מהו אירוע העשור בכדורסל האירופי?

מועדון ספורט בקנה המידה של ברצלונה, שכולל בתוכו הרבה ענפי ספורט, בדרך כלל זוכה בתארים רבים. תקציבי הענק שמוזרמים למחלקות השונות; הכישרון הרב שמתנקז מרחבי המדינה והעולם; המסורת האדירה והמחויבות שמוטמעים בספורטאים מגיל צעיר - כל אלה הופכים מועדונים ברמה של ברצלונה, לענקי ספורט בגודל של קונצרן תעשייתי. אולם לעיר הקטאלונית היתה עד לא מזמן בת קטנה ולא ממש מוצלחת, ההיא מהכדורסל. ברצלונה הגיעה לגמר האירופי הראשון שלה ב-1984, והפסידה לרומא 79:73. מאז, הקבוצה המפוארת, שבשורותיה משיחקו גדולי השחקנים באירופה, כשלה פעם אחר פעם והפכה ללוזרית הגדולה של היבשת. היא הפסידה לספליט ב-1990 ו-1991, וחוותה בהמשך שנים לא מוצלחות. המדף המרכזי בארון התארים, זה השמור לגביע אירופה, נותר שומם ומאובק. עד 2003. 19 שנה אחרי ההפסד בגמר הראשון, ברצלונה אירחה את הפיינל פור, והלחץ בעיר איים על שלמות נפשם של האוהדים ואנשי הקבוצה. בארסה בנתה קבוצת כוכבים בראשות דיאן בודירוגה, ואחרי שחלפה בחצי הגמר על פני צסק"א, תרחיש האימים - איבוד תואר, והפעם במגרש הביתי - נראה מציאותי לחלוטין בפלאו סנט ג'ורדי, שראה את המארחת מפגרת 25:23 בסוף הרבע הראשון. אבל ברצלונה מודל 2003, עם פשיץ' על הקווים, ושחקנים מוכשרים כמו יאסיקביצ'יוס, פוצ'קה, דה לה פואנטה ונבארו, היתה קבוצה שידעה לשמור על עצביה, לא לתת ללחץ לשבור אותה ולא להיכנע לשדי העבר. ברבע השני בארסה עצרה את האיטלקים על 9 נקודות, ושמרה על יתרונה. כדקה לסיום בארסה הוליכה ביתרון 11, והחלה חגיגה על הפרקט וביציעים. זאת הייתה הדקה הכי שמחה בתולדות מחלקת הכדורסל של ברצלונה, והיא כללה בתוכה הקלה עצומה. אמנם זהו הגביע היחיד עד כה, אבל המדף ההוא בארון של המועדון המפואר, כבר לא ריק.

נבחרת החלומות האמריקאית היתה האטרקציה המרכזית באולימפיאדת ברצלונה 1992. מילא שמהיציעים צילמו את מג'יק, בירד וג'ורדן, אבל כששחקני הנבחרות היריבות עשו זאת, היה ברור שההתכנסות היא לא לשם התחרות. מאז הציגו האמריקאים נבחרות פחות חלומיות ויותר חולמניות, אבל זו של 2002, לא הייתה אמורה לקלקל את מצב הרוח באליפות העולם שהתקיימה באינדיאנפוליס. שמות כמו רג'י מילר, פול פירס, בארון דייויס, ג'רמיין אוניל ושון מריון אולי לא היו נוצצים במיוחד, אבל אמורים היו לקחת את האליפות במגרש הביתי. במציאות, הסיפור היה שונה לגמרי, ואחרי הפסד לארגנטינה בשלב הבתים השני, התייצבו החלומות של ג'ורג' קארל מול אלופי העולם מיוגוסלביה בשלב רבע הגמר. שחקניו של פשיץ' הביטו לאמריקאים בלבן של העיניים, והמותחן הסתיים כשמרקו יאריץ' דייק מהקו שניות לסיום. החטאה של אנדרה מילר נתנה את האות לחגיגות, ולראשונה בהיסטוריה ניצחה נבחרת אירופאית נבחרת המורכבת משחקני NBA. יוגוסלביה הגאה המשיכה עד לזכייה באליפות, אבל המשחק הזה, ששוחק לעיני אולם חצי ריק, הפך להיסטורי וכזה שסימל את השינוי הגדול שעבר הכדורסל משני עברי האוקיינוס באותן עשר שנים שעברו בין ברצלונה 1992 לאינדיאנפוליס 2002. לפחות מבחינת הכדורסל, המרחק בין אירופה לאמריקה הצטמצם, ויוגוסלביה העניקה לאירופה השראה לחלום חלומות חדשים.

