בפינה קטנה על הגלובוס, איפשהו בין פתיחת העונה האירופית בכדורגל, השביתה ב- NBA ומבול הטריידים בפוטבול ובבייסבול (מעניין מי עבר בזמן שקראתם את השורה הזו?), התקיים השבוע טורניר בוגרים ראשון מסוגו בארץ ישראל - מוקדמות אליפות אירופה בבייסבול. הטורניר, שהתקיים במקביל במספר מוקדים ברחבי היבשת, הפגיש בכפר הבפטיסטים שבפתח תקווה בין ארבע נבחרות: גאורגיה, ליטא, בריטניה וכמובן, ישראל. המשחקים התקיימו בשיטת בית מוקדם, אשר בסיומו נפגשו שתי הראשונות למיני סדרת גמר. באופן הזוי, המשחק מהבית המוקדם בין אותן נבחרות נספר אל הסדרה וכך, אחרי ניצחונות קלים על גאורגיה וליטא, מצאה עצמה נבחרת ישראל ניצבת לגמר מול בריטניה, ביום שישי בבוקר, כשהיא כבר בפיגור 1:0 בסדרה, זכר להפסד 8:6 לבריטים ביום המשחקים השני. בניגוד לנבחרת שלנו, שלא יכלה להרשות לעצמה הפסד במשחק הגמר הראשון, לבריטים הייתה הזדמנות שנייה לתקן.הם יכלו לתת לישראל להשוות את הסדרה ולהגיע עם כל הכוח למשחק המכריע. מה שאכן קרה.
אל המשחק המוקדם בבוקר יום שישי עלה האס הגדול של הנבחרת, שלמה ליפץ, שמבחינת רמת משחק נמצא בכמה דרגות מעל כל שחקן אחר שנראה בטורניר הזה. ליפץ הגיש משחק מלא ושיתק את הבריטים בדרך לניצחון גדול ולהשגת משחק מכריע, מאוחר יותר באותו יום. המשחק השני, מטעמי שבת, החל זמן קצר אחרי שהראשון הסתיים וכך מצאה עצמה הנבחרת עולה שוב עם ליפץ, בעמדת הפיצ'ר הפותח למשחק השני, למרות שזרק 127 פעמים במשחק הראשון. אף על פי שהוא עמד בגבורה וסחב ארבעה אינינגים נוספים (סך הכל 13 אינינגים באותו יום ו-22 בשלושה ימים, בהם הרשה אגב רק ריצת חובה אחת ו- ERA של 0.44), ליפץ התעייף ונאלץ לצאת, לקול תשואות הקהל. הנבחרת לא הסתדרה בלעדיו, רדפה אחרי הבריטים, הפסידה והודחה מהטורניר. הבריטים הצוהלים חגגו את עלייתם לאליפות אירופה, שתיערך בשנה הבאה בהולנד.
למרות ההפסד המרגיז והאכזבה המסוימת, בסיום המשחק כמעט ולא נראו פנים נפולות בקרב שחקני ואנשי הנבחרת. כל מי שהיה קשור לטורניר הזה יצא מהשבוע החולף אם אותם רשמים פחות או יותר, רובם חיוביים וחלקם נקודות לשיפור. קודם כל, חובה לציין לטובה את הקהל. בזמן שבטורניר המקבילים שהתקיימו בספרד, בלגיה, קרואטיה ורוסיה ממוצע הצופים למשחק עמד על 80-100 אנשים, בכל משחק של נבחרת ישראל הייתה חגיגה ביציעים. כ-500 צופים הגיעו בכל יום ודחפו את הנבחרת. אמריקאים רבים, שלא התמתחו כבר 30 שנה באינינג השביעי לצלילי "Take me out to the ball game" או "Sweet Caroline", מצאו עצמם שרים ומעודדים בלי הכרה. מי שחיפש טוב, מצא אפילו כמה צברים ששמעו על המשחקים, הגיעו לראות והתמכרו.
