5. האנק גרינברג
האנק גרינברג אף פעם לא היסס ללכת עם האמת שלו עד הסוף, גם כשההשלכות היו קשות, וזה בדיוק מה שהפך אותו לאייקון בספורט האמריקאי ובקהילה היהודית העולמית. הוא גדל בברונקס ולמרות גובהו (1.93 מ') בחר לשחק בייסבול. כבר בגיל 18 הוא צד את עיניהם של מגלי הכשרונות של הניו יורק יאנקיז, אלא שגרינברג, ששיחק בעמדת הבסיס הראשון, לא הסתפק בתפקיד מחליפו של לו גריג הגדול באותה עמדה, דחה את ההצעה של היאנקיז והגיע בסופו של דבר לדטרויט טייגרס. הצעיר הגמלוני השתלב במהירות בליגה של הגדולים, זכה לכינוי "הפטיש העברי" והחל לחבוט הום ראנס בקצב רצחני.
כבר בשנתו השניה במקצוענים ב-1934 הוא היה הכוכב הגדול של הטייגרס, והאוהדים בעיר אימצו אותו לליבם, עד שהודיע שלא ישחק במשחק מול בוסטון כיוון שהוא נופל על ראש השנה. התקשורת המקומית זעקה נגד חוסר הלויאליות שלו לקבוצה והקהל מחא נגדו במשך ימים, עד שגרינברג החליט להתייעץ עם רב שאישר לו לשחק, ובלב כבד הוא עלה למגרש עם חבריו, וחבט שני הום ראנס בניצחון 1:2. שבוע לאחר מכן עמדה דטרויט לשחק מול היאנקיז בקרב מכריע על העלייה לוורלד סיריס ביום הכיפורים, והפעם גרינברג הבהיר שאין מקום למחלוקת והוא ייעדר מהמשחק. הטייגרס הפסידו 5:2 ללא גרינברג, שהודה שאיכזב עשרות אלפי אוהדים אך התנחם בכך שזכה למחיאות כפיים סוערות כשנכנס באותו בוקר לבית הכנסת.
למרות ההפסד הטייגרס העפילו לסדרת הגמר בה נכנעו לסנט לואיס, אבל כעבור שנה הוכתר גרינברג כ-MVP של האמריקן ליג והצעיד את קבוצתו כל הדרך לאליפות ראשונה בתולדותיה. אחרי שב-1938 הוא היה רחוק שני הום ראנס בלבד משיאו האלמותי של בייב רות' שעמד על 60 בעונה, הוא התבקש על ידי מאמנו לעבור לשחק בשדה השמאלי וב-1940 הפך לשחקן הראשון שזוכה בתואר ה-MVP בשתי עמדות שונות. אלא שמלחמת העולם השנייה קטעה את נסיקת הקריירה שלו, והוא הראה לחבריו בענף את הדרך כשהפך לשחקן הראשון מבין רבים שמתגייס ומצטרף לקרבות.
אחרי 45 חודשי שירות בחזית הסינית, חזר גרינברג למגרשים בעיצומה של עונת 1945, ומיד הרגיש בבית. הוא העלה את הטייגרס לוורלד סיריס עם גרנד סלאם בלתי נשכח במשחק האחרון של העונה הרגילה, והצעיד אותם לאליפות נוספת אחרי ניצחון בשבעה משחקים על שיקגו קאבס. ב-1947 סכסוך כספי עם הנהלת הקבוצה שלח אותו לעונת פרישה בפיטסבורג, שם הוא זכור בעיקר כאחד השחקנים הראשונים בנשיונל ליג שקיבל בברכה את ג'קי רובינסון בעונת הרוקי שלו בליגה. "כששיחקתי שנאתי שמתייחסים אליי כשחקן יהודי", הוא נזכר אחרי שתלה את המחבט עם 331 הום ראנס בקריירה קצרה של 1,394 משחקים בלבד. "רציתי להיות מוכר פשוט כשחקן גדול, אבל למרות שאני עדיין לא אדם דתי, בסופו של דבר אני מעדיף להיזכר כשחקן יהודי גדול".
