אדם בתוך עצמו נשאר

מי שצפה העונה במשחקי לוס אנג'לס לייקרס (והוא לא מאלה שפורשים כשלוח התוצאות מראה משהו כמו 73:96 לאלופה ברבע האחרון), ודאי נתקל בשחקן חביב ומשופם, שמקבל לאחרונה פירורי דקות בסיומי משחקים גמורים. מי מכם שנשאר עירני גם כשקובי וגאסול כבר מנקרים על הספסל, ודאי שם לב שבעומק הספסל הארוך והמנוסה של הלייקרס, אותו משופם נראה קצת לא שייך, קצת לא זורם בשיטת המשחק של פיל ג'קסון. גבירותי, רבותי, קבלו את אדם מוריסון – עד לא מזמן אייקון בהתהוות, והיום מי שמהווה על בשרו לא מעט מסוד ההצלחה, או הכישלון, של שחקן צעיר בליגת הכדורסל הטובה בעולם.

תחילה, קצת רקע כללי. אדם מוריסון הגיע ל-NBA אחרי שלוש שנים פנטסטיות במכללת גונזאגה, במדיה שלט ללא עוררין בליגת הווסט-קוסט, כאשר בעונתו האחרונה הוביל את ה-NCAA בקליעות. מוריסון לא היה עוד שחקן מוכשר אלא אגדת מכללות אמיתית, ומי שראה אותו באותם ימים יתקשה לשכוח את הסקורר האבסולוטי ויוצא הדופן. זוכרים את דובי גל קולע את העט למגירה, או מעיף את הכדור לסל מעבר לגדר אחורה? זו (פלוס יכולת משחק מול מצלמה עדיפה) בערך היתה ההרגשה כשצופים במוריסון, בייחוד כשהמשחק היה על הכף. קליעות ביד ימין, ביד שמאל, בנפילה, ללא שיווי-משקל, עם יד בפרצוף, מעל, מתחת או מסביב - לעתים היה נדמה ששום זריקה לא קשה מדי עבור הפורוורד המדהים.

עם ארסנל התקפי מופלא, יכולת קלאץ' מוכחת, מבנה גוף גמלוני, חזות של קאנטרי-בוי ורקע של ילדו?ת בעיירה כל-אמריקנית קטנה, קווי דמיון הלמו ורצו לאגדה אמריקנית אחרת – לארי בירד. עם השפם, קומפלט. עד כמה שזה נשמע אבסורדי היום להזכיר את שניהם באותו משפט (או אפילו באותה פיסקה), היו ימים בהם נשא מוריסון את דגל התקווה הלבנה הגדולה בכדורסל האמריקני; אחרי שנבחר לחמישיית האול-אמריקן, נלקח מוריסון שלישי בדראפט של 2006 על ידי שארלוט, במה שהיתה גם הבחירה הראשונה של מייקל ג'ורדן בתפקיד - ימים ספורים לאחר רכישת מניותיו בארגון וכניסתו לתפקיד מנהל פעולות הכדורסל של הבובקאטס. הבחירה הזו היתה בסך הכל צעד נוסף בקריירת הניהול הכושלת של ג'ורדן, אבל היי, לא התכנסו כאן כדי לדון ביכולותיו של אחד הגדולים ששיחקו את המשחק, כי אם באדם מוריסון. זה שהבסט-קייס-סצנריו שלו היה אמור להביא אותו להיכל התהילה גם כן.

הריצו שלוש שנים קדימה, והופ - מוריסון מחזיק בתואר הלא-רשמי של השחקן הגרוע ב-NBA. לפי מערכת הניתוח הסטטיסטי של קווין פלטון, המכונ?ה SCHOENE ומבוססת על מיפוי מפורט של נתונים סטטיסטיים, עונת הרוקי של מוריסון היתה העונה הגרועה ביותר של שחקן כדורסל כלשהו בשלושים השנים האחרונות בליגה. ג'ון הולינגר, אשף הסטטיסטיקה המוערך של ESPN, שפיתח מדד מקביל משלו – ה-PER, הפועל לפי מתודות דומות - הגיע גם הוא לנתונים זהים, וכמוהו אנשי מקצוע רבים המסקרים את הליגה. הבחירה הכמעט-קומית לחמישיית הרוקיז השניה ב-2007 מדגישה על כמה נסמכת קהילת הכדורסל, ואפילו המאמנים, על סטטיסטיקה, ובבסיסה כמות הדקות המוגזמת לה זכה מוריסון בתחילת דרכו.

