הכל או כלום

שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה ששתי הקבוצות נפגשו באותו מעמד. קליבלנד התחזקה, בוסטון הזדקנה, ומיקומיהן התחלפו בהתאם. גם החמישייה סביב לברון התחלפה לגמרי, בעוד שזו של בוסטון נותרה אותו הדבר, לפחות כלפי חוץ. דבר אחד לא השתנה, וזוהי יריבות עזה וקוטבית. קבוצה של איש מול קבוצה במלוא מובן המילה; פייבוריטית שחובת ההוכחה עליה, נגד מי שכבר הוכיחה והפכה לאנדרדוג; הרצון להשיג הזדמנות נוספת וכנראה אחרונה לאליפות – מול השאיפה לזכות בה לראשונה.

מאזן בעונה הרגילה: 2-2

המאמנים בפלייאוף: מייק בראון 25:40, דוק ריברס 32:35(אליפות אחת)

שלברון כמעט ולא הולך לנוח בפלייאוף הזה – אפילו בסדרה נוחה יחסית מול הבולס, שנגמרה בחמישה משחקים, הקאבס נזדקקו ל- 41 דקות בממוצע מג'יימס על הפרקט. למרות יתרון 9 במחצית המשחק החמישי והפציעה שחטף במרפק ימין, לברון לא נח עד סיום המשחק, אותו חתם בזריקת עונשין ביד שמאל. בקליבלנד מתפללים שעד מחר הכאבים יחלפו לגמרי, כי לברון הפגין בסיבוב הראשון כושר קליעה מדהים – 56.7% מהשדה עם 2.6 שלשות ב- 54.2%.

אה, ויש גם צוות מסייע – מו וויליאמס, אנתוני פארקר וג'מאריו מון גם הם דייקו מחוץ לקשת, אנטואן ג'יימיסון ודלונטה ווסט פחות, אבל בסך הכל נתנו תפוקה שלא פוחתת מזו של העונה הרגילה. שאק אכן הגיע בכושר הגופני המובטח, ולדבריו גם האגודל הפצוע שלו הרגיש טוב יותר במשחק האחרון, אותו סיים עם 14 נקודות ושמונה ריבאונדים.

רוטציה: לצד החמישייה של וויליאמס-פארקר-לברון-ג'יימיסון-שאק, אנדרסון ורז'או ודלונטה ווסט קיבלו 27-28 דקות למשחק וכל אחד מהם כיסה שתי עמדות - מתחת לסלים ובקו האחורי, בהתאמה. מון הראה במשחק השני מול הבולס שהוא טוב לפי שתיים יותר משבע דקות המנוחה של לברון. הסמול פורוורד האתלטי שנלחם על כל כדור מסוגל גם לרוץ לצד ורז'או ולברון בהרכב מהיר, או לספק אופציה לשמירה מול שוטינג גארד גבוה ואתלטי במיוחד.

חמישיית המפתחות לניצחון הקאבס היא: 1) להתיש את הרגליים הזקנות מבוסטון עם התקפות מעבר, בעיקר דרך לברון אבל גם בחמישייה מהירה של וויליאמס-ווסט-מון-לברון-ורז'או. 2) לא להרכין ראש בפני האגרסיביות של בוסטון, משימה זו מוטלת בעיקר על ורז'או, ווסט ושאק. 3) תיאום קבוצתי מלא בהגנה, מאחר ולבוסטון אין כוכב יחיד שניתן להתמקד בו, מה שמביא אותנו ל- 4) התקפה שלא תהיה סטטית סביב לברון, הרבה תנועה כולל מצד לברון עצמו עם חסימות שיוצבו בשבילו. 5) ריווח בהתקפה, בעיקר דרך השניים הבאים:

שחקן המפתח:

מלבד לברון בהתאם למצב יד ימינו, יש לציין את מי שהובא לשמש כיד ימינו המטאפורית - אנטואן ג'יימיסון. היכולת שלו לקלוע שלשות או להוריד כדור לרצפה, הופכת את ג'יימיסון לנשק התקפי מסוכן מול קווין גארנט, שאומנם עצר את מייקל ביזלי הנייד על 10.4 נקודות למשחק בסיבוב הראשון, אבל ברור שכיום ג'יימיסון הוא איום ברמה אחרת לגמרי, וגם הניסיון משחק פה תפקיד. אם ג'יימיסון יתגבר על השמירה האישית של גארנט, זה יתרום לצמצום תרומתו של הכרטיס הגדול בשמירה הקבוצתית.

