ראסינג סנטאנדר (בניון 2002-2005) מול סלטה ויגו (חיים רביבו 1996-2000)
כשמנסים להשוות את הקריירות של יוסי בניון לשאר כדורגלניה הגדולים של ישראל, מגלים הרבה קווים מקבילים בינו לבין "מתחריו". הרבה מן המשותף, למשל, יש בקריירות של רביבו ובניון בספרד. גם עבור רביבו וגם עבור בניון, הקבוצות בספרד היו התחנות הראשונות מחוץ לישראל, ושניהם הגיעו ממכבי חיפה בגיל צעיר (בניון 22, רביבו 24). אלא שההבדל ביניהם הוא שבניון ראה בקבוצת התחתית ראסינג סנטאנדר תחנת מעבר, בעוד רביבו לקח חלק נכבד ב"תור הזהב" של סלטה ויגו, שכלל שחקנים נהדרים כמו קלוד מקללה, אלכסנדר מוסטובוי, ואלרי קארפין ומיצ'ל סלגאדו, והוביל את הקבוצה לחברות בחלק העליון של הטבלה. כל זה גרם לו לרצות ולהישאר במועדון המתפתח, אלא שפציעות חוזרות ונשנות והגעתו של גוסטבו לופז הארגנטינאי לעמדה שלו, גרמו לרביבו לבחור בגיל 28 בכסף הגדול של פנרבחצ'ה הטורקית ולא להתקדם מבחינה מקצועית. במידה מסוימת גם בניון עשה כך, כשעבר לווסטהאם האנגלית.
פיל בול, פרשן האתר "סוקרנט" ומי שחי ומסקר את הליגה הספרדית מקרוב, מסכים לתיאוריה הזו. "בניון היה מאוד פופולרי בקרב אוהדי סנטאנדר, במיוחד בזכות השלושער שלו מול דפורטיבו לה קורוניה, שעזר לקבוצה להישאר בליגה", סבור בול, "זה הפך אותו לסוג של אגדה מקומית, מפני שאין הרבה אהבה בין שני המועדונים, בשל התחושה שדפור לוקחת כל שחקן שמככב בראסינג. הכל השתנה בשלהי התקופה שלו במועדון. בעונה האחרונה הייתה תחושה שהוא מרגיש שהוא טוב מדי בשביל להיות בקבוצה כמו סנטאנדר ושהכל קטן עליו. זה התבטא בעיקר בשפת הגוף והתגובות שלו על המגרש".
בניון, שכבש 20 שערים ב-101 הופעות בסאנטנדר, השתלב מצוין בקבוצה והפך לאחד המנהיגים בחדר ההלבשה, כפי שמעיד שחקן בני יהודה עמרי אפק, שהצטרף לסנטאנדר ב-2003 - שנה אחרי בניון וכמה שבועות אחרי דודו אוואט. "בשנה שהוא היה בסנטאנדר לפני שהגענו, הוא הספיק לזכות בהרבה כבוד. צריך היה לראות את זה כדי להבין. זה בא לידי ביטוי בתגובות של הקהל ברחוב, בתדריכים הקבוצתיים לפני המשחק - כשהמאמן מבקש שיוסי יהיה כמה שיותר מעורב במשחק ויקבל כמה שיותר כדורים".
בניון נמכר לווסטהאם ב-2005 תמורת 2.5 מיליון ליש"ט, במה שמכנה בול כ"שילוב בין החמדנות של סוכניו לצרות הכלכליות של סנטאנדר. הוא יכול היה להתקדם גם דרך סנטאנדר". אגב, בסקרים שנערכו לאחרונה לבחירת הרכב העשור של סנטאנדר על ידי אוהדי הקבוצה, זכה בניון להיכנס ל-11 אצל רוב המצביעים.