ברמת האירגון, למרות תקלות קלות בדרך (כמו העובדה שנבחרות ליטא וגאורגיה לא הגיעו לטקס הסיום), נרשמה גם כן הצלחה גדולה. בהחלט לא טריוויאלי לבקש מטורניר בסדר גודל שכזה לאפשר מעקב חי באינטרנט, אבל זה אכן קרה. הפעלות מוזיקליות, מזכרות של הנבחרת והמון נקנקיות אף הן נראו בשטח, בדיוק מה שצריך להיות במשחק בייסבול טוב. מילה טובה מגיעה לפיטר קורץ, מנהל הנבחרת, שלא נח לרגע ועזר לכל מי שנזקק לכך. בנקודות לשיפור אזכיר את דרך הגישה למגרש, החום הנוראי (למרות הניסיונות, לא היה מקום ישיבה בצל לכל הצופים) והאיסור הלא ברור על הכנסת בירות לאיצטדיון.
ומה לגבי הנבחרת עצמה? ובכן, הרמה כאמור, בהחלט הייתה מעודדת. יש לנו מספר שחקנים מוכשרים, שהפתיעו לטובה אפילו את המאמן, פאט דויל, שגריר ה-MLB לקידום הבייסבול בעולם. אנחנו צריכים לקוות שהם ימשיכו להתקדם, בעיקר בקולג'ים בארה"ב ויגיעו בעתיד לארץ לעוד טורנירים. חוץ מליפץ, היה טוב לראות את אורן גל, לפעמים שורטסטופ ולפעמים בסיס שני, שמשחק נהדר משני צידי הכדור ולצד פעולות מרשימות בהגנה, סיים עם חבטה אחת לפחות בכל משחק. איתן מעוז, הקאצ'ר, שהשיג 7 RBI ו- 47.4 אחוזי חבטה ונועם מרקוס, שאחראי על ההומראן היחידי של הנבחרת, עשו את העבודה גם כן.
כדי להשתפר בהמשך ולהגיע לטורניר גדול בשנים הבאות, ישראל חייבת להתחזק במספר עמדות. נקודת הפיצ'רים היא רגישה בנבחרת. על ליפץ (המכונה בקרב השחקנים "שלמה הביוני") כבר נאמר הכל והנבחרת סיימה עם ה-ERA הכללי הכי נמוך מבין ארבעת המשתתפות, אבל בשורה התחתונה, העובדה שליפץ היה צריך להגיש משחק וחצי ביום המכריע מעידה על הכל. במאני טיים, היה חסר לישראל עוד פיצ'ר חזק שיוכל לסחוב אותנו. אין ספק שהפציעה של הפיצ'ר אלון ליישמן, ששיחק בסופו של דבר כ-DH, פגעה בנבחרת והוא יכול היה לעזור על הגבעה במשחק המכריע. דברים נוספים בהם הנבחרת צריכה להשתפר בעתיד הם ממוצע החבטה, שהיה הנמוך מבין משתתפות הטורניר עם 23.0 אחוז וכמות סטרייקאאוטס לא הגיונית, 49 מתוך 152 עליות לצלחת.
בסיומו של שבוע מלא בבייסבול, המילים שנשארות בראש הן "כיף", "חוויה" ו"עוד פעם". ה"וורלד בייסבול קלאסיק" כבר בדרך וכמו שאמר נשיא האיגוד, חיים ק"ץ: "כנראה שזו תהיה נבחרת שונה. החוקים מאפשרים לנו להביא את השחקנים היהודים מה-MLB. אנחנו עובדים על זה ואני מאמין שיהיה טוב". אז בינתיים אנחנו נשארים עם המירוץ לאוקטובר ב-MLB, אבל כולנו תקווה שבקרוב נראה כאן בארץ, לצד השחקנים הישראלים, את קווין יוקיליס, איאן קינסלר וריאן ברון עושים דאבל פליי על הבריטים האומללים או חובטים את הכדור עד תחנת הרכבת של סגולה. עד אז, נגיד תודה לכל מי שהביא לנו את הבייסבול לארץ ולנבחרת ישראל בבייסבול, שדאגה לנו לשבוע נהדר.