מהו אירוע הספורט של העשור?

כשזידאן שמע את מטראצי מקלל, הוא בחר להגיב בדרך מסוימת. עוד לפני שהסתובב כדי לנגוח בחזהו של הבלם האיטלקי, הוא ידע שגם אם השופט או הקוונים יחמיצו את התגובה הפראית שלו, העולם יראה אותה דרך מצלמות הטלוויזיה. זה לא מנע ממנו להסתובב ולנגוח. כבר ראינו הכל בכדורגל, אבל דבר לא הכין אותנו לזה. יוון הדהימה את אירופה והעולם כשזכתה ביורו, מילאן וליברפול סיפקו לנו רגעי כדורגל כבירים ב-3:3 ההוא, רגעים שמפארים את הספורט הפופולרי בעולם, ואין ספק שאלה הם האירועים הגדולים בעשור הזה מבחינה ספורטיבית, אבל הנגיחה של זידאן שונה בכך שהיא חורגת מהתחום הספורטיבי בלבד, והיא מנוקזת לרגע אחד חד פעמי. בגמר החשוב מכולם, במעמד הכי מכובד, בטורניר הטורנירים של הספורט העולמי, במשחקו הרשמי האחרון בקריירה המקצוענית המפוארת, כשעשר דקות נותרו על השעון עד לסיום ההארכה, אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים, זידאן האלגנטי והמאופק, הנוצץ והמחושב, הגיב בצורה שתיזכר עוד עשרות שנים. זידאן נגח באותו רגע בסטריליות הצבועה שנכפית על עולם הכדורגל על ידי התאגידים העולמיים, הזכיר לכולם שגם כוכב כמותו הוא בן אדם עם חולשות וחסרונות כמו כולם, החזיר את הכדורגל למקום האמיתי ממנו הוא צומח - בסמטאות של שכונות עניות כמו זו שהוא גדל בה - והצית דיון סוער סביב המקרה. דיון אותו ינהלו גם בעוד 30 שנה.

נשיא צרפת ז'אק שיראק הילל את זידאן כ"אדם עם לב ואמונה", העיתון "לה פיגארו" גינה את המעשה והגדירו כ"דוחה", והמגזין "טיים" קבע כי האירוע מייצג את "מאבקה של הרב-תרבותית באירופה". הנגיחה זכתה לחיקויים, שירים וביטוי בלא מעט ספרים, והפכה לאייקון בתרבות הפופולרית העולמית. במשחקו האחרון בקריירה, הגאון הצרפתי יורד מהבמה בבושת פנים, חולף על פני הגביע היקר ולא מצליח לגעת בו, אך נשאר עם התהילה. גם סופוקלס לא היה מצליח לכתוב מחזה שכזה.

היו כל כך הרבה כדורגלנים גדולים שלא ידעו לעשות הגנה, היו גם כדורסלנים ענקיים שלא ידעו מתי לשחרר את הכדור. לאורך ההיסטוריה וההווה אנחנו נתקלים בעיקר בספורטאים עם פוטנציאל אדיר, אבל גם עם לא מעט מגרעות.

בתור טניסאי החימר הגדול ביותר בעידן הנוכחי, אף אחד לא התווכח עם שליטתו של רפאל נדאל על המשטח האיטי ביותר. מצד שני, לא הרבה האמינו שיום יבוא והוא יזכה בטורניר הגרנד סלאם המהיר ביותר בעולם. אחרי שהפך לטניסאי מספר 2 בעולם, הייתה סברה שנדאל יוכל לעשות את זה בתנאי שרוג'ר פדרר ייעדר מווימבלדון. בפועל, דווקא ההיעדרות של נדאל מהרולאן גארוס הייתה זו שהובילה להיסטוריה שרשם הטניסאי הטוב בעולם.

במה שקשור לנדאל, הוא הצליח לעשות את זה גם כשפדרר היה על המגרש, ועוד מולו. משחק הגמר בין רפאל נדאל לרוג'ר פדרר בגמר 2008 היה ללא ספק הטוב בהיסטוריה של כל הזמנים בטניס. היו בו תהפוכות שגם בעלי הדמיון הפרוע ביותר לא יכלו לחזות, והייתה בו רמה אלוהית, שספק אם שני שחקני טניס אחרים יוכלו להתקרב אליה אי פעם. הניצחון המדהים של נדאל רק הפך את התסריט הזה לטוב ביותר בתולדות ווימבלדון, וסתם הרבה פיות - בעיקר של אלה שביקרו באופן מגמתי את משטח הדשא.

ארבע שנים לפני כן, מייקל פלפס היה אחראי לסוג של מהפיכה בתקשורת הספורט בארצות הברית. בגרסאות אחרות של משחקים אולימפיים שהתקיימו רחוק מצפון אמריקה, האמריקאים דאגו לקיים את תחרויות האתלטיקה בשעות לא סבירות, כדי שאצלם יצפו בהן במאני טיים. מייקל פלפס דחק את האתלטיקה הצידה, והביא את השחיה לראש טבלאות הצפייה בארצות הברית.

אחרי שכשל במשימה לזכות ב-8 מדליות זהב אולימפיות באתונה 2004, פלפס התייצב למשימה בפעם השניה, וגרם למשחי הגמר להתקיים בשעות הבוקר לפי שעון בייג'ינג. הבהלה לרייטינג בארצות הברית גרמה גם לבכירי השחיינים בעולם להיכנס לבריכה האולימפית טרוטי עיניים, אלא שפלפס עצמו שחה כמו מישהו שלא ישן, לא אוכל, לא מתרגש - פשוט כמו אל.

