דרור קשטן מתחיל מאפס

למסיבת העיתונאים שקדמה למשחקה של הפועל תל אביב מול ראפיד בוקרשט לפני שבועיים דרור קשטן הגיע במצב רוח מרומם. הוא נראה נינוח, הרבה לחייך ותיבל את התשובות שלו. "אני מאמן צעיר ועכשיו עושה השתלמויות על השחקנים הוותיקים", צחק עם הנוכחים ובהמשך הוסיף: "כמה שאלות? אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה זמן במסיבת עיתונאים". האווירה הרגועה עברה למתקפה ברגע שאחד הכתבים שאל לפשר המערך ההתקפי המסתמן. פניו של המאמן הוותיק זעפו וניכר שהוא סלד מהשאלה למרות שכבר שמע אותה העונה לא פעם: "חושבים שאני מאמן הגנתי, אבל לאורך כל הקריירה שלי הכדורגל שלי הוא התקפי", ירה בחוסר סבלנות.

הסיפור הזה משקף היטב את מה שעובר על קשטן מאז שובו להפועל תל אביב. בגיל בו רבים מחליטים על סיום הקריירה ואחרי שזכה בכל תואר אפשרי והגיע לנבחרת, קשטן עשה מהלך הפוך וחזר לפסגת הבמה. אלא שבמובן מסוים, האיש נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתו. פתאום הוא מוצא עצמו עומד תחת השוואה לקודמו בתפקיד, פתאום הכדורגל היציב והמנצח שלו סופג ביקורות, פתאום הוא שומע קללות בביתו שלו. כל אלה הובילו אותו לצאת למלחמה שבאה לידי ביטוי לא אחת בציטוטים המחנכים שהוא נותן בתקשורת. מלחמה על שמו הטוב והמוניטין שלו ונגד כל מי שלא יודע לתת כבוד לאחד האנשים הוותיקים בכדורגל הישראלי.

גם אחרי הפועל חיפה, קשטן תקף את התקשורת
נוסא איגייבור יחזור להרכב מול לגיה ורשה

קשטן התחיל את הקדנציה הנוכחית שלו באדום מעמדת נחיתות. הוא הגיע לקבוצה שהייתה שבויה בקסמו של קודמו אלי גוטמן והכדורגל הנוצץ שאפיין את תקופתו. בנוסף, מהלך הבזק שהוביל להחתמת קשטן, על חשבון מי שנחשב ליורש הטבעי לגוטמן – יוסי אבוקסיס - לא התקבל בעין יפה בקרב האוהדים. קשטן לא קיבל יום של חסד או אפילו תמיכה, למרות שהפועל תל אביב פתחה טוב את העונה. מדובר בקבוצה היחידה בליגה ללא הפסד, עם כמות הספיגות הנמוכה ביותר וההתקפה השלישית בטיבה עד כה, אבל הקהל לא אוהב את מה שהוא רואה ומגלה חוסר סבלנות. קשטן ספג קללות אחרי ההפסד לראפיד והעידוד הבלתי פוסק שאפיין את משחקי הבית בבלומפילד נעלם לטובת רגעים ארוכים של שקט שכולו משדר חוסר שביעות רצון מהכדורגל של קשטן.

גם בגזרת השחקנים קיימת לא מעט ביקורת כלפי המאמן. בקבוצה יש הטוענים כי קשטן הוציא את שמחת החיים – סימן ההיכר הבולט בעונות האחרונות. המשמעת הקפדנית ליוותה את המאמן הוותיק לכל אורך הקריירה שלו, אבל בקבוצה יש שמתקשים להתרגל לנהלים החדשים: האיסור להגיע למתחם האימונים עם כפכפים ומכנסיים קצרים ולדבר בפלאפון. האימונים קשים יותר, מפרכים יותר ויש האומרים מיושנים משהו. בשורה התחתונה, אחרי חודשים ספורים בתפקיד קשטן מוצא עצמו, דווקא במועדון בו הגיע לפסגת הישגיו, במקום לא מוכר. הכי רחוק מהקונצנזוס.