4. דיק סאביט
מבלי שלקח אפילו שיעור טניס אחד בחייו, דיק סאביט לימד את עצמו את רזי המשחק בגיל 14. באותן שנים האיש הגבוה והנחוש מניו ג'רזי העדיף להתמקד בכדורסל והפגין ניצוצות של כשרון גדול כשליהטט בכדור הכתום, אך בשנתו הראשונה במכללת קורנל הוא נפצע בברכו והעביר את כל מאמציו לאהבתו הספורטיבית השנייה. אחרי שסיים את שירותו הצבאי ב-1946 הוא החל להתחרות בטורנירים מקומיים במזרח ארצות הברית, ועוצמת החבטה הנדירה שלו והתחרותיות הלא מתפשרת סחבו אותו בהדרגה עד לצמרת העולמית, כשבשיאו הוא הגיע עד המקום השני בעולם, למרות שמעולם לא שכר מאמן.
ב-1951 הוא שבר רצף של 13 זכיות רצופות של טניסאים אוסטרלים באליפות אוסטרליה, כשבדרכו לגרנד סלאם הראשון שלו הוא גבר על שלושת הכוכבים המקומיים - קן מקגרגור, פרנק סדגמן, וג'ון ברומוויץ'. בהמשך אותה עונה עולם הטניס כולו למד מסאביט שיעור בנחישות, כשבפיגור של 6:1, 5:1 בחצי גמר ווימבלדון הוא שמע את יריבו הרב פלאם מגחך על יכולתו העלובה. סאביט רתח והגיב בסדרת חבטות אימתניות ששינו את המומנטום בדרך לניצחון הירואי של 13:15 במערכה השנייה, שסלל את הדרך לניצחון 3:6, 2:6 בשתי המערכות הבאות וקנה לו מקום בגמר, בו שוב גבר על מקגרגור.
אלא שדווקא בשיא תהילתו, הגיעה התקרית שעצרה את התקדמותו המטאורית. למרות שהוביל את נבחרת ארצות הברית עד לגמר גביע דייויס מול אוסטרליה, הקפטן פרנק שילדס החליט שלא לזמן אותו למפגש הגמר הגורלי, למרות מאזנו הנהדר מול היריבים האוסטרלים במלבורן באותה שנה. סיבה הגיונית מעולם לא ניתנה להחלטה המוזרה, וההנחה היא שרבים בעולם הטניס, שנחשב באותם ימים לענף יוקרתי במיוחד ששוחק בעיקר במועדוני קאנטרי פרטיים, לא רצו שסאביט יהפוך לגיבור לאומי ויפתח את הדלת ליהודים ובני מיעוטים אחרים למועדונים האקסקלוסיביים שלהם. "ברגע בו סאביט זכה בווימבלדון כל בעלי הדעות הקדומות קראו תיגר על זכותו למקום בנבחרת האמריקאית", הסביר ארתור אש, אחד שיודע משהו על גזענות בטניס.
סאביט ההמום רתח, אך מעולם לא האשים את שילדס ישירות באנטישמיות. הוא הודיע שאליפות ארצות הברית באולמות ב-1952 תהיה הטורניר האחרון שלו, ואחרי שניצח בגמר הודיע על פרישה מדהימה בגיל 25. כעבור ארבע שנים הוא חזר באופן חלקי לסבב, צירף עוד שתי זכיות באותו טורניר ב-1958 ו-1961 אך לא חזר להתחרות בטורנירים הגדולים. אחרי שזכה במקום הראשון במכביה ב-1961 החל להיות מעורב בפיתוח הענף בישראל, וסייע בהקמת מרכז הטניס הישראלי. 50 שנה אחרי שפרש בשיא, סאביט עדיין מקפיד לא להגדיר את הקריירה שלו כמפוספסת, ולטענתו הרגע הכי מרגש שהיה לו על מגרש הטניס הגיע בכלל ב-1981, כשזכה עם בנו בובי באליפות ארצות הברית לאבות ובנים.
