ההתחלה
1997/98: הרבה תקוות נתלו בנער הצעיר מדימונה, שהגיע בגיל 15 לקבוצת הנערים של אייאקס, אבל לא יכול היה להתמודד עם המעבר המוקדם לאירופה. לאחר שחזר, השתלב יוסי בניון בהרכב של קבוצת נעוריו, הפועל באר שבע, וכבר לקח אחריות כשבעט פנדל מכריע נגד הירידה במשחק מול מכבי חיפה. בניון החטיא את הפנדל, כבש בריבאונד, הבין מהיציע שהשער לא עזר לבאר שבע לשרוד בליגה הבכירה ופרץ בבכי. הבאר שבעים אולי ירדו ליגה, הקריירה של בניון החלה להתפתח בכיוון ההפוך
חבלי לידה בקרית אליעזר
1998/99: אולי זו לא אייאקס, אבל גם המעבר לחיפה לא היה פשוט עבור הנער. לא רבים זוכרים היום כיצד כינה אותו יעקב שחר "פישר" לפני המשא ומתן לצירופו. בסופו של דבר, בניון אכן הגיע לחיפה, במה שהיווה דוגמה מושלמת לאחת הסיבות הגדולות להצלחתו: קבלת החלטות נכונה. הבחירה בחיפה בנתה אותו מצוין. לאט, בטוח, הדרגתי, עד ההבשלה המלאה
חיפה - השנים הראשונות
1999/2000: מכבי חיפה לימדה את בניון להיות יותר סבלני. בשנתיים הראשונות הוא עדיין לא התבלט לגמרי. שחקנים אחרים במצבו אולי היו ממהרים לצאת כבר אז לחו"ל, אבל בניון ידע לא לרדת מהמסלול הנכון - שהוא קודם אליפות בישראל, קודם מיצוי הזירה המקומית, ורק אז יציאה לאתגר הבא
ואז בא גרנט
לפני עונת 2000/01 הגיע אברהם גרנט למכבי חיפה ושינה את פני המועדון, שסבל מבצורת של שבע שנים ללא אליפות. הפנים של חיפה השתנו, היא חזרה להיות הקבוצה הדורסת והמנצחת של תחילת שנות ה-90 וגם לבניון הצעיר חזרה חדוות המשחק. גרנט ידע לבנות מעטפת בריאה יותר סביב היהלום ועזר לו יותר מכל מאמן אחר להתמקד בעיקר ופחות לשים לב לרעשים מסביב
אור ירוק לאירופה
2001/02: בשלושת העשורים האחרונים, מכבי חיפה היא המקפצה העיקרית לאירופה. רוני רוזנטל, איל ברקוביץ' וחיים רביבו הגיעו ליבשת הישנה אחרי קריירה מוצלחת במועדון הירוק. סגל שכולל את איגביני יעקובו וראובן עטר (בקדנציה הזו בעיקר בתפקיד מנטור), יחד עם זרים כמו ג'ובאני רוסו וננאד פראליה הוא הטרמפולינה הנוחה ביותר. כשבניון הבין את זה, אי אפשר היה לעצור אותו. ארבע עונות, 55 שערים - אירופה, הנה אני בא
הילד עדיין ירוק
2002/03: כשהוא עוד לא בן 23, בניון הגיע לתחנה הרביעית בקריירה - ראסינג סנטאנדר הספרדית. שלוש עונות שיחק שם הטאלנט הישראלי, ובאירופה התחילו להבין מה יש להם ביד. פ.ק. מוסקבה הייתה מוכנה לשלם סכום לא מבוטל, אבל הבחורצ'יק מדימונה ידע שמבחינתו ספרד היא לא התחנה האחרונה. הוא לא הגיע לסנטאנדר כדי לשחק בכפור הרוסי
הבורג החשוב בנבחרת
החל מ-2004: המעבר לספרד מיקד את הזרקור על הכוכב החדש של הכדורגל הישראלי. נמני, ברקוביץ' ורביבו אאוט, בניון אין. על כתפיו של השחקן הטוב ביותר שלנו הוטלה משימה לא פשוטה: להצעיד קדימה את הנבחרת. אחרי שהוציא אותנו ממצבים מביכים מול קפריסין ושוויץ במוקדמות מונדיאל 2006, התלות הזו כבר הייתה ברורה
מדינה שלמה על הרגליים
אבל לתלות הזו היה גם צד מעיק במיוחד. בכל פעם שבניון "העז" להיפצע, מדינה שלמה עמדה על הרגליים. כאן צמח הטרנד המדאיג שהסתכם במלים "בניון בספק". הריטואל היה קבוע: כשבוע לפני המשחק התברר שהקשר סוחב פציעה ואינו כשיר במאת האחוזים. כלי התקשורת מזדעקים, ממחנה האימונים נשמעת אופטימיות מהולה בחשש ולבסוף הבן יקיר לנו יוסי משחק