אפשר להגיד על אימפריה כמו רוסיה, שהיא באה קטנה ויצאה גדולה? נשמע קצת מוזר, לא? אבל ביורובאסקט 2007 זו היתה אמת לאמיתה. כשדיוויד בלאט, מאמן רוסיה, נשאל מה ייחשב עבורו להישג באותו טורניר, הוא דיבר על מקום בשביעייה הראשונה, שאמור להספיק לכרטיס כניסה למוקדמות אולימפיאדת בייג'ינג. הנמכת ציפיות, כמו שכבר הבנתם, זה לא פטנט בלעדי של אבי נמני. הנבחרת הרוסית לא הציגה קוטלי קנים, אבל איש לא שיער שהאליפות תיגמר בניצחון ענק ומפתיע על אדמתה של המארחת ספרד, שממש במקרה גם היתה אלופת עולם, וממש-ממש במקרה הציגה סגל-על שכלל שמות כמו פאו גאסול, פיליפה רייס, קרלוס חימנז, רודי פרננדז וחוזה קלדרון. רוסיה לא הציגה כדורסל מבריק בתחרות, והגיעה כאנדרדוג מוחלט לגמר במדריד, אבל הצליחה לכפות את קצב המשחק האטי הרצוי לה, ולקחה את הגביע באופן הכי דרמטי שיש - קליעת ניצחון אדירה של ג'יי.אר הולדן 2.1 שניות לסיום, קליעה שהבטיחה לה גביע ראשון מאז התפרקה ברית המועצות. ניצחון של נבחרת מוכשרת-אך-לוחמנית על נבחרת סופר-מוכשרת, על אדמתה, בקליעת ניצחון בשנייה האחרונה? אם זה היה סרט הוליוודי היינו יוצאים מהאולם מבואסים לאללה, אבל כשמדובר באירוע ספורט, גם פדרו אלמודובר, שחזה במשחק ההוא מהיציע, יודע שמדובר באהבת בשר ודם, מלאה ברגשות שגורמים לנו להתמכר למשחק.

גמר פיינל פור 2002 בבולוניה הפגיש שתיים מהקבוצות הגדולות בתולדות אירופה. הלחץ היה על וירטוס בולוניה של מסינה, אז עם החברה המאמצת "קינדר", שאירחה לעיני אוהדיה את האירוע, והיתה חייבת לזכות בגביע. מנגד, עמדה פנאתינייקוס של אוברדוביץ'. השמות שרצו על הפרקט הבטיחו ניצוצות, ואכן בפלאמאגוטי הסוער התפתח משחק כביר, שלא אכזב לרגע. בולוניה עם מאנו ג'ינובילי ואנטוניו גריינג'ר חרכה את הפרקט ברבע השני ופתחה יתרון 14, שנראה בלתי מחיק. אבל אחרי שלזארוס פאפאדופולוס נתן את האות, היוונים ביצעו את אחת הקאמבקים המפוארים, ובעזרת יכולת אדירה של קבלן התארים דיאן בודירוגה והקלע הטורקי איברהים קוטלואי, השתלטה על המשחק לעיניהם הנדהמות של האיטלקים ביציעים. 45 שניות לסיום, כשפאו מובילה ביתרון 2, קוטלואי הטעה את סאני בצ'ירוביץ', קבר שלשה ענקית שהבטיחה לפאו אליפות במגרשה של היריבה הגדולה, ומעבר לכך, קברה גם את עתידה של וירטוס, שהתפרקה אחרי המשחק מנכסיה הספורטיביים ואחר כך הכלכליים. בעוד פאו המשיכה לעשות חיל והפכה לקבוצת העשור, וירטוס המפוארת נעלמה לחלוטין מהזירה האירופית.

אילו גידריוס גוסטאס היה קולע זריקה אחת מתוך השתיים שזרק מקו העונשין, אילו טאנוקה בירד לא היה נכנס לצבע לפני הזמן, אילו השופט לא היה שורק לכניסה מוקדמת של בירד ונותן את הכדור למכבי, אילו שלף היה זורק חזק מדי או חלש מדי או הצדה מדי, אילו איינארס באגאטסקיס היה קופץ גבוה יותר ומסית את כדור המסירה, אילו שארפ היה תופס ואז הכדור היה נשמט מידיו, אילו אד קוטה היה עובר עבירה על שארפ מיד עם תפיסת הכדור, אילו שארפ היה מחטיא. אילו ואילו, אבל כל זה לא קרה. גוסטאס החטיא, בירד נכנס, השופט שרק, שלף מסר, שארפ תפס. וקלע. ובזכות הקליעה הזאת הקבוצה הנהדרת של 2004 לא הפכה למביכה בתולדות מכבי תל אביב, שכן איך היו זוכרים את השחקנים והמאמן שהיו חייבים לזכות בפיינל פור ביד אליהו ובמקום זה עשו במכנסיים במשחק האחרון והקובע על העלייה? ומי היה מדבר על שושלת? ואיך היו זוכרים את שאראס ובאסטון, וויצ'יץ' וגרשון? הסל של שארפ הדליק את מכבי ובזכותו, ורק בזכותו, ראינו את אותה קבוצה שנזקקה לנס, מביסה את סקיפר בולוניה ב-44 הפרש בגמר הכי סנסציוני ושובר שיאים שראתה היבשת. בזכותו ראינו את פארקר, שאראס, וויצ'יץ' ובאסטון דורסים את אירופה ב-2005 עם כדורסל מעולם אחר, ובזכותו גרשון הוא לא אלוף אירופה עם כוכבית הסופרו-ליג, אלא זה שלקח שתיים ברצף, הראשון מאז ספליט הגדולה. אין הרבה סלים שמשנים גורל של מועדון, כותבים היסטוריה ומשפיעים בעקבות כך על אירופה כולה, והסל של שארפ היה בדיוק סל שכזה. נס ז'לגיריס? נס מכבי.