דור המדבר, חלק ב': המועדונים הגדולים שסובלים מבצורת תארים

כבר יותר משלושים שנה שאנחנו משננים את המנטרה לפיה בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, אבל בין אותו הפסד היסטורי למכבי תל אביב בוירטון לפריחה המחודשת של האימפריה הרוסית בעשור הקודם עברו עליה לא מעט שנים רזות. הקבוצה הבלתי מנוצחת של הצבא האדום, שזכתה ב-24 אליפויות בליגה הסובייטית ובארבע אליפויות אירופה תחת אלכסנדר גומלסקי, לא חזרה לפיינל פור במשך 13 שנים אחרי שהמאמן האגדי נטש את הספסל ב-1988 ועבר לתפקיד ניהולי במועדון.

התפרקות ברית המועצות פיזרה את מאגר הכשרונות שעמד לרשותה של צסק"א, שעדיין שלטה בליגה הרוסית אך התקשתה לחזור למרכז הבמה האירופי במשך כל שנות התשעים. אנדריי קירילנקו הצעיר השיב אותה לפיינל פור ב-2001 והכסף הגדול של מיכאיל פרוחורוב וקונצרן 'נורילסקי ניקל' שמר אותה בטופ של היבשת למשך כל העשור, אבל גביע היורוליג המשיך לחמוק מידיה, כולל הפסד כואב במיוחד לטאו ויטוריה בחצי הגמר בפיינל פור הביתי שלה במוסקבה ב-2005, אליו הגיעה ללא אף הפסד במשך כל העונה. בקיץ לאחר מכן החליטו האוליגרכים להשקיע במאמן במקום בהנחתת עוד שמות נוצצים, וכבר כעבור שנה הביא אטורה מסינה לצסק"א את התואר האירופי הראשון שלה מאז 1971.

גם האלופות הגדולות ביותר צריכות לדעת מתי הגיע הרגע לפרק את החבילה. בסוף שנות השמונים המשיכו הסלטיקס לבנות על הרגליים העייפות והגב הדואב של לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש, עד שהשלישייה הגדולה שלהם פשוט התמוטטה פיזית. לני ביאס, שנבחר שני בדראפט ב-1986 כחודש אחרי האליפות האחרונה של הירוקים באותו עשור, מת ממנת יתר של קוקאין יומיים לאחר בחירתו, ובצירוף מקרים טראגי איבדו הסלטיקס יורש פוטנציאלי נוסף לבירד, כשרג'י לואיס מת מהתקף לב ב-1993.

בהיעדר דם חדש שיחזיר את הקבוצה המעוטרת בתולדות ה-NBA לצמרת פנו בעיר השעועית בכל הכוח לתחתית, וסיימו את עונת 1996/7 במאזן 67:15 בתקווה לקבל את הבחירה הראשונה בדראפט ולקטוף את טים דאנקן. אבל סן אנטוניו היא שזכתה בלוטו בדרך לתור זהב משלה, והסלטיקס המשיכו ללכת מדי אל דחי גם אחרי מינויו המבטיח של ריק פיטינו למאמן. ב-2002 החזירו פול פירס ואנטואן ווקר את בוסטון לגמר המזרח, אבל הסגל הלא מאוזן והברגים הרופפים בראש של ווקר שלחו את הקבוצה בחזרה לאשפתות, עד שבקיץ 2007 הגיעה הגאולה מכיוונו של מקהייל, שזכר חסד נעורים לקבוצתו לשעבר ושלח לה משיח בדמותו של קווין גארנט, שיחד עם פירס וריי אלן הקימו מחדש את המונח השלישייה הגדולה ושברו בצורת של 22 שנה ללא אליפות ירוקה.

קשה להגדיר את דור השחקנים הנוכחי של נבחרת ארגנטינה ככשלון, אבל איך שלא נסובב את זה, בכל ארבע שנים אנחנו פשוט מצפים מהם להרבה יותר. גם בתקופה שקדמה לליאונל מסי, ארגנטינה הייתה מוכשרת אבל לא מבריקה, צבעונית אבל גם די אפורה, ומחסום רבע הגמר עמד לנגד עיניו המתבאסות של כל מאמן שדרך בנבחרת. החלומות לשחזר את ימי התהילה של דייגו מראדונה מ-1986 נותרו עד עכשיו בלתי ממומשים, והאכזבות הרבות של אוהדי האלביסלסטה הגיעו לשיא חדש תחת שרביטו של מראדונה עצמו במונדיאל האחרון.

