נבחרי העשור בכדורסל מכללות

מבחינת כדורסל נטו לפלורידה של 2007 אין מה לחפש בהשוואה מול האלופות הגדולות של העשור: קונטיקט של 2004 הייתה בלתי ניתנת לעצירה עם בן גורדון ואמקה אוקפור, דיוק של 2001 ניצחה את כל משחקיה בטורניר המכללות בפער דו ספרתי עם שיין באטייה, ג'יי וויליאמס וקרלוס בוזר, וצפון קרוליינה של 2005 הייתה כל כך עמוסה בכישרון עד שהנבחר השני בדראפט של אותה שנה, מרווין וויליאמס, עלה אצלה מהספסל מאחורי שון מיי, ריימונד פלטון ורשארד מקנטס.

אבל הגייטורס נמצאים בקטגוריה הזו למרות שהשלישייה הגדולה שלהם - ג'ואקים נואה, אל הורפורד וקורי ברואר - אפילו לא מדגדגת את הכוכבים הגדולים שבפסקה הקודמת. הם נמצאים כאן בזכות החלטתם המשותפת לחזור למכללה לעונה נוספת אחרי הזכייה באליפות ב-2006, למרות הכסף הגדול שחיכה להם ב-NBA, החלטה שהחזירה ברגע אחד את הענף כולו למקורות.

הילדים של בילי דונובן לא התחשבו בחשש להסתכן בפציעה קשה או בירידה פתאומית במניות הדראפט שלהם, הם פשוט רצו להאריך את חווית הקולג' בשנה נוספת - להמשיך לשחק מתוך אהבת המשחק, למען החברים לקבוצה, הקהל והמסורת, לפני שהכדורסל הופך עבורם למקצוע. האחווה הייחודית הזו סחפה אותם לעונה נפלאה נוספת, אותה סיימו עם זכייה באליפות שנייה ברציפות אחרי ניצחון בגמר על אוהיו סטייט של גרג אודן, והעובדה שכעבור חודשיים שלושתם נבחרו בטופ 10 של הדראפט הייתה גמול הולם להחלטה האמיצה והכל כך נדירה הזו.

העובדה שקריירת המכללות של טיילר הנסברו הסתיימה רק לפני כחצי שנה קצת מקשה להסתכל עליו בפרספקטיבה היסטורית, אבל מעל כל המספרים, השיאים והסופרלטיבים הטריים, הפורוורד הקשוח מצפון קרוליינה ראוי לבחירה הזו כיוון שלא היה בעשור החולף שחקן שהדגים באופן מובהק יותר את הפנים של כדורסל המכללות - לטוב ולרע.

פסיכו טי מעולם לא היה השחקן המוכשר ביותר על הפרקט, הוא לא היה הכי גבוה ולא הכי אתלטי, הוא ידע שמעולם לא יהפוך לכוכב NBA גם אם ייקח ארבע אליפויות רצופות, אבל הוא רצה לנצח יותר מכולם. הנסברו התאבד על המגרש ערב ערב במשך ארבע השנים שלו בצ'אפל היל, לא ויתר על אף כדור ולא חשש להילחם בצבע מול שמירות כפולות ומשולשות, ידע מתי לקחת את המשחק על עצמו מתי להשתלב במשחק הקבוצתי, ויותר מכל - שיחק עם אמוציות שלא הכרנו קודם לכן.

לג'יי ג'יי רדיק היו ממוצעים מרשימים בהרבה, חואן דיקסון סחב את מרילנד המוגבלת של 2002 עד לאליפות, שיין באטייה היה חלומו של כל מאמן וקווין דוראנט שיגע את כל אמריקה, אבל לאף אחד מהם לא הייתה את התשוקה של הנסברו, זו שבזכותה הוא היה נבחר כשחקן העשור גם אם לא היה מצליח להשיג את האליפות המיוחלת בשנתו האחרונה. פשוט כי מגיע לו.

החוק שאוסר על תיכוניסטים לקפוץ ישירות ל-NBA, שנכנס לתוקף ב-2006, איפשר לנו לחזות באורחים לרגע כמו דרק רוז, מייקל ביזלי, קווין דוראנט וגרג אודן, שהוכיחו בשנת החובה שלהם בדרך לליגה הטובה בעולם עד כמה הם גדולים על עולם המכללות. אבל אף אחד מהם לא הצליח להצעיד את קבוצתו עד לאליפות כפרשמן, דבר שנתפס כבלתי אפשרי עד 2003, כשכרמלו אנתוני הגיע לסירקיוז.

הנער הצנום והמהורהר הפתיע כשלא הצטרף לטרנד התיכוניסטים שנרשמים לדראפט למרות שסומן ככוכב כבר בגיל 16, ועבור ג'ים בייהיים זו הייתה לא פחות ממתנה משמיים. המאמן של הקבוצה הכי אנדר-אצ'יברית באמריקה באופן מסורתי העניק מיד את המפתחות לקבוצה לאנתוני, שהתפתח במהירות שיא. בעוד שבמהלך העונה ההרגילה התקשורת הארצית עוד עסקה בעיקר במעלליו של לברון ג'יימס בתיכון באקרון, עם פתיחת טורניר המכללות כבר גנב אנתוני את ההצגה, כשהכתומים שלו דהרו כל הדרך לפיינל פור בסופרדום.