למעשה, קשטן מרגיש צורך להגן על עצמו ועל המוניטין שלו מהרגע הראשון. יריית הפתיחה במלחמה הייתה אותו מונולוג נגד אבוקסיס בשדה התעופה. "אדם עובד למעלה מ-35 שנה ופתאום עושים אותו החתרן הלאומי. מישהו יכול לפגוע ביושרה שלי?", תקף אז המאמן במהלך מפתיע, שכן קולו של קשטן לא נשמע בצורה כזו בעבר. המהלך הזה היה סימן לבאות. קשטן מקדיש הרבה תשומת לב לתקשורת מאז חזרתו, צוחק עם הכתבים ונשאר לשוחח איתם דקות ארוכות גם אחרי מסיבות עיתונאים. אלא שכאשר המצלמה פועלת, הוא נכנס למוד הגנתי. כל ביקורת מרומזת על צורת המשחק שלו זוכה לתגובה נזעמת. "לא בכל משחק אתה יכול להבקיע. זו לא טרגדיה ואנחנו לא צריכים לבקש סליחה. אני מציע שהתקשורת תפסיק לתת דגש לשטויות", אמר אחרי ה-0:0 עם הפועל חיפה בשבת.

הפסיכולוג ארנון צפריר מהמרכז לפסיכולוגיית ספורט מנתח: "בשלב מתקדם בקריירה, אנשים מתחילים להרשות לעצמם. אדם מרגיש חופשי להגיד דברים בפנים, להיות קצת פחות נחמד. יכול להיות שהוא נכנס לשלב שהוא הוריד חלק מהמגננות. קשטן בחור שמור ומוגן, גם מתגונן וזה בדיוק הסגנון שהוא מקנה לקבוצה שכן הצוות הוא בבואה של המנהיג. אולי באמת הוא מרשה לעצמו קצת, משחרר קצת".

אז מה גורם לקשטן את הצורך להגן על עצמו תמידית? הפסיכולוג נועם אייל מנסה להסביר: "קשטן הוא אחד האנשים הוותיקים הפעילים בכדורגל הישראלי. המשמעות היא שהוא כבר עבר כמה דורות של אנשים שמקיפים את עולם הכדורגל מכל המגזרים: אנשי תקשורת, עסקנים, שחקנים ומאמנים אחרים. הדמויות מתחלפות במחזוריות של כ-10 שנים והוא נשאר. הוא עבר כמה וכמה מחזורים כאלה וכל מחזור חדש דורש הסתגלות. כולם צריכים להכיר אותו והוא אותם. כל פעם צריך להתאים את עצמו לדורות המתחלפים.

"עם השנים, אחרי כל כך הרבה מחזורים, יותר קשה לו לקבל את זה שהוא כל פעם מחדש צריך להתאים את עצמו ולכבוש את האמון של האנשים, לשכנע ולספוג את הביקורת כאילו לא עברו 40 שנה שהוא בתחום הזה. יותר קשה לו מבעבר להתמודד עם הצורך הבלתי פוסק להתאים את עצמך לרוח הזמן בכדורגל כי משתנים המון דברים. לא בטוח שהוא משתנה כמו שהדברים מסביבו. במובן הזה רואים עליו דברים שלא ראו בעבר כמו תסכול, תדהמה מאיך שמתנהגים אליו".

אייל ממשיך: "קשטן נמצא במצב בלתי אפשרי. אדם בגיל הזה יוצא לפנסיה בכל מקצוע, בטח במקצוע קשה ותובעני כמו מאמן כדורגל, שצריך להתמודד עם שחקנים, קהל ויושבי ראש. זה גם תפקיד קשה פיזית, שמצריך ממך לצרוח ולעמוד על הקווים בכל מזג אוויר. כל אלה נותנים תמונה מי האיש - אדם עקשן, שלא יכול כמעט לסבול שינויים באורח חיים כולל את העובדה שיום אחד הוא יצטרך לפרוש. הוא הולך בדרך שלו ומכבד את ההרגלים שלו יותר מכל דבר אחר. הוא לא יכול לעזוב ולא יכול לסבול שמישהו ידבר על מה שהוא עושה. הוא בעיני עצמו צודק והכי מבין ולכן הוא מאוד בודד. לא בטוח שמישהו יכול להגיע אליו ושגם הקרובים אליו מעיזים לחלוק עליו או להעביר עליו ביקורת. הוא ראה הכל ויודע הכל. זה רק מעצים את המצב המיוחד בו הוא נמצא והדרך היחידה להתמודד עם ביקורת היא להתייחס למבקרים כאל אנשים לא מחונכים".