3. דולף שייס
"כדורסל הוא משחק של תנועה - אז זוזו", היה המשפט האהוב על דולף שייס, ובעזרת המנטרה הזו הוא הפך לכדורסלן היהודי הגדול בכל הזמנים. הפאואר פורוורד התזזיתי לא נח לרגע בקריירה המפוארת שלו, על המגרש ומחוצה לו. מוסר העבודה חסר התקדים ששלח אותו לעבוד על משחקו במשך שעות לפני ואחרי האימונים הפך לאגדה בענף, ובמשחקים עצמם הוא נע ללא הפסקה, התעלם מהתפיסה המקובלת בתקופתו לפיה כדורסל הוא משחק איטי וסטטי, יצר מהלכים חדשניים במקום להתמסר עם חבריו פעם אחרי פעם, והוגדר כעבור שנים ככדורסלן המודרני הראשון.
שייס, בן למהגרים רומנים שנולד בברונקס, נבחר בסיום לימודיו במכללת ניו יורק ב-1948 במקום הרביעי של דראפט ה-NBA על ידי הניקס, אך העדיף לברוח מאור הזרקורים בתפוח הגדול ולחתום בסירקיוז נשיונלס, שבחרה אותו בדראפט ה-NBL. כעבור שנה הצטרפו הנשיונלס ל-NBA, וכבר בעונתו הראשונה בליגה הוליך שייס את קבוצתו עד לסדרת גמר, שם הם נכנעו למיניאפוליס לייקרס של ג'ורג' מייקאן. גובהו של שייס (2.04 מ') הפך אותו ליעיל מתחת לסלים, ונשקו החזק ביותר היה הקליעה המדויקת מבחוץ, בקשת הגבוהה הייחודית לו, אך הנחישות הלא נגמרת היא שקנתה לו מקום מיידי בין כוכבי הליגה.
"פעם אחת הוא שבר את פרק כף יד ימין, ביקש מהרופא שישאיר את האצבעות מחוץ לגבס, והמשיך לשחק כרגיל מבלי להחמיץ אפילו משחק אחד", נזכר ביל ראסל בהתפעלות ופסק: "הוא השקיע את כולו בכדורסל, ואין ספק שהוא עבד קשה יותר מכולם". איש הברזל מסירקיוז שיחק לאורך כל 16 שנות הקריירה שלו בנשיונלס, שהפכו מאוחר יותר לפילדלפיה סיקסרס, והחמיץ את הפלייאוף רק פעם אחת. ב-1954 הוא חווה הפסד נוסף ללייקרס בגמר, אך כעבור שנה הוא הצטיין בניצחון הדרמטי 91:92 על פורט ווין פיסטונס במשחק השביעי בסדרת הגמר וחגג אליפות מתוקה.
ב-1964 הוא פרש כמלך הסלים של ה-NBA בכל הזמנים עם 19,249 נקודות, שיא שנשבר מאוחר יותר על ידי ווילט צ'מברליין. הוא העמיד ממוצעי קריירה של 18.5 נקודות ו-12.1 ריבאונדים למשחק ונבחר 12 פעמים ברציפות לאולסטאר, אך ההישג בו היה גאה יותר מכולם הוא רצף 764 המשחקים הרצופים בהם שיחק בין פברואר 1952 לדצמבר1961 - כמעט עשור שלם מבלי להחמיץ ולו משחק אחד.
לאחר שתלה את הנעליים פנה שייס לקריירת אימון קצרה ומוצלחת בסיקסרס ולאחר מכן בבאפלו ברייבס, ואף הוכתר למאמן השנה ב-1966 כשהכוכב הגדול שלו היה צ'מברליין בעצמו. ב-1977 הוא ביקר לראשונה בישראל כמאמן נבחרת ארצות הברית למכביה, אז השחקן המצטיין שלו היה בנו דני שייס, שהמשיך לאחר מכן לקריירה ארוכה של 18 שנה ב-NBA.
