סטודמאייר כבר לא שש לדבר על ישראל

מייקל באפר עמד במרכז האולם וידעת שזה הולך לבוא. אחרי הכל, רק לאדם אחד מותר חוקית להשתמש במשפט הזה באופן רשמי, והאדם הזה הוא באפר עצמו. התכונה הייתה עצומה, למרות היעדר אלמנט ההפתעה. כרוז האגרוף הוותיק, שכל איבר בפניו מושתל או עבר שיזוף מלאכותי, שאף את מלוא האוויר ופלט אותו בעוצמה מתגלגלת, משפט בן חמש מלים שהפך דרך קבע לאות המבשר על תחילתה של מלחמה ספורטיבית ושהודיע רשמית כי עונת הכדורסל במדיסון סקוור גארדן החלה:

“Let’s get ready to rumble!”

ניו יורק היא עיר מספיק גדולה כדי להכיל קבוצת כדורסל כמו הניקס, שלא ראתה טבעת כבר 37 שנים ולא זוכרת איך נראית סדרת פלייאוף. במטרופולין של שמונה מיליון תושבים, תמיד תגרד 20 אלף שיבואו למדיסון סקוור גארדן עם האמונה שהשנה זה הולך לקרות. מארק סטיין, פרשן הכדורסל הבכיר של ESPN, סבור שהעונה היא באמת תעשה צעד קדימה. "הניקס לא כל כך גרועים", הוא אומר, "ובמזרח יש כמה קבוצות טובות, אבל מהמקום השישי הכל פתוח. אני חושב שהם יהיו בפלייאוף השנה".

אלא שכדי שזה יקרה, יותר מדי דברים צריכים להתחבר. עוד לפני המשחק מול פורטלנד, התייחס מייק ד'אנטוני לחולשה של דנילו גלינארי. "הוא לא פתח טוב את העונה, אבל יש מספיק משחקים ואני מאמין שהוא ישתפר", אמר המאמן. סטיין, הכותב ומפרשן עבור ESPN מתחילת שנות ה-2000, חושב שהילד האיטלקי סובל קשות מהלחץ: "לא מפסיקים להשוות אותו לדירק נוביצקי ונראה שהציפיות האלה מכריעות אותו". נגד פורטלנד זה בלט. גלינארי עלה בחמישייה, אבל ירד מהר מאוד לספסל. כשחזר, הוא היה מחוץ לפוקוס. את המשחק הוא סיים עם 2 מ-9 וארבע נקודות, רחוק מהממוצע שהעמיד בעונה שעברה, 15 למשחק. הוא לא היה מעורב כמעט במהלכי ההתקפה ושלוש הזריקות שלקח מחוץ לקשת הסתיימו בהחטאות. לא בדיוק הדרך לבנות מחדש את הביטחון.

החולשה של גלינארי סותמת את ההתקפה של הניקס. השנתיים האחרונות עברו על ניו יורק בעיצוב מחודש ובפינוי תקרת השכר לקראת בואו של לברון ג'יימס. אלא שלברון בחר, כידוע, במיאמי, והניקס נשארו עם הרבה מקום מתחת לתקרה, אבל בלי פליימייקר אמיתי שיעזור לרכש הגדול שכן הגיע הקיץ, אמארה סטודמאייר. "הם עדיין חושבים על כרמלו אנתוני", מסביר סטיין, "אבל דנבר לא רוצה שיגיע אליהם. שלא תבין, הנאגטס רוצים לעשות טרייד, רק לא עם ניו יורק. אף פעם לא החזקתי יותר מדי מריימונד פלטון, אני לא חושב שהוא יכול לסחוב את הקבוצה". וכך יוצא שהצוות המסייע של אמארה ופלטון כולל את רוני טוריאף, וילסון צ'נדלר, לנדרי פילדס וטימופי מוזגוב. קבוצה כזו של נו-ניימס מזמן כבר לא נראתה בעיר שנולדה עבור כוכבים.

אבל הם לפחות נלחמים. המלחמה הזו היא משהו שתמיד היה בניקס. גם כשברנדון רוי (איזה שחקן עילאי) הוביל את הבלייזרס ליתרון דו ספרתי, ניו יורק מחקה את הפיגור בזכות דקות טובות של אמארה וצ'נדלר ואפילו עלתה ליתרון עוד לפני ההפסקה.