הרגע המרגש ביותר התרחש ביום האחרון של תחרויות השחיה, ב-17 לאוגוסט. אחרי שהשלים שבע מדליות זהב בשבעה נסיונות, פלפס זינק עם שלושת חבריו לרביעיית השליחים ל-4X100 מעורב. הוא ידע שהוא לא תלוי רק בעצמו, והוא גם ידע שיש נקודת תורפה בקבוצה שלו. מצד שני, ספורטאי כל כך מושלם לא יכול שלא לדאוג לסוף קיטשי אך דרמטי במיוחד, כשאחוזי הצפייה בארצות הברית קפצו בטירוף ככל שהמשחה התקרב. אהרון פירסול זינק ראשון ופתח יתרון בסגנון הגב, אלא שהרביעייה האוסטרלית הייתה עדיפה בחזה ועברה להוביל. פלפס היה השחיין השלישי, ודווקא בתחרות הקבוצתית הזאת הוא נתן את משחה חייו ב-100 פרפר. הוא החזיר את היתרון לאמריקאים, ומיד ניגש להתחבק עם חבריו ולעודד את ג'ייסון לייזאק היהודי, שנתן גם הוא את משחה חייו ב-100 חתירה. דווקא פלפס, שזכה ביותר מדליות אישיות מכל ספורטאי אולימפי אחר, היה זה שעודד מישהו אחר בדרך להיסטוריה הגדולה ביותר של המשחקים האולימפיים, שרשומה על שמו.

מצד אחד, הניצחון השביעי והמשמעותי ביותר של ארמסטרונג בטור דה פראנס, היה פחות דרמטי מניצחונות אחרים. מצד שני, הגדולה שלו כרוכב אופניים גרמה לזה להיראות ככה. אחרי הכל, בטור דה פראנס של 2005 היו לארמסטרונג יריבים רציניים מאוד, וקבוצה בעייתי בדמותה של טי-מובייל הגרמנית. הקבוצה הזאת הייתה איכותית מאוד בכל מה שקשור לטיפוס הרים, וזה כמובן קריטי מאוד בתחרות כמו הטור דה פראנס.

ארמסטרונג בלט במירוצים נגד השעון, מה שנתן לו יתרונות משמעותיים על פני רוכבים כמו אולריך, וינוקורוב וקלודן. מצד שני, הרבה פרשנים ציפו שאותם רוכבים יסכנו את ארמסטרונג בשלבים הקריטיים של הטיפוסים. במקרים רבים חבריו לקבוצת "ערוץ דיסקברי" לא הצליחו לעזור לו, אבל ארמסטרונג עצמו הצליח להסתדר לבדו במאבק, ורכב כל הדרך אל עבר ההיסטוריה.

הניצחון של ארמסטרונג הובטח רשמית עוד לפני הקטע האחרון, שהתקיים תחת גשם שוטף. למעשה, קשה להאמין שבכל ההיסטוריה של שידורי הספורט צולמו קלוז-אפים כל כך יפים של ספורטאי בגשם. ספורטאי ענק שיודע שבעוד רגע הוא יקבל את כוס השמפניה הסמלית, ובעוד שני רגעים יהפוך לרוכב האופניים הגדול בכל הזמנים. ספורטאי שנאבק כל כך קשה מול מחלת הסרטן, שיודע שבזכות המעמד שלו הוא יוכל לשפר ואפילו להציל חיים של חולים אחרים. בקיצור - האיש המאושר בעולם, לפחות באותו יום.

בדרך כלל, אירועי ספורט כל כך גדולים מחייבים פרה-גיים מושקע בטירוף, כיאה למעמד. האמריקאים המציאו את זה והם אלופים בזה, ובארץ אוהבים לדבר חצי שעה אפילו כשמדובר במשחק בין הפועל עכו לבני סכנין. במקרה של יומה השני של תחרות האתלטיקה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג, אף ערוץ לא היה צריך לערוך כתבות, לנתח, לחזות או בכלל לדבר - כל מה שתחנות הטלוויזיה היו צריכות לעשות היה להקרין את שלוש הריצות המוקדמות של יוסאין בולט, ולדווח על שעת ריצת הגמר שלו באצטדיון הקן לציפור.

אחרי 9:92 שניות ברבע הגמר ו-9:85 שניות בחצי הגמר, עמדו יותר מ-90 אלף צופים באצטדיון בבייג'ינג בידיעה שהם עומדים לצפות בשיא עולם. אחרי כזו תצוגה בשלבים המוקדמים, לא הייתה שום סיבה שזה לא יקרה, וגם מזג האוויר ותנאי הרוח היו מושלמים, כאילו נכתבו בשביל הרגע הזה. בתחרויות אתלטיקה התרגלנו לראות בדרך כלל אלפי פלאשים מבזיקים על פני הרצים, אבל במקרה הזה אף אחד לא שש להפנות את שתי עיניו או אחת מהן למקום אחר. אם היה אי פעם ספורטאי שעשה היפנוזה לקהל שלו, זה היה יוסאין בולט. 9.69 שניות ששינו את פני ההיסטוריה. כשנה אחר כך בולט כבר רץ יותר מהר, אבל לאף אירוע ספורט בעשור הזה לא היה אפקט כמו הריצה ההיא בבייג'ינג.