בשבת יחגוג קשטן יום הולדת 67, מה שהופך אותו למבוגר ב-20 שנה מגיל המאמנים הממוצע בליגת העל (47.31). אגב, בהקשר הזה ישראל לא שונה מאירופה. בבונדסליגה (47.16) ובסרייה א' (47.9) הממוצע דומה, כאשר גם בשתי הליגות הללו יש מאמן אחד שחצה את גבול ה-60 (היינקס ורייה). בספרד הגיל הממוצע נמוך יותר (45.05, ללא מאמנים מעל גיל 60), בעוד בפרמיירליג האנגלית הגיל הממוצע הוא 51.45 עם שישה מאמנים מעל גיל 60. הנתונים הללו מלמדים שישראל אימצה את טרנד המאמנים הצעירים מאירופה, אבל ההבדל המרכזי נעוץ ביחס הכללי לגבי אותם וותיקים.

במקום לקבל הערכה על הישגי העבר והדברים אותם הוא מביא לכל מועדון, יש ציפייה מקשטן להשתנות והוא, כאמור, לא מוכן לקבל את זה. "קשטן כבר לא יכול להסתמך על המוניטין שהוביל אותו והוא צריך לייצר את המוניטין מחדש או להחזיר את האמון בו מחדש", סבור צפריר. "הוא לא יצא מאיזון, זה אחד הדברים שהכי מאפיינים אותו. הוא איש של שגרה ושל שפיות ולא אדם של מהפכים והתחדשות. הקבוצה לא מבריקה, משחקת על הפנים אבל ברור לכולם שהיא תהיה בצמרת כי הוא מצליח לייצר את התבניות, המשמעת, הסדר, ובכדורגל שלנו זה כבר מבטיח הצלחה.

"הולך לו קשה והוא נאבק בציפורניים. הרבה ציפו שהוא יפנה את המקום, אבל הוא מרגיש שהוא לא סיים את מה שיש לו לתת וזה ראוי להערכה. זה מראה שמדובר באדם שמאוד מאמין ביכולות שלו ואדם עם כוחות חזקים כי במקרה שלו, ברירת המחדל (לפרוש) היא ההיפך הגמור. אחרי הניצוצות בעידן גוטמן, קשטן בא עם העבודה האפורה וזה לא פשוט. קשה לקהל לקבל את זה. הקהל נהיה מפונק, אבל מצד שני כלי הנשק של קשטן עובדים. הוא לא השתנה, העולם השתנה. מסתכלים על השמרנות שלו כמשהו שלילי, לא מתפתח, אבל אלה בדיוק הנקודות החזקות שלו".

אייל ממשיך באותו הקו: "הקריירה של קשטן עברה מסלולים כל כך מפותלים ביחס שלו וביחס של הכדורגל אליו, ולכן קשה להעביר עליו ביקורת אלא יותר להסתכל ולראות איך הוא משרטט דרך בעולם כל כך אכזרי כשהוא מנסה לשמור על הקו שלו. הוא מצפה חד משמעית שיכבדו את הגיל שלו כסוג של יתרון וחיזוק לסמכות שלו. עולם הספורט לא מקבל טיעון כזה. עולם הספורט מקבל רק הצלחות כהסבר משכנע. ברגע שמישהו נתפס כלא מספיק מצליח כמעט כל מה שעומד לזכותו – עבר ומוניטין – לא תופס. במיוחד שמדובר בקהל של צעירים שלא יודעים מיהו. זה דור שלא ידע את יוסף. הרי גם גוטמן הסתכל עליו מלמטה למעלה הרבה שנים".