בגדול, זה היה משחק הפכפך לסטודמאייר. לפני כן, בחדר ההלבשה, הוא אמר כי הוא "עדיין לומד את ספר התרגילים של הקבוצה, אני מקווה שאכנס לעניינים מהר". הוא אכן נכנס מהר כשקלע שני סלים בפתיחה, ואז פשוט ניסה יותר מדי. הניקס נתקעו פעם אחר פעם בפאסט ברייק או בהתקפת המעבר, עדות למוגבלות ההתקפית שלהם. סטודמאייר ניסה ללכת לבד, אבל מה לעשות, חדירה באחד על אחד היא לא בדיוק הש?פ?יל שלו, הוא צריך מישהו שימשוך תשומת לב ויפנה אותו. כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה הוא כבר לא רואה שם את סטיב נאש. וכך קרה שהוא איבד חמישה כדורים בחדירות ועוד אחד שגמר סופית את הההתמודדות בשניות הסיום. "לא נכנסנו טוב למשחק", הודה בסיום, "אבל התעוררנו וחזרנו. חבל שלא יכולנו לגמור את זה".

תגובה שהיא סוג של אנדרסטייטמנט. הניקס, כמו הניקס, כבר הובילו 83:92 ואז חטפו ריצת 3:17 מהבלייזרס, שעלו למאזן עונתי של 0:3. "אני חייב להודות שאני לא רואה את פורטלנד מגיעה רחוק", אומר סטיין, "הרבה אנשים טוענים שהם הקבוצה מספר 2 במערב. אני לא קונה את זה, הבעיה שלהם היא בריאות. אם הם בריאים, הם יכולים לרוץ, אבל כבר הערב ראית שגרג אודן לא הגיע כי הוא פצוע וגם רוי אף פעם לא מצליח לשמור על עצמו בריא. קמבי שיחק הרבה בשנים האחרונות, אבל גם הוא מועד לפורענות. אני פשוט לא מדמיין אותם מצליחים לשמור על ההרכב הזה". בינתיים, לפחות, העסק מתקתק כמו שצריך, כשלמרכוס אולדריג' (20 נקודות) ואנדרה מילר (19 ועשרה אסיסטים) נותנים לרוי כתף רחבה, זו שכל כך חסרה לסטודמאייר.

אי אפשר בלי פרובינציאליות, אבל ככתב הגנה מותר לציין שהיא לא קיימת רק אצלנו. טוריאף, המוש בן ארי של ה-NBA, הוא פטריוט גדול של צרפת, גם אם לא נולד בה. את הגופיה מספר 14 בחר מכיוון שזה המספר שהוא לובש בנבחרת ובתא שלו הוא תולה חולצות של תיירי הנרי מברצלונה ושל מארסיי, הקבוצה האהודה עליו. "אני מת על כדורגל", הוא אומר, "יום אחד אהיה שוער בניו יורק רד בולס". ואז נמחק לרגע החיוך מהפנים החביבות שלו עד כדי חצי איום: "מה אתה צוחק? אני מתכוון ברצינות. אני אהיה שוער ברד בולס".

הביקור של סטודמאייר בישראל בקיץ האחרון עדיין מכה גלים, ולשמחתו של עבדכם הנאמן, לא הוא היה צריך להוציא את הערמונים האלה מהאש. מסתבר שתמיד יהיה מי שיעשה את זה, במיוחד בניו יורק. אמארה עצמו לא שש לענות לשאלות ונראה כי רק עכשיו הוא מבין את הבאזז שיצר הביקור שלו בירושלים. גם אם הוא לא יודה בכך, נראה שהאפקט לא חיובי. "הייתי שם שבוע וחצי, היה נחמד וזהו". כשנשאל על קעקוע המגן דוד שעל גב כף ידו, הוא ממהר להבהיר: "אני מתעניין ביהדות הרבה זמן". כבר לא ממש שש להצהיר על היותו בן דת משה.

בפינה יושב לבדו רוג'ר מייסון. המאזן שלו במשחק מסתכם בחמש דקות בסיום המחצית הראשונה, איבוד ועבירה. כשהוא שומע "ישראל" הוא מעלה חיוך. זוהי העונה החמישית שלו ב-NBA, אבל למרות רגעים יפים, בעיקר בסן אנטוניו, הוא לא ממש נהנה. "המאמן ד'אנטוני הבטיח לי הרבה דקות משחק", הוא אומר, "אין לי יותר מדי מה לעשות כרגע מלבד לראות מה יקרה". אפשר לדעת מתי בן אדם אומר משהו כדי לרצות ומתי הוא באמת מתכוון לכך, וכשמייסון אומר שהוא מתגעגע, מותר להאמין לו. "אני מבקר בישראל בכל שנה בחגים, יש לי הרבה חברים שם", הוא אומר, "התקופה שלי בירושלים הייתה תקופה מצוינת, זו הייתה שנה שבה חזר לי הביטחון לשחק כדורסל. אני יכול להגיד רק דבר אחד – לסן אנטוניו יש קהל נפלא, לניקס יש קהל מצוין, אבל אין כמו האוהדים של הפועל ירושלים". אז יש מצב שהוא חוזר? "לך תדע. אולי בשנה הבאה תהיה שביתה ואז אצטרך לשחק איפשהו. אולי זה יהיה בירושלים".