בחצי הגמר מלו התעלה עם משחק שיא של 33 נקודות וניצח כמעט לבדו את טקסס הפייבוריטית, ואת הגמר מול קנזס הוא סיים עם 20 נקודות, 10 ריבאונדים, תואר השחקן המצטיין של הטורניר ותואר האליפות הראשון בהיסטוריה של סירקיוז, שאיפשר לו לנטוש לטובת ה-NBA בראש שקט אחרי שהשיג בקולג' את כל מה שרק חלם עליו בתוך שנה אחת בלבד, והותיר אותנו עם הזכרונות, שבזכותם אנחנו ממשיכים לסלוח לו על כל אחת מהשטויות שהוא עשה (ועוד יעשה) במהלך הקריירה.

כאן הבחירה אמורה להיות הקשה ביותר, כיוון שאין דבר שמאפיין את כדורסל המכללות יותר מהסנסציות של מרץ המשוגע, וכמעט בכל שנה ניתן למצוא לפחות מועמדת אחת ראויה. ב-2001 זו הייתה המפטון הזערורית שכמדורגת 15 באיזור שלה הדהימה את איווה סטייט בסיבוב הראשון, ב-2003 סיחרר דווין וויד את קנטאקי האימתנית עם טריפל דאבל בלתי נשכח ששלח את מרקט לפיינל פור, ב-2005 העיפה ווסט וירג'יניה את ווייק פורסט הנהדרת של כריס פול בסוויט סיקסטין אחרי שתי הארכות מותחות עצבים, וב-2008 פילס מגע הקסם של סטפן קרי את דרכה של דייוידסון האלמונית עד לעלית אייט.

אבל יש רק קבוצה אחת שנכנסה לנעלי הזכוכית של סינדרלה במלוא הדרה, וזוהי בלי ספק ג'ורג' מייסון של 2006. השילוב בין נקודת המוצא הבלתי אפשרית של הפטריוטס (שדורגו רק 11 באיזור שלהם) עם הענקיות שנקטלו בדרכם (מישיגן סטייט בסיבוב הראשון, צפון קרוליינה בסיבוב השני וקונטיקט בעלית אייט), ודרמת הענק בה הדיחה את יוקון הגדולה והפכה לקבוצת המיד מייג'ור הראשונה שמעפילה לפיינל פור מזה 27 שנים, הוא זה שמעניק לה את התואר למרות שקשה למצוא היום אדם שזוכר את שמותיהם של למאר באטלר, וויל תומאס או ג'אי לואיס (אולי חוץ מאוהדי עירוני רמת גן).

בעשור האחרון הואצה תחלופת השחקנים שמיהרו לדלג לרמה הבאה, ויותר מאי פעם נותרו המאמנים ככוכבים האמיתיים של כדורסל המכללות. תחילת העשור בישרה על נפילתו של בובי נייט כגורו של הענף עם פיטוריו המתוקשרים מאינדיאנה בספטמבר 2000, ובאותם ימים לאיש לא היה ספק שמי שיירש את מקומו יהיה תלמידו לשעבר מייק ששבסקי, שמספר חודשים לאחר מכן זכה עם דיוק בתואר האליפות השלישי שלו עם סוללת הכוכבים שהוזכרה בקטגוריה הראשונה, כשבדרכה לתואר דרסה כאמור כל מה שזז.

אבל מאז 2001 האגדה של קואץ' K רק הלכה ונמוגה. חישוב מתמטי פשוט מגלה שבתוך שלוש עד ארבע שנים ששבסקי ישבור את שיא הניצחונות בקריירה (בו מחזיק נייט עם 902 ניצחונות), אבל בצד ההצלחה בעונה הרגילה, בטורניר המכללות הבלו דבילס שלו העפילו לשני פיינל פורים בלבד (2001 ו-2004), הודחו שש פעמים בסוויט סיקסטין (בשלוש מתוכן דורגו ראשונים באיזור שלהם), ופעמיים נוספות הובכו עם הדחות מוקדמות עוד יותר.

רצף הכישלונות של השנים האחרונות הציף מחדש גם את התהיות בנושא חוסר ההצלחה של בוגרי דיוק ב-NBA, בנוסף ליכולתו של ששבסקי לרשום הישגים גם ללא סגל מפוצץ בכישרון, ולאחרונה גם לגבי יכולתו לגייס לשורותיו את טובי התיכוניסטים, שכבר לא ממהרים להתדפק על דלתות האולם בדורהאם כבעבר. אך מעל הכל האכזבה מקואץ' K נובעת מאיבוד ההגמוניה ב-ACC לטובתה של היריבה השנואה צפון קרוליינה, שזכתה בשתי אליפויות מאז חזרתו של רוי וויליאמס (ללא ספק מאמן העשור), ותפסה בעלות על משחקי הדרבי הלוהטים של דרך הטבק.

לקראת העשור הבא, המאמן שהעז להגיד לא אפילו ללייקרס ב-2004 יודע שכדי לעמוד בשורה אחת עם הגדולים באמת הוא יהיה חייב להחזיר את דיוק למקומה הטבעי לפני ששאריות ההילה של התכנית המפוארת שבנה שם יתפוגגו, כי בשלב מסוים אפילו לדיק וייטל ייגמר הקול.