אקס פקטור:

שמתם לב מי טרם הוזכר? למעט 16 דקות במשחק השני, זידרונאס אילגאוסקס נדחק לשולי הרוטציה בקליבלנד, עד לכדי אפס דקות במשחק החמישי. כנראה שמייק בראון רצה לתקוף את מצבת הגבוהים הדקיקים של הבולס בעזרת שאק, ומנגד להתמודד עם הניידות של גבוהי שיקגו עם ורז'או בסנטר. אבל מול הנוכחות של קנדריק פרקינס ברחבה, לצד יכולתם של הסלטיקס לצופף את הצבע כנגד החדירות של לברון, קליעותיו של אילגאוסקס ממרחק עשויים להתברר כנשק התקפי עדיף לעומת שאקיל. כמה שמייק בראון זקוק לשאק בכושר משחק מול הווארד בסיבוב הבא, הוא חייב למצוא דרך לתת לביג זי דקות משמעותיות כדי לצאת בשלום מהסיבוב הנוכחי.

שנותר להם יותר דלק במיכל מכפי שהחצי השני של עונתם העיד. בניגוד לשנתיים הקודמות, הסלטיקס לא נגררו לסדרה של שבעה משחקים, כשרק תצוגת יחיד פנטסטית של דווין וויד מנעה מהם סוויפ נקי. בוסטון חזרה להגן כמו פעם, וגם אם זה לא אותו גארנט וג'יימס פוזי כבר איננו, השיפור ביכולת ההגנתית של רייג'ון רונדו וקנדריק פרקינס מפצה על כך. זו אותה הגנה קבוצתית ומתואמת, שמניבה אחוזי קליעה נמוכים ליריבה, איבודים רבים וכל זה תוך מיעוט בפאולים – וויד הוגבל ל-5.3 גיחות לעונשין בשלושת המשחקים הראשונים (לעומת למעלה מ-9 למשחק בעונה הרגילה), שלמעשה סגרו את הסדרה.

בהתקפה הקבוצתיות לעתים מגיעה לפרגון יתר, ועדיין ראינו את פול פירס מתעלה במידת הצורך עם 32 נקודות בניצחון המשחק השלישי. ריי אלן פתח חלש במשחק הראשון, אבל מאז מצוי בכושר קליעה נהדר – ממוצעי 19.4 נקודות, כולל 3.8 שלשות ב- 52.8% (בכל הסדרה) יעידו על כך.

בצד השלילי, עדיין נראה כי הסלטיקס מאבדים ריכוז לפרקים, ויש לציין כי הצוות המסייע של וויד תפקד באופן עלוב למדי. ייתכן ושתי הנקודות קשורות זו בזו, ומול יריבה כקליבלנד כבר נראה 100% תפקוד מנטלי מצד הסלטיקס. בנוסף, ראשיד וואלאס הוכיח שניתן לשחק גרוע מכפי שהיה בעונה הסדירה, ולא קיבל יותר מ-14 דקות באף משחק, מלבד השני ממנו נעדר גארנט המורחק. בכלל, העומק, כביכול, של בוסטון, הצטמצם עד כדי כך שרונדו שיחק 42 דקות בממוצע, אחת הסיבות לאחוזי קליעה בלתי אופייניים מצדו - 42.4%. מה שמוביל אותנו ל-

רוטציה:

מחמישיית רונדו-אלן-פירס-גארנט-פרקינס, רק האחרון שיחק פחות מ-35 דקות למשחק. טוני אלן התמקם כמחליף הראשון בכל אחת משלושת עמדות החוץ, וגלן דייויס העלה את כמות הדקות שלו על חשבון אלה של ראשיד. השימוש במייקל פינלי נע בין 14 דקות בשני משחקים ל4-6 בשאר. לעומתו, נייט רובינסון ומרקיז דניאלס אינם פקטור.