2. סנדי קופאקס
"ליהודים יש מסורת יפה של 3,000 שנה, ממשה רבנו ועד סנדי קופאקס", קבע בגאווה ג'ון גודמן ב-'ביג ליבובסקי', והבהיר גם למי שבייסבול הוא לא כוס התה שלו את החשיבות העצומה של הפיצ'ר האגדי לתרבות היהודית. החלק העצוב בסיפורו של קופאקס הוא שלעולם לא נדע כמה גדול הוא היה יכול להיות אלמלא הקריירה המזהירה שלו הייתה נקטעת בגיל 30 בגלל דלקת מפרקים, אבל מצד שני דווקא המימד הטרגי של אגדת סנדי קופאקס הוא שגרם לדמותו לחרוג מעבר לעולם הספורט - הגיבור המדמם שלא נכנע לכאב ותמיד שמר על האמונה.
קופאקס נולד בברוקלין והגשים את חלומו לשחק בברוקלין דודג'רס כבר בגיל 20. בעונת הרוקי שלו ב-1955 זכו הדודג'רס באליפות, אבל הפיצ'ר הצעיר והשתקן עדיין המתין על קצה הספסל ולא נטל חלק משמעותי בזכייה. בשנותיו הראשונות היו מרבית הזריקות של קופאקס עוצמתיות אך לא מדויקות, ולמרות שהגיש לראשונה בוורלד סיריס ב-1959 וזכה באליפות נוספת עם הדודג'רס, שבינתיים עברו ללוס אנג'לס, הוא נותר מתוסכל ממעמדו כמגיש לא קבוע ברוטציה ושקל לפרוש. אחרי עונת 1960 הוא החליט לתת לקריירת הבייסבול שלו הזדמנות אחרונה, העביר חורף ארוך של אימוני כח מפרכים, שינה במעט את סגנון ההגשה שלו, והפך באחת לאימת כל החובטים בנשיונל ליג.
ב-1961 הוא כבר שבר את שיא הסטרייקאאוטים לעונה עם 269, ב-1962 הוא רשם נו היטר (משחק שלם ללא חבטה של היריבה) ראשון מתוך ארבעה בקריירה שלו, וב-1963 הוא זכה בתואר ה-MVP לאחר עונה חד פעמית שכללה 11 ניצחונות על האפס, הכתרה כמגיש המצטיין בליגה פה אחד - לראשונה בהיסטוריה של הענף - ואליפות שלישית, שכבר הייתה רשומה קודם כל על שמו. ב-1964 החלה להתגלות דלקת מפרקים טראומתית בידו הזורקת, אך הוא המשיך באותו קצב למרות הכאבים שאילצו אותו לצרוך כמויות אדירות של משככי כאבים לפני ואחרי כל משחק.
לפני עונת 1965 רופא הקבוצה הזהיר אותו שידו לא תעמוד בעומס של עונה נוספת, אלא שבמקום לדעוך קופאקס התעלה על עצמו עם עונה קסומה נוספת, שהפכה למתוקה במיוחד כשרשם את המשחק המושלם התשיעי בתולדות המשחק, ולהיסטורית במיוחד כשגילה שהמשחק הראשון בוורלד סיריס נקבע ליום כיפור. 31 שנים אחרי הדילמה של האנק גרינברג, ויתר קופאקס על המשחק בו הדודג'רס הפסידו, אך פיצה את אוהדיו כשניצח לבדו שלושה משחקים אחרים בסדרה וחגג אליפות רביעית.
"יום כיפור הוא יום של הקרבה", נזכרו חבריו כעבור שנים. "ודווקא העובדה שהוא לא היה אדם דתי הפכה את ההחלטה שלו למשמעותית יותר, כי אדם דתי בכלל לא היה שוקל לשחק, אבל הוא התלבט והחליט שזה הדבר הנכון בשבילו". שנה לאחר מכן, דווקא אחרי עונת שיא של 27 ניצחונות, הוא נאלץ לפרוש בשל ההחמרה במצב ידו השמאלית, ושש שנים לאחר מכן הוא הפך לשחקן הצעיר ביותר אי פעם שנכנס להיכל התהילה.