הפוורוורד קיבל יותר מ-36 דקות למשחק בחודש הראשון של העונה ההיא, וירד לכמעט מחצית בשלביה האחרונים, לאחר שגם למאמן ברני ביקרסטאף נפל האסימון. הקונצנזוס, כבר אז, היה של כישלון מוחץ. לאחר שהחמיץ את עונתו השניה בליגה בשל פציעה, הצליח מוריסון להוכיח שהקרקעית היא לא המקום הנמוך ביותר, ובאורח פלא, משחקו הצליח ללכת אחורה מאז, לתהומות חדשים ועמוקים יותר. במהלך העונה שעברה, מסיבות תקציביות בעיקר, מוריסון עבור לאלופה מאל איי, אך לא שותף ולו לדקה בריצה הפלייאוף של הלייקרס, והעונה, ב-16 המשחקים בהם קם מהספסל מתוך 29 הראשונים של הלייקרס, הוא קלע, במצטבר, 33 נקודות. מוריסון דייק, אם אפשר לקרוא לזה כך, ב-34% מזריקותיו, למרות שרוב דקות המשחק שלו היו גארבג'-טיים חסר חשיבות וחסר הגנה, ולראיה הפער הממוצע של כמעט 17 נקודות באותם משחקים בהם זכה לראות אור יום. אגב, באותן דקות בהן היה מוריסון על הפרקט, עמדה הלייקרס - האלופה ומוליכת הליגה, כן? - על מאזן נקודות שלילי לעומת יריבתה. כשכן זוכה לחוש את הפרקט, מוריסון נראה אבוד וחסר-אונים. מי?ד שלא עובדת וחוסר בטחון משווע, דרך חוסר יכולת לכדרר או למסור ועד הגנה פאתטית, קשה עד לא ניתן למצוא מילה אחת טובה לומר על הכדורסל שלו.

במילים אחרות, לא נעים לומר, הקריירה של מוריסון היא אסון - וורסט-קייס-סצנריו שגורם גם לדארקו מיליצ'יץ' וקוואמי בראון להרגיש טוב עם עצמם. אם לא יקרה דבר בלתי צפוי (או, לחילופין, חזרה של אייזאה תומאס לתפקיד ניהולי בליגה), הרי שחוזהו של מוריסון, שמסתיים בסוף העונה, יהיה האחרון שלו בליגה. אבל די. לא חוכמה להתעלל בגוויה. לא התכנסנו כאן כדי לקטול את מוריסון החביב, שלא אשם באופן חסר המזל בו התפתחה הקריירה שלו, או את קבלת ההחלטות של ג'ורדן, שהעדיף אותו על ברנדון רוי, רודי גיי ורייג'ון רונדו. אל תטעו – בדראפט 2006, רוב רובם של מקבלי ההחלטות בליגה היו מחליטים בדיוק כפי שעשה ג'ורדן, באותה מידה ש-99% מהם היו מהמרים שנה לאחר מכן, בלי לחשוב פעמיים, על הפוטנציאל הפיזי של גרג אודן על פני קווין דוראנט. כולנו חכמים בדיעבד.

אבל מוריסון הוא יותר מסתם עוד שחקן שלא בנוי ל-NBA. שחקנים גרועים היו, ומן הסתם גם יהיו בליגה. בחירות דראפט הן כמובן לא מדע מדויק, וגם בעתיד תהיינה קבוצות שיפשלו, ותתפלאו - בחלק מהן אפילו לא יהיה מעורב מייקל ג'ורדן. המקרה פה, אם כך, קצת שונה. חשוב לזכור שלא מדובר בחוסר מזל סטייל גרג אודן או ג'יי וויליאמס (הבחירה מס' 2 בדראפט 2002 שגמר את הקריירה בשל תאונת אופנוע), או אפילו בנעלם כמו מיליצ'יץ' או בראון, שהגיעו ל-NBA ללא כל עבר במכללות. לא. מוריסון היה אחד משחקני המכללות המעוטרים והמדוברים במחזור הדראפט שלו, וזאת כחודשיים לאחר שהוביל את גונזאגה לשלב הסוויט-16 של הטורניר הארצי. בימינו קבוצות מחזיקות מחלקות סקאוטינג שלמות, ועושות שימוש בעזרים סטטיסטיים מתקדמים. אז כיצד קרה שהתקווה הלבנה הגדולה, הלארי בירד הבא, הפך למשהו שקרוב יותר דווקא ל...דובי גל? מיד נבין. שכן הניגוד הזה, בין הציפיות העצומות, לכישלון כל כך מהדהד (ובהיעדר נסיבות מקלות כלשהן), מעלה כמה שאלות לגבי התאמה של שחקנים לליגה הזו, קווי המתאר של הצלחה וחשיבותן של נסיבות – הקבוצה הנכונה, המסגרת המתאימה - להתפתחותו של שחקן צעיר, ולהריסתו של שחקן אחר.