פטיש בראש
קפיצת מדרגה נוספת הגיעה לפני עונת 2005/06. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לסנטאנדר, היא לא קבוצה עם המסורת וההילה של ווסטהאם. זו אולי לא מנצ'סטר יונייטד או ליברפול, אבל הגעה לאחד המועדונים המכובדים באנגליה ובאירופה בכלל היא ציון דרך לא מבוטל
המופע של שיא הרגש
מדהים איך שבספורט מפרידות לפעמים כמה שניות בין אושר לעצב, בין תהילה לתהום. רק שניות ספורות הפרידו בין ווסטהאם ויוסי בניון לזכיה בגמר הגביע האנגלי, שב-2006 נערך בקארדיף, ווילס. אחרי יתרון 0:2 ו-2:3 הגיע סטיבן ג'רארד מליברפול, שהשווה דקה אחת בתוך זמן הפציעות ושלח את המשחק להארכה. אחרי 3:3 בסיום 120 דקות הלכו הקבוצות לדו קרב בעיטות-11 מטר, בסיומו ניצחו האדומים. הדמעות של בניון נגעו לכולנו. כנראה שגם לרפא בניטז והחברים במרסיסייד
הוא שוב אדום
עוד עונה אחת בלונדון הספיקה לקבוצה שניצחה אותו בגביע להבין שהיא צריכה שחקן כמו בניון, ובתחילת עונת 2006/07 הגיע קפטן נבחרת ישראל לאחד המקומות החשובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל העולמי - איצטדיון אנפילד בליברפול. דיברו על כך שיהיה שחקן ספסל/משלים/חלק מהרוטציה, אבל אנחנו כבר הספקנו להכיר את בניון: הוא לא מהסוג שמוותר
שקט בברנבאו
והוא אכן לא ויתר. יש לליברפול שחקנים טובים יותר מבניון - ג'רארד וטורס, למשל - אבל כשהוא על המגרש הוא תמיד ידע להטביע חותם, אם כפותח ואם כמחליף. את הרגע הזה גם הוא ינציח, כפי הנראה, כפסגת הקריירה. עונת 2008/09, שמינית גמר ליגת האלופות במדריד, דקה 81: כדור חופשי של פאביו אאורליו מימין מצא את ראשו של הקשר הישראלי הבלתי מכוסה. נגיחה חזקה למרכז השער לא השאירה לאיקר קסיאס שום סיכוי, והאדומים חזרו לאנפילד עם ניצחון 0:1, בדרך ל-0:4 מהמם בגומלין
שוב, זמן פציעות
2009/10: אבל הדוראביליות והיציבות של בניון המשיכו להיות בסימן שאלה. מבחינת יכולת, תמיד אפשר לסמוך עליו, הבעיה היא שהקשיחות של הליגה האנגלית לא עושה לו טוב וכל פציעה מנטרלת אותו לזמן לא מבוטל. עכשיו, כשהוא נכנס לשנות ה-30 לחייו, גם הוא יודע שצריך להישמר, כי ככל שהגיל עולה, משך ההחלמה מתארך
מאבד שליטה
כולנו זוכרים את התמונה הזו, ממשחק הנבחרת מול לטביה בקמפיין מוקדמות המונדיאל האחרון. דרור קשטן החליט להחליף את בניון במהלך המחצית השניה והקפטן, שהרגיש שעיר לעזאזל, פרק הרבה זעם ותסכול על הספסל. זה לא היה, יש לשער, רק כעס על החילוף, אלא על כל הסיטואציה - עוד קמפיין כושל, עוד יכולת חלשה, עוד ביקורת קשה מצד התקשורת. בטורניר המוקדמות הבא קשטן כבר לא יעמוד על הקווים, השאלה היא איזה בניון אנחנו נקבל
שלושים, ומה עכשיו?
הקידומת מתחלפת. מי שהיה ילד הפלא מדימונה הוא היום כדורגלן מוכח בן 30 בליברפול. השנים הקרובות הולכות להיות לא פחות מעניינות, עם לא מעט שאלות מרתקות: האם בניון יידע לסיים את הקריירה אחרת מברקוביץ' ורביבו, האם זה יהיה בליברפול או אולי הוא שוב יבחר לעשות תפנית לקבוצה אחרת. לבניון יש עוד מספיק שנים לרגש אותנו, אבל אותנו בעיקר מעניין: האם הנבחרת בהנהגתו תעלה לטורניר חשוב. אז, לאף אחד כבר לא יהיה ספק מיהו הגדול מכולם