חצי גמר היורו בין איטליה לגרמניה, ובמיוחד המחצית הראשונה, היה השתקפות מושלמת להתבטאויות ששמענו מחלק מהשחקנים לפני המשחק. מצד אחד, ראינו באמת כמה איטליה בטוחה בדרכה כמו שהיא מדברת, וכמה היא באמת לא חוששת ממי שהיתה הנבחרת הכי יציבה בטורניר. האיטלקים עלו עם שני חלוצים כאילו איטליה היתה גרמניה המרשימה והמבטיחה של לפני המשחק, כאילו הם המועמדים של כל אירופה לקחת את היורו. הביטחון, שהושג לא מעט במשחק המכונן שהיה לאיטלקים מול אנגליה, עשה את ההבדל.
מצד שני, גרמניה שיחקה כמו שפיליפ להאם דיבר לפני חצי הגמר. להאם אמר שהם העדיפו לקבל את אנגליה בחצי הגמר, ונראה כאילו העביר את החשש מנבחרתו של פראנדלי לחבריו. גרמניה פשוט פחדה מאיטליה. יש משהו שנקרא מסורת של כדורגל, מסורת שיוצרת יראה, שאין למשל לנבחרות כמו פורטוגל. מסורת שיש לאיטליה.
בנוסף לכל, גרמניה העדיפה להתעסק בפירלו, ושכחה שיש לאיטליה עוד כמה כלים, ובראשם מאריו באלוטלי חלוץ שיש לו הכל מהכל מבחינת נתונים. הוא גם פיזי וגם זריז. גם נוגח וגם בועט. גם טוב עם הגב וגם איכותי עם הפנים. כשהוא חד, אי אפשר להתמודד עם מגוון תכונות שכזה. גם כשהמאמן הגרמני ניסה לתקן משהו בחצי השני, כלום באמת לא השתנה. היה עדיף לו אולי להמר על שני חלוצים ולנסות להפתיע את הצפיפות המובנית והמוכרת של איטליה.
בכלל, היה מאוד מאכזב לראות את גרמניה מגיבה כך לבור שהיא נפלה אליו, דווקא בגלל שכל כך התרשמנו מהם ביורו הזה. כולם מדברים על החיסרון המנטלי שיש לכדורגל הגרמני, כפי שהורגש בלא מעט מעמדים גדולים בהם נפלו בשנים האחרונות (חצי גמר מונדיאל 2006, גמר יורו 2008, חצי גמר מונדיאל 2010, גמר ליגת האלופות 2012), וגם בחצי הגמר הזה יכולנו לחוש זאת. נבחרת גדולה צריכה לדעת לשחק בסבלנות ואחריות גם כשדברים משתבשים לה. גרמניה איבדה מהר מאוד ריכוז, ביטחון, זרקה את כל הקלפים בטרם עת, ונראתה חסרת אופי בניגוד לנבחרות כספרד או איטליה שמשחקות באותה צורה גם כשהתכנית המקורית לא עוברת חלק.
ברגע האמת, כשהיה קשה, הגרמנים שוב התקפלו. מנבחרת שרוצה לזכות ביורו, אתה מצפה שתדע לשחק בסבלנות, במיוחד כאשר יש לה מחצית שלמה לתקן את התוצאה, במיוחד אחרי שהתפעלנו מהם בתחילת היורו הזה. זה היה מבחן ללא מעט מהשחקנים הגרמנים שמעדו בצורה דומה בעבר הלא רחוק, ושוב ראו שברגעי הלחץ, במאני טיים, יש באמת גרמניה אחרת. גרמניה קצת מבוהלת ולא רק נוצצת.
את הטרף הזה צד מאריו באלוטלי, והלוואי שהטורניר הזה יכניס ביהלום בינה שעליו להפסיק עם השטויות. אני לא מאמין שלאורך זמן, שחקן בקנה מידה שהוא יכול להיות, יצליח לשרוד בטופ עם כמות השטויות שהוא עושה מחוץ למגרש. היורו צריך להמחיש לבאלוטלי כמה הכישרון שלו שואף למקסימום בכל פרמטר של חלוץ, למעט אולי דריבל, שבו הוא קצת לוקה. היורו יהיה באמת שלו אם הוא ייקח ממנו את המסר הנכון לקריירה, ולא ייכנס כעת לשיכרון כוח מיותר שיאיץ מחדש את הפרות המשמעות התכופות שלו.
איטליה ללא ספק יודעת להפנים מסרים. מגיע לה להיות בגמר לפני גרמניה דווקא בגלל שהיא ידעה להשתנות, מבלי לשכוח את הערכים הישנים שלה שהם הגנה ומשמעת טקטית. כולנו זוכרים את איטליה של מונדיאל 2006, שכמו הנבחרת הזו הגיעה לטורניר אחרי פרשיית שחיתות מזעזעת שריסקה את הכדורגל המקומי. אלא שהפעם איטליה הגיעה עם רוח אחרת. בניגוד ל-2006 ובכלל למסורת האיטלקית, היא משחקת כדורגל פתוח, שובה עין, שמח, ולא מפחדת לטעות. גם מול הנבחרת היציבה בטורניר, היא לא משנה שיטה ועולה עם שני חלוצים. זה הגמר הקלאסי בעיני. לא גרמניה נגד ספרד.
כמו שאמרנו, למרות הכדורגל השמח, איטליה עדיין זוכרת מיהי, וכמו הנבחרת הנוקשה מפעם שמרה על היתרון דרך הגנה כמעט מושלמת. הלוואי שגרמניה הזו, למשל, היתה יודעת לקחת מהאופי של גרמניה של פעם. לאיטליה, בכל מקרה, זה יוצר את הנבחרת הכי מאוזנת בטורניר. אולי לא הכי מוכשרת כמו ספרד, אבל הכי מאוזנת. בכל עמדה יש לה פתרון ואין פערים גדולים בין איכות ההגנה וההתקפה, או איכות החלוצים מול איכות המגינים. אם לספרד יש למשל בעיה באגפים, לאיטליה אין את זה. זה הולך מהשוער הנהדר, דרך ההגנה היציבה, דרך ניהול המשחק המושלם של פירלו, והחלוצים שמשלימים אחד את השני באופן נהדר.
לאיזון הזה יש בהחלט מה למכור מול ספרד בגמר, לה יש יותר כישרון, אבל גם חורים במקומות מסוימים. מעניין יהיה לראות האם דל בוסקה יידע להגיב לאיזון הזה ולעלות הרכב שידגיש את היתרון של ספרד בכישרון ולא החיסרון שלה באיזון בין עמדות מסוימות במגרש.