לעומת בניון, רביבו ייזכר בסלטה ויגו כמי שנתן את שנותיו היפות ביותר באצטדיון הבליידוס. "הוא פשוט אגדה", אומר בול, "לפחות בקרב אוהדי ויגו, שמחשיבים אותו עדיין כאחד הגדולים בכל הזמנים". מה שהפך את רביבו לאגדה במועדון לא היו רק 23 השערים שכבש במהלך 124 הופעותיו במועדון, כולל אחד זכור במיוחד מול ליברפול באנפילד בשמינית גמר גביע אופ"א 1998, אלא בעיקר בזכות שני אירועים אחרים. הראשון היה "סירובו" לעבור לברצלונה, לפחות על פי השמועות, והשני היה דחיית משחק של הקבוצה בעונת 1995/6 כדי לאפשר לרביבו להימנע ממשחק ביום כיפור.
בול נזכר בשני המקרים. "המעבר לברצלונה? אפשר להאמין לזה או לא, אבל אוהדי סלטה האמינו והעריכו אותו מאוד על זה", אומר בול, "שינוי המועד של המשחק בגלל יום כיפור דווח באופן מאוד נרחב בספרד באותם הימים. אנשים מאוד מעריכים מחוות כאלה מצד קבוצות וההתאחדות בספרד. באנגליה היו מעיפים אותו מהקבוצה על בקשה כזאת".
ווסטהאם (יוסי בניון 2005-2007, איל ברקוביץ' 1997-1999)
לכאורה, נראה שההשוואה בין התקופות של השניים לא כל כך הוגנת. אומנם עבור שניהם ווסטהאם הייתה התחנה השנייה באירופה ושניהם שיחקו שם שנתיים, אבל ברקוביץ' היה שותף לקבוצה עמוסת כישרונות צעירים, שמאוחר יותר הפכו לכוכבי על באנגליה, כמו ריו פרדיננד, ג'ו קול ופרנק למפארד, וגם בכוכבים ותיקים כמו איאן רייט, פאולו די קאניו, סטיב לומאס וטרבור סינקלייר. לעומת הקוסם, שכבש עשרה שערים ב-63 הופעות במדי הפטישים, בניון שיחק בקבוצה בינונית ומטה שנחלצה מירידת ליגה בעור שיניה וש?בע מעט נחת רק בעונה הראשונה שלו במועדון, אז הגיע לגמר הגביע.
אז מי מהם הותיר חותם משמעותי יותר על המועדון? לכתב ה"דיילי מירור" ניל סילבר אין הרבה ספק. "ברקוביץ' הצליח יותר בווסטהאם, הוא היה ונשאר יותר פופולרי מבניון. הוא שחקן סופר יצירתי וזה הפך אותו למאוד פופולרי במועדון שתמיד דגל בכדורגל יצירתי", אומר סילבר. "שחקן כמו די קאניו חייב לברקוביץ' את רוב השערים בווסטהאם והוא גם הודה בזה. אפילו כשחזר עם בלקבורן, מנצ'סטר סיטי או פורטסמות, הוא תמיד התקבל בצורה חמה על ידי האוהדים באפטון פארק וזה לא פשוט בהתחשב בקהל של ווסטהאם, שיודע להיות פחות נחמד לשחקנים שעזבו את המועדון".
סילבר מדבר על קהל בעייתי בווסטהאם, אך יחד עם זאת, מספר שגם בניון זכה להערצה גדולה. "הוא הגיע במחיר מציאה למועדון, ממש סוג של גניבה (בגלל הבעיות הכלכליות בסנטאנדר, ר"פ). האוהדים מאוד אהבו אותו, שזה דבר מאוד לא טריוויאלי אצל אוהדי ווסטהאם כשמדובר בשחקן ישראלי. לא בגלל אנטישמיות או משהו כזה, פשוט במזרח לונדון מעדיפים שחקנים בריטיים לוחמים ועדיף שיהיו לבנים. היה ברור לכולם שהוא לא יישאר הרבה זמן בווסטהאם, מפני שהוא שחקן איכותי שיכול להצליח ברמות הגבוהות, ואת זה הוא מוכיח גם היום. נקודה נוספת שאהבו בבניון היא העובדה שכמעט ולא שמעו אותו מתלונן אף פעם, בניגוד לברקוביץ' שהרבה לפנות למנג'ר הארי רדנאפ, שטיפל בו בכפפות של משי".