תחילה, הקבוצה. כדאי לזכור שמוריסון נחת למועדון בן שנתיים בסך הכל, על תקן אחד מאבני-היסוד שלו. ככזה, נאלץ הבחור המופנם מספוקיין, וושינגטון, להתמודד, מיד עם הגעתו, עם נטל ציפיות כבד ולחץ שלא היה מורגל בו, הן מצד הקהילה בצפון-קרוליינה והן מצד הקהל במשחקי הקבוצה. לראיה - אחוזי הקליעה שלו היו גבוהים בהרבה במשחקי החוץ מאשר בבית – 41% לעומת 33% - נתון יוצא-דופן עבור רוקי. הלחץ יכול לשתק. אפילו שבלוס-אנג'לס זכה לפתוח דף חדש, הפעם כמעט ללא ציפיות כלל, הסיטואציה לא נהייתה פשוטה יותר. קבוצה עמוסת כוכבים, מנוסה ומאומנת, עם נוכחותו האינטנסיבית של קובי בריאנט על הראש ושאיפות אליפות, היא לא המצב האידיאלי לשחקן שצריך זמן ושקט כדי להתאושש מפציעה ולהתפתח. בניגוד לג'יי.ג'יי רדיק, חברו לקבוצת האול-אמריקן של 2006 ושחקן עם יכולות מקצועיות דומות, למוריסון לא היה את המזל לנחות בקבוצה שכה מתאימה לכישוריו. עמרי כספי שלנו, שחקן במימדים דומים ועם סט כישורים נחו?ת בהרבה משל מוריסון לכל הדעות, נקלע גם הוא לסיטואציה ידידותית ונוחה בהרבה, הן מקצועית והן חברתית, ומספק סחורה עדיפה לאין-ערוך. כמו בכל דבר, כמובן שהרבה מזה קשור גם בנושא האופי.

שנית, טיימינג. שחקנים נפצעים, גם זה לא חדש. מוריסון קרע רצועה בברכו השמאלית בקיץ 2007, ולא שיחק כלל בעונת 2007/8. ניתן להניח שפציעה בברך תשפיע על שחקן כמו מוריסון באופן פחו?ת מאשר על רוב האחרים, שכן משחקו מלכתחילה הסתמך על קליעה ואינטליגנציה ולא על יכולות פיזיות, אבל העיתוי שבו קרתה, לאחר עונת הזוועות בשארלוט, לא אפשר לפורוורד להפיק את הלקחים ולנסות לבנות מומנטום חיובי לקריירה שלו. בראיון שנתן לאחרונה טען שהכאב הגדול מכולם - יותר מההיבט הרפואי אפילו - היה חוסר היכולת להוכיח לאנשים שהם טעו. או לפחות לנסות.

שלישית, אופי המשחק. מוריסון היה אתלט נוראי גם קודם, והקושי שלו בהגנה, למשל, היה צפוי. רבים צפו קושי ביצירת מצבים והובלת כדור, לפחות בתחילת הקריירה, אבל זה לא פגם מההערכה הגורפת לפוטנציאל של מוריסון ערב הדראפט - הרי לכל שחקן יש חסרונות, וכל רוקי צריך לשפר משהו. ועם זאת, דווקא הקליעה - האלמנט היחיד שלגביו לא היו כל ספקות – היוותה את האכזבה הגדולה מכולן. בין אם מדובר בלחץ או בחוסר התאמה לשיטה, מוריסון פשוט לא מצליח להגיע למצבי זריקה, והכישרון לקלוע זריקות קשות מתמוסס כאשר השומר שלך דווקא מעודד אותך לזרוק. הילד מגונזאגה, אם כך, כבר לא יהיה לעולם הסקורר שחשבו שיהיה, והסיכוי היחיד שלו להמשיך סוג כלשהו של קריירה ב-NBA מותנה ביכולת שלו להצטמצם לתפקיד של רול-פלייר, ואני מדבר על מפציץ שלשות חסר-הכרה של 45% ומעלה, והאמת – גם זה לא בטוח יספיק.

עצוב, אבל בגיל 25 אדם מוריסון נמצא בפיגור עצום בדרך להיות אפילו שחקן סביר בליגה הזאת, ולהתחיל מחדש נראה כשלב הבלתי-נמנע לעת עתה. בין אם יצליח לגרד חוזה מינימום באחת הקבוצות או שנראה אותו בעונה הבאה במחוזות קרובים יותר, אדם מוריסון מהווה קצת יותר מבאסט כזה או אחר, דמות נלעגת או סרט בלי האפי-אנד: בעל כורחו הוא הפך לל?קח, לתמונת המראה ההפוכה והפחות מתוקשרת של החלום האמריקאי הספורטיבי, ושל אותה תהילה שכולנו סוגדים לה. בדיוק כפי שהוא אמור היה להיות לפני ארבע שנים, רק הפוך.