לא פחות משמונה מאמנים הדריכו את הנבחרת מאז אותה זכייה בגביע העולם לפני 25 שנים, אבל מילא זה, גם בטורניר הקופה אמריקה כבר לא ממש מלקקים בארגנטינה דבש. בפעמיים האחרונות הארגנטינאים סיימו רק במקום השני הכל כך לא מנחם, מה שמשאיר את האוהדים מתוסכלים. ובכל זאת, אפשר אולי להתנחם מהישגים קצת אחרים, כאלה שיש לכולנו נטייה לשכוח. בשתי האולימפיאדות האחרונות, ארגנטינה סיימה עם מדליית הזהב והציגה את מאגר הכשרונות הבלתי נגמר שלה, ומי יודע, אולי משהו מזה יעשה את שלו בנבחרת שראויה להרבה יותר מזה, ותנסה לבשר על תקופה חדשה כבר הקיץ - בקופה אמריקה הביתי שלה בו אף תירוץ כבר לא יתקבל.

לפני שבועיים, בזמן שמיליוני ישראלים התעמקו בחישובים המסובכים של דירוג ה-WTA על מנת לחגוג את הגעתה של מדינתנו הקטנה לארץ המובטחת ולטופ 10, הציל צירוף מקרים מתמטי בלתי מוסבר את הטניס האמריקאי משפל חסר תקדים. סרינה וויליאמס הפצועה, שלא שיחקה כבר תשעה חודשים, עלתה משום מה מהמקום ה-12 למקום ה-10 בדיוק בשבוע שבו צנחה אחותה ונוס מהמקום ה-8 למקום ה-14, ובכך נמנעה מעצמת הטניס השוקעת ממצב מביך בו אין לה אף נציג/ה בטופ 10 בגברים ובנשים במקביל.

אצל הגברים אחז אנדי רודיק בקרנות המזבח בשנים האחרונות אך נראה שזכייתו בפלשינג מדו ב-2003 תהיה הגרנד סלאם האמריקאי האחרון לעוד הרבה שנים לאור חוסר היכולת שהראו סם קוורי, ג'ון אייזנר ודונלד יאנג להפוך ליורשים ראויים למורשת של אש, מקנרו, קונורס, סמפראס ואגסי. אצל הנשים הכל עדיין תלוי במצב הרוח של האחיות וויליאמס המזדקנות, ומספיק להיזכר בטירוף של האמריקאים סביב הקאמבק של לינדזי דאבנפורט ב-2007 או סביב ההבלחה החד פעמית של מלאני אודין באליפות ארה"ב ב-2009, כדי להבין שארצו של הדוד סם לא איבדה את התשוקה לטניס, וגם היא רק מחכה לשם הבא שיחזיר אותה לארץ המובטחת.

הזכייה בליגת האלופות לפני שש שנים הייתה הרגע המאושר ביותר של האוהדים האדומים ב-20 השנים האחרונות, אבל עם כל הכבוד לגביע היוקרתי, הקהל שלעולם לא ייתן לקבוצתו לצעוד לבד ממשיך להיות צמא לדבר האמיתי - אליפות אנגליה. דור שחקנים מאכזב? כניעה לכסף הגדול? לוזריות? הכל נכון, אבל העובדות לא משתנות. האליפות האחרונה הגיעה באדיבותו של רוני רוזנטל בעונת 1989/90, ומאז ליברפול הניפה שלוש פעמים את הגביע האנגלי (1992, 2001 ו-2006), שלוש פעמים את גביע הליגה (1995, 2001 ו-2003) וחגגה פעמיים עם גביעים אירופיים. נחמה עבור האוהדים? ממש לא. נמאס להם לראות את מנצ'סטר יונייטד השנואה וצ'לסי חסרת המסורת הופכות את הקרב על כתר הפרמיירליג לטנגו הפרטי שלהן, בעוד שבמרסיסייד מסתפקים במאבקים על המקום לאירופה.

לאחרונה התראיין הבעלים החדש של המועדון ג'ון הנרי, שרכש את ליברפול באוקטובר האחרון, והתייחס למטרות העיקריות של הרדס. "העדיפות הראשונה שלנו היא לזכות באליפות, זה הדבר שאנחנו חושבים עליו מדי יום וזה מה שמניע אותנו", סיפר, כשגם הוא יודע שהסיוט הגדול של יושבי הקופ הוא אליפות נוספת של השדים האדומים העונה, שתשבור את השוויון בין הקבוצות שעומד על 18 אליפויות כל אחת. אז רצון לא חסר לחבורה של קני דלגליש, ובליברפול מרגישים שיש להם את הכלים לצאת לדרך חדשה כבר בעונה הבאה ולהיאבק על התארים האמיתיים, כשברור שגם הצלחה כמו עונת ה-"טרבל" של ז'ראר הוייה ב-2001/2, שהסתיימה עם שני גביעיים מקומיים וזכייה בגביע אופ"א, כבר לא תרגש אף אחד במועדון הכי מתוסכל בממלכה.