ליברפול (יוסי בניון 2007 עד היום, רוני רוזנטל 1990-1994)
נדמה שהסיפור של השניים עם ליברפול שונה בכל אספקט כמעט. בעוד רוזנטל היה סוג של סיפור סינדרלה, שהגיע באמצע עונת 1989/90 מלוטון טאון אליה הושאל בכלל מסטנדרד ליאז', בניון סלל את דרכו לאימפריה במרסיסייד לאורך חמש שנים טובות בליגה הראשונה בספרד ובאנגליה. גם ההתאקלמות של השניים לא דומה. רוזנטל פתח בצורה מדהימה עם שבעה שערים בשמונה הופעות, כולל שלושער במשחקו הראשון במדי ליברפול - בחוץ מול צ'רלטון, בדרך לאליפות האחרונה של המועדון. בשלוש העונות הבאות הוא שיחק פחות ופחות, בעיקר בשל ריבוי החלוצים במועדון, עד שנמכר לטוטנהאם.
בניגוד ל"רוקט רוני", לבניון דווקא לקח קצת זמן להתאקלם. דומיניק קינג מה"ליברפול אקו" מתאר את ההבדל העצום. "בניון הגיע כשחקן מוכח שעשה את הדרך הנכונה במועדונים קטנים יותר והיה בשל להגיע לקבוצה גדולה", מתאר קינג. "יחד עם זאת, לקח לו קצת זמן להשתלב ולהבין את רוח המועדון הענק הזה, לקח לו קצת זמן להבין את האתגר העצום שנקרא ליברפול. לעומתו, רוזנטל הגיע כדמות הרבה פחות מוכרת וכשחקן מפתיע, והפך למאוד פופולרי, בעיקר בזכות השלושער שלו בצ'רלטון ושבעת השערים שעזרו לקבוצה לזכות באליפות".
מי השאיר חותם גדול יותר בליברפול? את התשובה נותן באופן נחרץ בלם העבר והאיש שפתח את הדלתות לישראלים באנפילד, כששיחק שם בין 1979-1981, אבי כהן. "ההשפעה של בניון על ליברפול היא הרבה יותר גדולה משל רוזנטל או משלי", קובע כהן, "הוא שחקן הרכב קבוע, שאם הוא כשיר מקבל את הדקות. אנחנו שיחקנו פחות. את בניון יזכרו הרבה אחרינו". גם קינג מסכים לקביעה של כהן: "בניגוד לבניון, רוזנטל אף פעם לא נחשב לחלוץ המוביל על ידי המנג'ר קני דלגליש. היו בקבוצה ההיא שחקני התקפה כמו ברדסלי, ראש, בארנס ואולדריג', כך שהוא מעולם לא נחשב לחלוץ הראשון בקבוצה, פשוט מפני שלא היה מספיק טוב".
קינג מוסיף וטוען ש"למרות העובדה שכבש שלוש פעמים שלושער, בניון מיצב עצמו ככוכב ושחקן הרכב בשער שלו בסנטיאגו ברנבאו. אמנם הוא כבש הרבה שערים חשובים עבור המועדון, אבל השער מול ריאל יהיה סימן ההיכר שלו לעוד הרבה שנים". גם כהן מסכים לקביעה הזו ("זה הגיע ב'פיק' אדיר שהיה לו ביכולת"), אבל מסרב להיסחף בחשיבות אותו שער: "במועדון כמו ליברפול, לא מספיק להיות טוב במשחק זה או אחר או לכבוש שער כלשהו, קריטי ככל שיהיה. צריך כל הזמן להוכיח את עצמך מחדש והכל עניין של יציבות. רק בזכות זה בניון זוכה להערכה עצומה בליברפול. בניון אמנם לא זכה בתארים עם ליברפול, כמוני או כמו רוזנטל, אבל זה קשור לקבוצה בה הוא נמצא".