הסלטיקס צריכים לכפות על הקאבס משחק איטי ומבוקר, או במילים אחרות – מלחמת חפירות. יש לבוסטון מאץ'-אפים טובים מול רוב הצוות המסייע של לברון – רונדו וטוני אלן על מובילי הכדור, גארנט על ג'יימיסון, פרקינס על שאק ואפילו ראשיד על אילגאוסקס, אם זה יידרש. תיכף נגיע לשמירה על לברון, שכמו במקרה של וויד, לא בהכרח צריך – או ניתן – לעצור אותו. אך בשיטת המשחק חסרת המעוף של מייק בראון, ניתן להפחית הרבה מיעילותו של השחקן היעיל ביותר מזה שנתיים ברציפות (אוטוטו ההכרזה). תשאלו את אורלנדו, שיצאה עם ידה על העליונה אשתקד, למרות ממוצעי 38.5, 8 ו- 8 מצד לברון. למעשה, השחקן שבוסטון תצטרך למצוא לו פתרונות הוא בכלל אנדרסון ורז'או. נוסף למהלכים-משני-משחק לכל רוחב הפרקט (במיוחד בהגנה), ורז'או פשוט פורח מול הסלטיקס. במפגשים שקליבלנד ניצחה, הוא העמיד ממוצעים של 15.5 נקודות, 10 ריבאונדים (4 בהתקפה) ושתי חסימות למשחק. גארנט כיום מתקשה לעצור אותו בפיק אנד רול, לכן הפתרון הכי טוב הוא להעלות מולו את גלן דייויס – שחקן שישי מול שחקן שישי – בתקווה שלא כל התנגשות של הביג בייבי בביג פלופר, תעלה לבוסטון בעבירת תוקף.

שחקן המפתח:

לפני שנתיים, פירס ניצח את לברון במשחק 7 שנכנס לפנתיאון, הן ברמה הקבוצתית והן במאץ'-אפ האישי – הוא קלע את 41 הנקודות שלו באחוזים יעילים יותר מכל הטווחים, לעומת ה-45 של קינג ג'יימס. יחסי הכוחות ביניהם השתנו מאז, ועדיין פירס הוא השחקן היחיד בפלייאוף השנה שיכול להקשות על לברון משני צדי המגרש (קובי יישמר ע"י פארקר בזמן שארטסט ישמור על לברון, וכרמלו אנתוני כנראה לא יראה גמר השנה). פירס חייב לגרום ללברון לעבוד קשה בהגנה, ומצדו השני של הפרקט, הוא היחיד בבוסטון שמסוגל להתמודד עם הפיזיות של מספר 23. אם נשמיט את מפגש ערב פתיחת העונה בין שתי הקבוצות, ואת המפגש השני בו פירס לא שיחק, נגלה כי בשתי התמודדויות מול פירס, לברון רשם את הנתונים הבאים: 36 נקודות ב-44% מהשדה, כולל שלשה אחת מ-12 ניסיונות ו- 19 גיחות לעונשין ב- 65.7%. הסלטיקס יחתמו על מספרים כאלה לאורך סדרה שלמה.

אקס פקטור:

לא ציינתי אותו ככזה לפני שבועיים, פסחתי עליו גם כאופציה לשמירה על וויד, אבל טוני אלן המשיך בדחיקת מרקיז דניאלס מחוץ לרוטציה וזה הזמן לדבר עליו. אלן בלט במשחק הראשון מול מיאמי עם 14 נקודות והגנה מצוינת מול וויד, ובעוד שבהמשך שיחק פחות, עדיין מדובר בסווינגמן הראשון מהספסל, שגם גיבה את רונדו במעט דקות המנוחה שלו. בעוד שטוני אלן אתלטי, זריז ובנוי כמעט כמו וויד, מול לברון תצפה לו התמודדות קשה יותר. ועדיין, הוא ככל הנראה היחיד שמסוגל ללחוץ את לברון על אזור הפרימטר. בהתקפה אלן מספק ניצוץ התקפי, ובאותה מידה גם מבצע טעויות מטופשות.

לא רק שהניצחון המהיר על מיאמי סיפק לבוסטון מנוחה של שלושה ימים עד לתחילת הסדרה, גם בין משחקים 2 ו-3 מפרידים שלושה ימים. אולי המנוחה טובה גם למרפק של לברון, אבל נצא מנקודת הנחה שהיא בעיקר תועיל לרוטציה הקצרה והמבוגרת של הסלטיקס. אם כך, לבוסטון יש את התנאים לגנוב ביתיות - אולי כבר במשחק הראשון - ושוב לנוח היטב כדי לשמור על מאזן מושלם בבית והשגת יתרון 1:3, בדרך לניצחון בשישה משחקים. מצד שני, הסצנריו הנ"ל מצריך מימוש של יותר מדי תנאים. בשורה התחתונה קליבלנד פשוט מוכשרת ועמוקה מדי בשביל בוסטון, ודוק ריברס אינו מאמן משחק טוב מספיק כדי לנצח את מייק בראון על הקווים בלבד – לסיטואציה כזו ניאלץ להמתין עד הגמר. בקיצור, קליבלנד בשבע.