלמת. כל התנאים מולאו לקראת תואר, מלבד השתחררות מהנאיביות. בדיוק כמו בטורנירים הקודמים, גרמניה שוב לא ידעה להתנהג כאימפריה. כדי להיות אלוף, צריך יותר מסתם לרגש. יואכים לב לא השכיל להבין זאת בשלבי ההכרעה. המאמן הגרמני שגה טקטית בחצי הגמר נגד איטליה (אלה הן תמיד איטליה וספרד שעומדות בדרך) ושילם את המחיר בריבית. אפילו העיתונאים בגרמניה הפסיקו לרחם על מי שנחשב לנסיך שלהם. גם הם מתקשים להבין איך אותה נבחרת ששמה לה למטרה לאורך ההיסטוריה "לנצח בכל מחיר", שוב משחררת בעיטת יעף לדלי במאני טיים.
הולנד
בית המוות גבה את המחיר שלו עוד הרבה לפני הנפילה הגרמנית, כאשר נבחרת הולנד קרסה לחלוטין והציגה את הטורניר העלוב בתולדותיה. עם 10 שחקנים שהיו שותפים לגמר בדרום אפריקה, הכתומים האמינו שהפעם יוכלו לעשות צעד נוסף קדימה ואולי לשחזר את הזכייה של מרקו ואן באסטן וחבריו ב-1988. רצונות לחוד, ומציאות ממש לחוד. מהרוח הקבוצתית של אותה נבחרת היסטורית לא נותר כל זכר. אותה הולנד מלהיבה, על כל כליה ההתקפיים, נבעטה מיורו 2012 בבושת פנים וללא נקודות במאזנה. ההפסד המפתיע לדנמרק במשחק הראשון שבר את הכלים בנבחרת עמוסת האגו, ומשם ההתפרקות הייתה בלתי נמנעת. רפאל ואן דר וארט וקלאס יאן הונטלאר ביקרו את המאמן, ברט ואן מרוויק זרק את הרפש בחזרה לעבר השחקנים ואריאן רובן לא הסתפק בטראומה האישית מבאיירן מינכן והוסיף אש למדורה. כולם כיסחו את כולם. מהבדיחה הזו, אף אחד בהולנד לא צחק.
חובבי הכדורגל
אחרי שיאים של אחוזי צפייה במרבית המדינות ששידרו את יורו 2012, כולל כאלה שכלל לא השתתפו בטורניר, החיוך נמחק כשאנחנו עם הפנים לצרפת. באליפות אירופה הבאה כבר תהיינה 24 נבחרות, מה שאומר שמצפה לנו מיני-מונדיאל במקום טורניר אקסקלוסיבי עם קרבות ענק בכל שלב ושלב. חבל. לפחות נפרדנו בסטייל מהמבנה הנוכחי. יכול להיות שישראל תרוויח מן ההפקר, אך ההפסד כולו של אוהבי הענף.
התופעה
אין כוכבים, יש קבוצה
במסיבת העיתונאים המבדרת של מישל פלאטיני, התבקש נשיא אופ"א להתייחס ליבול הדל של מלכי השערים, שנתקעו על שלושה בלבד. "אין מה לעשות, לא כל אחד יכול להבקיע תשעה שערים בטורניר". אף אחד אפילו לא התקרב להישג שקבע פלאטיני במדי נבחרת צרפת ב-1984, אך זה רק מלמד על התעצמותה של חשיבות הקבוצה. הדוגמה הטובה ביותר מגיעה מפורטוגל. "נבחרת של איש אחד", אמרו כולם, אבל פפה, ראול מיירלש וז'ואאו מוטיניו הבהירו כי המצב שונה לחלוטין. יותר נכון להגיד שזה אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. את הניצחון החשוב ביותר שלה, זה שהחזיר אותה לעניינים, השיגה פורטוגל ב-2:3 על דנמרק, באחד הימים החלשים של רונאלדו במדי הנבחרת. הכוכב הגדול התקדם עם הטורניר, לקח אחריות ואף סיפק מול הולנד את הופעת היחיד המשכנעת ביותר שנראתה באליפות, אך הקבוצה שמסביבו הגנה עליו בנאמנות אין קץ, על המגרש ומחוצה לו (אם כי רק עד ההדחה) וסיפקה לו את האפשרות לפרוח.
חוסר היכולת של הפרשנים לאתר מצטיין אחד בלתי מעורער מאלופת אירופה החדשה-ישנה, מלמד גם הוא על הקבוצתיות שבלטה ביורו 2012 ביתר שאת. ספרד ידעה להסתדר ללא קרלס פויול ודויד וייה, מצאה את הדרכים לחפות על צ'אבי עד ההופעה המדהימה בגמר והשאירה ליריבות אבק. לא באמצעות יכולת טכנית עילאית, אלא בעזרת אחדות וקור רוח. אין פלא שדו קרב הפנדלים מול פורטוגל סיפק במדינה מוכת האבטלה רייטינג שיא של 87 אחוזים. "היה מרגש לראות את הנבחרת הזו מתעלמת מכל הדיבורים על ברצלונה וריאל", ציין העיתונאי סרג'י הרננדס ואגרף את ידו. "המצטיין בטורניר? הנבחרת כולה. הם היו כמו אגרוף קפוץ". גם באיטליה, צ'כיה ויוון ידעו להתגאות בגדולתה של הקבוצתיות. "זו תופעה שיכולה להופיע אך ורק בכדורגל הבינלאומי, וזה מה ששומר את קסמו גם בעידן הזה של הכסף הגדול", מסביר העיתונאי האיטלקי מאסימו פרנקי. זה לא היה טורניר של יחיד, אלא של רבים.
השחקן המצטיין
סרחיו ראמוס
"הוא האיש עם הביצים הכי גדולות שיש בספרד", אמר עיתונאי ספרדי כאשר סרחיו ראמוס, מי שהחטיא פנדל בחצי גמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן, ניגש לבעוט את הכדור הרביעי בדו קרב מהנקודה הלבנה מול פורטוגל. לאחר שחיקה את פירלו והקפיץ פנדל סטייל פאננקה, אותו עיתונאי כבר תיקן: "יש לו את הביצים הכי גדולות בעולם". האיש שלא יודע פחד, נכנס לנעליים של קרלס פויול בצורה מרשימה במיוחד. בלמה הוותיק של ברצלונה נעדר בשל פציעה, וראמוס בן ה-26 הוסט מעמדת המגן הימני למרכז ההגנה, שם שיתף פעולה בצורה מתואמת להפליא עם ג'רארד פיקה וגם תרם את חלקו להנעת הכדור הסבלנית של אלופת אירופה. המתיחות בין השניים לא הורגשה לרגע, ספרד הציגה הגנה מאורגנת שהרחיקה את הסכנה משערו של איקר קסיאס ומספר שערי החובה מספר את הסיפור כולו. רק שער אחד ספגה ספרד במהלך הטורניר, וגם הוא במשחק הראשון. מאז, ולמעשה בכל משחקי ההכרעה בדרך לשלושת התארים, ראמוס וחבריו לא אפשרו לאף אחד להרעיד את הרשת שלהם. קיצוץ הרעמה עשה את העבודה. ראמוס לא רק נראה בוגר יותר, אלא גם התנהג ושיחק כך.
ה-11 של הטורניר
איקר קסיאס, ז'ואאו פריירה, סרחיו ראמוס, לאונרדו בונוצ'י, פיליפ לאהם, צ'אבי אלונסו, אנדראה פירלו, ז'ואאו מוטיניו, אנדרס אינייסטה, כריסטיאנו רונאלדו, מריו באלוטלי.