1. מארק ספיץ
מארק ספיץ תמיד ידע שהוא טוב יותר מכולם. מגיל צעיר הוא סומן כהבטחה הגדולה של השחייה האמריקאית, עוד כשלמד בבית ספר יסודי בקליפורניה הוא התחיל לשבור שיאים בבריכה, וכשהגיע לתיכון הוא כבר החזיק בשיאי העולם לגילו בכל הסגנונות. ב-1965 החליט ספיץ בן ה-15, שכבר התהדר בכינוי "מארק הכריש" (באנגלית זה נשמע יותר טוב), להתמקד במשחי החתירה והפרפר, ובאותה שנה הוא בחר במכביה כתחרות הבינלאומית הראשונה שלו, ונתן למעט הצופים שבאו לחזות בו בבריכת גלית ביד אליהו רמז ראשון לשליטתו העתידית בענף כשקטף ארבע מדליות זהב.
בשלוש השנים הבאות שבר ספיץ עשרה שיאי עולם שונים, ולקראת משחקי מקסיקו סיטי ב-1968 הוא הצהיר שיזכה בלא פחות משש מדליות זהב. אלא שהיהלום הצעיר לא עמד ברף הגבוה שהציב לעצמו, ונאלץ להסתפק במדליית כסף ב-100 פרפר, מדליית ארד ב-100 חופשי ושתי מדליות זהב עם רביעיית השליחים האמריקאית ב-4X100 חופשי ו-4X200 חופשי. אחרי האכזבה בחוויה האולימפית הראשונה שלו ספיץ הוריד פרופיל, החל ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטת אינדיאנה ובמקביל המשיך לשבור שיאי עולם בקצב מסחרר. לאולימפיאדת מינכן 1972 הוא כבר הגיע חמוש בשפם המפורסם בעולם ובמצבורים מחודשים של ביטחון עצמי.
בבריכה במינכן ספיץ נכנס לספרי ההיסטוריה כשהצליח לעמוד ברף הבלתי אפשרי של זכייה בשבע מדליות זהב, וקבע שיא עולם חדש בכל אחד משבעת משחקי הגמר שלו. במשחי השליחים הוא הוביל את ארצות הברית לניצחונות ב-4X100 מעורב, 4X100 חופשי ו-4X200 חופשי, וביחידים הוא כיכב במשחה האהוב עליו ב-100 פרפר, הוסיף ניצחונות מרשימים ב-200 פרפר ו-200 חופשי, אך היסס לפני גמר ה-100 חופשי, בו חשש מהפסד לבן ארצו המצוין ג'רי היידנרייך. "אני יודע שאחרי שישה ניצחונות בשישה גמרים אני אזכר כגיבור, אבל אם אזכה רק בשישה גמרים מתוך שבעה אזכר ככשלון", הוא התוודה לפני ששכנע את עצמו ללכת על כל הקופה, הקדים את היידנרייך בסיום דרמטי ומיצב את עצמו כשחיין הגדול בהיסטוריה ל-36 השנים הבאות, עד שמייקל פלפס שבר את שיאו עם שמונה מדליות מוזהבות בבייג'ינג 2008.
לצערם של מעריציו, אותו משחה היה האחרון בקריירה של ספיץ (אם לא מחשיבים את ניסיון הקאמבק הקצרצר והכושל שלו ב-1991), שהגשים את כל חלומותיו בבריכה בגיל 22 והודיע על פרישה. נער הזהב של עולם השחייה ניצל עד תום את התהילה האולימפית שלו, כיכב בשורה של פרסומות, תכניות אירוח וסרטים, שימש כפרשן, הקים חברת נדל"ן משגשגת והעביר את זמנו הפנוי בנשיאת נאומי מוטיבציה ברחבי העולם.
שחצנותו המופגנת של ספיץ גררה ביקורות רבות לאורך השנים, והוא אף נאלץ להכחיש שהתבטא בנוגע לקמפיין פרסומי בהשתתפותו בזמן שתשעה מחללי טבח הי"א במינכן עדיין הוחזקו כחטופים, אך הוא לא הרגיש צורך להתנצל על אהבתו לפרסום, והגדיר את עצמו כאייקון שיווקי לכל דבר. מקטגריו טענו שהתנהלותו אחרי תום הקריירה הספורטיבית שלו פגמה במורשת הנהדרת שהותירו הישגיו, אך מעריציו מתעקשים שמדובר בזכות השמורה לגדול מכולם.